פרשת השבוע - סיימו את ספר שמות - פרשת פקודי

[נועם שוהם]

לפי ארכיון הפורום אני רואה שלפני כשבוע השלמנו שנה עם הנושאים על הפרשיות כאן בפורום, ולמעשה הקפנו את כל הפרשות בחמשת חומשי התורה.

אז מכיוון שאני בסה"כ רק עושה העתק-הדבר מהאתר של חב"ד, צל"ש למאות שעוקבים אחרי הנושא כל שבוע מחדש!

 

אגב, אפרופו ארכיון הפורום, מסתבר שהזכויות בנוהל שייכות לחברנו c.a.b.j שהתחיל עם המסורת כבר ב-2009 (:

 

 

--------------------------------------

 

השבת התחילו את ספר שמות, הספר השני מתוך חמשת חומשי התורה והבא בתור אחרי ספר בראשית.

 

אם כן, פרשת השבוע היא "שמות", שלמעשה מתחילה את סיפור יציאת מצרים.

 

 

פרשת שמות

 

בני ישראל פרים ורבים

כשיעקב ירד למצרימה יחד עם משפחתו מנתה המשלחת שבעים נפש. כעת, לאחר פטירת יעקב ויוסף, בני ישראל שהתגוררו בארץ גושן פרו ורבו ומילאו את כל הארץ.

מלך חדש שלא הכיר את יוסף קם על מצרים. הוא חושש כי היהודים המתגוררים בארצו יהוו גייס חמישי בעת מלחמה ולפיכך הוא מטיל עליהם עבודת פרך, אך "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

האסטרולוגים חוזים בכוכבים כי עומד להיוולד ילד יהודי שיושיע את ישראל. פרעה ממהר לנקוט בצעדים חריפים: הוא קורא למילדות העבריות (שפרה ופועה) ומצוה עליהם להמית את הבנים הזכרים שיוולדו ליהודים. המילדות היראות את האלוקים לא מצייתות לדבריו, וכאשר הן נשאלות על-ידי פרעה מדוע הן משיבות שהנשים העבריות יולדות בעצמן ללא סיוע.

שוב באים האסטרולוגים לפרעה ומדווחים לו כי מושיע ישראל כבר נולד, אך הם לא מצליחים לפענח האם הוא יהודי או מצרי. בתגובה פרעה מצווה על בני עמו להשליך כל בן זכר שנולד במצרים – גם את הזכרים המצריים – אל היאור.

לידת משה

עמרם, שגירש את אשתו לאחר גזירת פרעה בתואנה כי אין ברצונו ללדת ילדים שיושלכו אל היאור, שב ונושא את אשתו. לזוג נולד ילד נוסף והם מטמינים אותו שלושה חדשים מחשש גזירת המלך. לאחר שלושה חודשים האם, יוכבד, מכינה תיבה קטנה ומניחה בו את התינוק. את התיבה היא מניחה ביאור, ומרים אחות משה נותרה על שפת היאור לראות מה יתרחש עם אחיה הקטן.

בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור ומגלה את התיבה. כשהיא פותחת אותה ורואה תינוק בתוכה, היא קוראת "מילדי העברים זה"! מרים ניגשת אליה ומציעה לה להביא מינקת עבריה שתניק ותגדל את הילד. כשבת פרעה מסכימה להצעה, קוראת מרים לאמה יוכבד שמניקה את הילד ומגדלת אותו בביתה. לאחר שגדל משה מובא אל בת פרעה והיא מעניקה לילד את השם 'משה', על שם "כי מן המים משיתיהו".

משה נמלט למדין

כאשר גדל משה הוא יוצא מן הארמון כדי לראות את אחיו הסובלים. הוא רואה מצרי המכה יהודי, מביט כה וכה וכשהוא רואה שאין איש הוא הורג את המצרי וטומן את גופתו בחול.

למחרת הוא פוגש בשני יהודים נצים, וכשהוא מוכיח אותם הם מתריסים לעברו: האם אתה עומד להרוג אותנו כפי שהרגת את המצרי? משה מבין שהרג המצרי התפרסם ומחשש לחייו הוא נמלט למדין.

במדין הוא מגיע אל הבאר, שם הוא רועה את הרועים מגרשים את בנות הכוהן המקומי, רעואל (יתרו). הוא נלחם ברועים ומסייע להן להשקות את צאנן. יתרו מתרשם ממעשיו האציליים ומזמין אותו לאכול לחם בביתו. הוא גם נותן לו את בתו צפורה לאישה. לזוג הצעיר נולד בן ומשה מעניק לו את השם 'גרשום', "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה".

ההתגלות בסנה

מלך מצרים מת, ובני ישראל נאנחים בשל עבודת הפרך המוטלת עליהם. נאקתם עולה אל האלוקים והוא מחליט להושיע את עמו.

משה רועה את צאן חותנו יתרו, ובאחד הימים הוא מוביל את הצאן למרגלות הר חורב (הר סיני). שם הוא מבחין במחזה מופלא: סנה הבוער באש אך האש לא אוכלת אותו. הוא מבקש להתקרב כדי לראות את המחזה המרתק, אך אז קורא אליו האלוקים מתוך האש ומצוה עליו להסיר את נעליו, "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא".

אלוקים אומר לו כי הוא ראה את צרותיהם של ישראל, וכי הוא בחר בו, במשה, להושיע את ישראל.

"מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים"? שואל משה את האלוקים שמשיב לו: "כי אהיה עמך". הוא אף מעניק לו סימן על כך: כאשר הם יצאו ממצרים, הם יעבדו את האלוקים בהר סיני.

האלוקים ממשיך ומצוה עליו לשוב למצרים, לכנס את כל זקני ישראל ולספר להם על ההתגלות האלוקית וכי גאולתם קרובה לבוא. לאחר-מכן, יחד עם זקני ישראל הוא יגש אל פרעה ויבקש ממנו ללכת לעבוד את האלוקים במשך שלושה ימים במדבר. אני יודע, ממשיך האלוקים, כי הוא לא יאפשר לכם ללכת; בסופו של דבר אכה את מצרים, ובני ישראל יצאו ברכוש גדול.

הסימנים

משה עדיין חושש לקבל על עצמו את המשימה הגורלית. "מה אעשה אם הם יטילו ספק בכך שהתגלה אליי האלוקים"? אלוקים מעניק לו 3 ניסים שיאשרו את השליחות האלוקית. בראשון הוא משליך את מטהו על הארץ והמטה הופך לנחש, וכאשר משה תופס בזנב הנחש הוא הופך שוב למטה. בשני הוא מכניס את ידו אל חיקו והיא הופכת מצורעת, וכשמשה מכניס אותה שוב לחיקו היא שבה למצבה הרגיל. בשלישי הוא יקח מים מן היאור ויניח אותם ביבשה, והם ייהפכו לדם.

אך חששותיו של משה עדיין לא נפתרו כל צרכן. "אני מגמגם, וכיצד אוכל לגשת אל פרעה"? "מי שם פה לאדם"? שואל אותו האלוקים בתגובה. הוא גם מציין כי אהרון אחיו יסייע לו לדבר עם פרעה.

משה שב למצרים

"ברצוני לשוב אל אחי במצרים" אומר משה לחותנו יתרו המסכים ונותן לו את ברכת הדרך. גם אלוקים מתגלה אליו ואומר לו כי האנשים שביקשו להרוג אותו כבר מתו, וכי אין לו לחשוש לשוב מצרימה. יחד עם אשתו ובניו הרוכבים על החמור ועם מטה האלוקים בידו הוא יוצא לדרך.

בדרך מלאך האלוקים מבקש להרוג אותו על כך שלא מל את בנו, אך צפורה ממהרת למול את בנה ולהציל את חיי בעלה.

בינתיים מתגלה האלוקים אל אהרון, אח משה הנמצא במצרים, ואומר לו לצאת אל המדבר ולפגוש את אחיו. משה מכנס את העם, מראה להם את האותות והעם מאמין לשליחות האלוקית וכי גאולתם קרובה. כאות תודה, הם קדים ומשתחווים.

הפגישה עם פרעה

יחד עם זקני ישראל ואהרן ניגש משה אל פרעה ומוסר לו את השליחות האלוקית: "כה אמר ה' אלוקי ישראל – שלח את עמי ויחוגו לי במדבר". הם מבקשים ממנו שלושה ימים כדי לצאת ולעבוד את האלוקים.

"מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל"? מתריס פרעה. "לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח". הוא מניח שהדרישה לצאת אל המדבר נובעת מעצלנות, ולפיכך הוא גוזר כי על היהודים לאסוף את התבן ללבנים וכי הם לא יקבלו את התבן מידי המצרים, כפי שהיו עושים עד אז.

עד מתי?

שוטרי ישראל האחראים על אספקת מכסת העבודה הנדרשת, גוערים במשה על כך שבשל פנייתו אל פרעה מצבם של היהודים הוחמר.

משה מתלונן בפני האלוקים: למה הרעותה לעם הזה? למה זה שלחתני? השליחות שלי לפרעה לא הועילה מאום ואף הרעה את מצב אחיי!

אלוקים משיב לו: עוד תראה כי ביד חזקה יגרש פרעה את היהודים מארצו.

 

 

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/462279

 

שבוע טוב לכולם (:

[JacK]

תמיד כיף לקרוא

[נועם שוהם]

פרשת וארא

 

לאחר שמשה התלונן בפני האלוקים (בסוף פרשת שמות) "למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני"? מבטיח לו האלוקים כי הוא עומד להוציא את בני ישראל ממצרים. הוא אף מוכיח את משה: "אל האבות נגליתי רק בשם ש-ד-י, ואילו אליך אני נגלה במידת האמת שלי: הבטחתי להוציאם ממצרים ואכן אקיים זאת".

הוא שב ומצווה את משה לגשת אל בני ישראל ולבשר להם כי הוא עומד להוציאם ממצרים, להפוך אותם לעם הנבחר ולהביא אותם אל הארץ המובטחת, ארץ ישראל.

משה מקיים את ציווי האלוקים, אך בני ישראל לא שומעים אל דבריו מקוצר רוח ומעבודה קשה.

בהזדמנות זו מפרטת פרשת השבוע את הבנים, הנכדים, הנינים ובני הנינים של לוי בן יעקב. עמרם, נכדו של לוי, היה אבי אהרן ומשה, אותם אלה העומדים להוציא את בני ישראל ממצרים.

השליחות השניה לפרעה

שוב בורא העולם מצווה את משה לגשת אל פרעה ולצוות עליו להוציא את בני ישראל ממצרים, ושוב שוטח משה את תמיהתו בפני האלוקים: "כיצד ישמע פרעה לדבריי בעוד אני מגמגם"? ואלוקים משיב לו: "קח עמך את אחיך אהרן והוא יהווה לך דובר".

אלוקים ממשיך ומפרט את השתלשלות האירועים העתידים לבוא: פרעה יסרב להוציא את בני ישראל, אך לאחר אותות ומופתים ידעו מצרים כי אני ה' ובני ישראל יצאו מן הארץ בשפטים גדולים.

אם פרעה יבקש מופת שיוכיח שהם נשלחו על-ידי האלוקים, יהיה על אהרן להשליך את מטהו על הארץ והוא יהפוך לנחש.

כפי שתיאר האלוקים כך היה: משה ואהרן ניגשו לפרעה, מסרו לו את השליחות האלוקית והשליכו את המטה על הארץ והוא הפך לנחש; פרעה לא התרשם מכך וקרא לחרטומי (מכשפי) מצרים שבכשפיהם הפכו אף הם מטות לנחשים; אהרן הפך את הנחש למטה, והמטה בלע את מטות החרטומים. אך פרעה ממאן לשלח את העם.

מכת דם

על-פי ציווי האלוקים משה ניגש בבוקר אל פרעה על שפת היאור ומתרה בו לשלח את העם. לאחר שפרעה ממאן, אהרן מכה במטהו על היאור, כל מי מצרים – היאור, הנהרות והאגמים – הופכים לדם, והדגים ביאור מתים.

חרטומי מצרים מחוללים מעשה דומה בכשפיהם, ופרעה ממאן להתפעל מהנס.

מכת דם נמשכת שבוע, בשמונה המכות לאחר-מכן, היה מתרה משה בפרעה ובמצרים במשך שלושה שבועות על המכה העתידה לבוא והמכה עצמה היתה נמשכת שבוע.

מכת צפרדע

לאחר אזהרה נוספת מכה אהרן במטהו על היאור ורבבות צפרדעים שורצים ומכסים את כל הארץ מצרים. גם הפעם החרטומים מבצעים מעשה זה בכשפיהם, אך ליבו של פרעה מתחיל להתרכך: הוא קורא למשה ואהרן, מבקש מהם להתפלל לאלוקים על מצרים ומבטיח לאפשר לעם לצאת אל המדבר ולזבוח לבורא העולם.

"מתי תרצה שמכת הצפרדע תסור ממצרים"? שואל אותו משה, ופרעה משיב: "מחר". משה מתפלל אל האלוקים והצפרדעים בכל רחבי ארץ מצרים מתים. הצפרדעים המתים מביאים עמם סירחון בכל ארץ מצרים, אך כעת כשרווח לו לפרעה הוא ממאן לקיים את הבטחתו ולשלח את עם ישראל ממצרים.

מכת כינים

אהרן מטה במכהו על עפר הארץ וכינים רוחשות בכל ארץ מצרים. מכת הכינים מתפשטת במצריים, בבהמות ובעפר הארץ. הפעם, למרות נסיונותיהם, החרטומים לא מצליחים לבצע מעשה דומה והם מודים כי "אצבע אלוקים היא". אך פרעה מקשה את ליבו ולמרות סבל בני עמו הוא מתעקש שלא לתת לעם לצאת.

מכת ערוב

האזהרה הבאה לפרעה היא כי אם הוא לא ישלח את בני-ישראל, אלוקים ישלח 'ערוב', חיות רעות, נחשים ועקרבים במצרים, בעוד בארץ גושן, בה מתגוררים בני-ישראל, לא תפגע המכה.

כשהחיות והנחשים גובים קורבנות במצרים, קורא פרעה למשה ואהרן ומנסה להגיע לפשרה: הוא יאפשר לבני ישראל לזבוח לאלוקיהם, אך יהיה עליהם לעשות זאת במצרים.

"לא נעשה כך" משיב משה, "כי הקורבנות שלנו לבורא העולם יהיו מורכבים מבהמות אליהם תושבי מצרים סוגדים; אנו נלך שלושה ימים במדבר ושם נזבח לאלוקים". ביאושו פרעה מסכים לדברי משה, "אל תוסיף להתל בנו ולא לשלח את העם" אומר לו משה, אך לשווא: רק סרה מכת הערוב מעל מצרים, ולב פרעה קשה כבראשונה.

מכת דבר

מחלת דבר פוקדת את הסוסים, החמורים, הגמלים, הבקר והצאן שבשדות אנשי מצרים, אך למקנה ישראל לא אירע דבר. פרעה שהוזהר מראש מברר ומגלה כי אכן במקנה ישראל לא מתה ולו בהמה אחת, אך הוא עדיין נותר בעקשנותו.

מכת שחין

משה ואהרן, על פי ציווי האלוקים, נושאים בכפיהם פיח ומשליכים אותו השמימה לעיני פרעה. הפיח הופך לשחין באדם ובבהמות הבית ששרדו את מכת הדבר, ואפילו חרטומי פרעה סובלים קשות מהשחין ולא מסוגלים לעמוד בפני משה.

מכת ברד

"שלח את עמי ויעבדוני"! מוסר משה לפרעה את הציווי האלוקי על שפת היאור בהשכמת הבוקר. "אם לא תעשה זאת, אמטיר מחר ברד כבד על הארץ. הכנס את מקנך אל הבית, כי האדם והבהמה אשר ישהו בשדות בעת הברד ימותו".

בין תושבי מצרים היו יראי אלוקים שחששו מהאזהרה האלוקית והניסו את בהמותיהם אל הבית. הברד הכבד פסח עליהם, אך הרג את כל מי שהיה בשדה, האדם והבהמה והצמחים.

"חטאתי הפעם" מצהיר פרעה לפני משה ואהרן, "אשלח אתכם ממצרים, רק התפללו לאלוקים כי הברד יחדל".

"אעשה זאת" משיב לו משה, "אך אני יודע היטב כי עדיין אינך ירא מפני האלוקים".

 

משה מתפלל לאלוקים, הברד פוסק, וכצפוי פרעה חוזר לסורו וממאן לשלח את העם.

 

 

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/466332

 

שבת שלום לכולם!

[BODIROGA10]

שבוע טוב !

[yechielgo]

מכת דבר

מחלת דבר פוקדת את הסוסים, החמורים, הגמלים, הבקר והצאן שבשדות אנשי מצרים, אך למקנה ישראל לא אירע דבר. פרעה שהוזהר מראש מברר ומגלה כי אכן במקנה ישראל לא מתה ולו בהמה אחת, אך הוא עדיין נותר בעקשנותו.

 

משהו יפה שראיתי שהמלבי"ם מסביר שכל מקום שכתוב עד אחד הכוונה שאחד כן , כלומר שפה שכתוב "וממקנה ישראל לא מת עד אחד" הכוונה שאחת מבהמות ישראל כן מתה הבהמה של הבן איש מצרי(המקלל במדבר) ודווקא בגלל זה הוא נותר בעקשנותו...

[נועם שוהם]

פרשת בא עוסקת בהמשך המכות שהביא הקב"ה על מצרים והתחלת יציאת בני ישראל ממצרים אחרי מאות שנים.

 

פרשת בא

 

"בא אל פרעה" מצוה האלוקים על משה ופוקד עליו לשוב אל פרעה ולהתרות בו לשלח את העבריים. אם לא תעשה זאת, מעביר משה לפרעה את דברי האלוקים, מכת ארבה תכסה את הארץ ותאכל את הצמחים שנותרו ממכת הברד.

עבדי פרעה למודי הניסיון מנסים לשכנע את אדונם להאזין לדברי משה. "הטרם תדע כי אבדה מצרים"? הם שואלים אותו, ומבקשים ממנו להרשות ליהודים לצאת כדי לזבוח לאלוקיהם. פרעה נעתר ושב וקורא למשה ולאהרן. "מי ומי ההולכים" הוא שואל אותם, כשהם משיבים לו כי הם ילכו "בנערינו ובזקנינו, בבנינו ובבנותינו, בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו" הוא כועס. קורבנות וזבחים הם ענין לגברים בלבד! הוא קורא ומגרש אותם.

האזהרה מתקיימת, מכת הארבה מכה בפירות, בירקות ובצמחי מצרים ופרעה ממהר לקרוא למשה ולאהרן ולהתנצל בפניהם: "חטאתי הפעם" הוא מתוודה ומבקש מהם להתפלל לאלוקים ולהסיר את מכת הארבה. כתוצאה מתפילת משה רוח חזקה נושאת את כל הארבה אל הים והמכה סרה מעל מצרים. פרעה, כצפוי, חוזר לסורו.

מכת חושך

משה נוטה את ידו על השמים וחושך מתפשט בכל ארץ מצרים. בשלושת הימים הראשונים המצרים לא יכולים לראות איש את רעהו; בשלושת הימים לאחר-מכן, החושך סמיך כל-כך עד שהם לא יכולים לזוז.

בעוד המצרים סובלים מהחושך, לבני ישראל, היושבים בארץ גושן, יש אור.

שוב קורא פרעה למשה ומבטיח לשחרר את בני-ישראל בתנאי אחד: עליהם להשאיר את הצאן והבקר במצרים.

משה משיב בגאון: לא רק שנלך עם צאננו ובקרנו, גם אתה תתן לנו זבחים ועולות שנקריב לבורא העולם.

הדברים מכעיסים את פרעה: "לך מעלי! הישמר לך אל תוסף ראות פני, כי ביום ראות פני תמות"! הוא אומר למשה, שמשיב לו בנחת: כדבריך כן אעשה – לא אוסיף לראות עוד את פניך.

המכה האחרונה

תוך כדי שיחה עם פרעה, מתגלה האלוקים למשה ואומר לו על המכה האחרונה בה הוא עומד להכות את מצרים, לאחריה בני-ישראל יצאו ממצרים. משה ממהר להעביר את הנבואה לפרעה: "כה אמר ה', כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים", לבסוף, אומר משה, אתה עוד תבוא להתחנן בפני שנצא ממצרים.

אלוקים מצווה על משה לומר לעם ישראל לשאול כלי כסף וכלי זהב ממצרים, למען יצאו ברכוש גדול.

מתכוננים...

בראש חודש בניסן, 14 יום לפני היציאה ממצרים, מוסר האלוקים למשה את מצוות קידוש החודש. מעתה ואילך לוח השנה היהודי יחושב לפי התחדשות הירח ולא לפי סיבוב השמש כפי שנוהגים אומות העולם.

לאחר-מכן הוא מצווה אותו על מצוות קורבן הפסח. המצווה כוללת פרטים שונים, ביניהם: א) על כל משפחה לקחת שה ביום יו"ד בניסן ולהכין אותו לקורבן פסח, שנקרא כך על שם שהאלוקים יפסח וידלג על בתי היהודים. ג) כמה משפחות קטנות יכולות להצטרף יחד לקורבן. ד) ביום י"ד בניסן הם ישחטו את השה, יקחו מן הדם וימשחו את מזוזות ומשקוף הבית. ה) את הבשר הם יאכלו צלי אש יחד עם מצה ומרור, כשהם נעולים בנעליים, חגורים, מקליהם בידיהם ומוכנים לצאת לדרך. ו) הנותר מן הבשר עד הבוקר יישרף באש. ז) רק אדם שנימול יכול להשתתף בקורבן. ח) אין לשבור בו עצם.

הדם אשר תמשחו על המשקופים יהווה סימן עבורי כי זהו בית בו מתגוררים יהודים. כאשר אכה את בכורות מצרים, אפסח ואדלג על בתים אלו, אומר האלוקים.

משה מוסר לבני-ישראל את דברי האלוקים והם קדים ומשתחווים מתוך שמחה על הבשורה המשמחת: הנה הם עומדים לצאת ממצרים. הם ממהרים לבצע את ההוראות.

בחצות הלילה

בחצות הלילה מכה האלוקים כל בכור בארץ מצרים, ובדיוק כפי שניבא משה פרעה ממהר לקרוא לו ולאהרן ולומר להם לצאת ממצרים. ברכוש גדול – בדיוק כפי שהבטיח האלוקים לאביהם אברהם שנים רבות קודם לכן.

בסך-הכול שהו בני ישראל במצרים 210 שנה. התורה מחשבת זאת כ-430 שנה, מספר השנים שחלפו מאז כרת האלוקים את ברית בין הבתרים עם אברהם בה הבטיח לו את גאולת מצרים.

גברים, נשים וטף עם צאן ובקר רב יצאו יחדיו מארץ מצרים. אליהם התלוו ה'ערב רב', תערובת גרים מאומות העולם.

בני ישראל יצאו ט"ו בניסן, בעצם היום. עמם הם הוציאו בצק אותו לא הספיקו לאפות שהפך למצה.

מצוות לזכר הנס

כדי לזכור את ניסי יציאת מצרים, מצווה האלוקים על בני ישראל את המצוות הבאות:

חג הפסח: בכל שנה יהיה עליהם לחגוג חג בן שבעה ימים, בו יאכלו מצות ולא חמץ.

מצוות תפילין: את סיפור יציאת מצרים יכתבו בני ישראל על פרשיות קלף, אותם ישימו ב'בתים' שיניחו על הראש ועל הזרוע.

מצוות בכורות: כאות תודה לאלוקים על שהציל את בכורות ישראל במכת בכורות, יפרישו בני ישראל את בכורות בקרם וצאנם לאלוקים. את בכור החמור הם יפדו בשה.

 

 

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/468336

 

שבת שלום!

[BODIROGA10]

שבת שלום =] !

[JacK]

" וַיּוּשַׁב אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים. (פרק י')

העניין האמיתי שעומד כאן על הפרק הוא מעמדו הפוליטי/תיאולוגי של פרעה עצמו.

"לי יאורי ואני עשיתיני" אומר פרעה – כפי שניסה לומר גם האדם המודרני. אני הוא העומד במרכז הבריאה, רצונותיי הם קובעים – כל השאר סיפור – נרטיב וכיו"ב טרמינולוגיות פוסט-מודרניות.

(אפשר אולי לסמן את נקודת ההתחלה המודרנית של אלילות האדם, בוויכוח שבין גלילאו לכנסייה. גלילאו טען שהעולם סובב סביב השמש והושלך לכלא. מי צדק? במובן מסויים - הכנסייה היא זו שצדקה - לא בהשלכתו לכלא כמובן, אלא בשאלה העקרונית. השאלה מי סובב סביב מי אינה קשורה בגודלם של כדור הארץ והשמש אלא בשאלה מי מהם מהווה את נקודת הייחוס. ילד קטן מקבל מתנה מכונית המונעת בקפיץ. מהר מאוד הוא מגלה שאם יאחז בגלגל, המכונית תסתובב והגלגל יישאר אחוז בין אצבעותיו. באמת הוויכוח בין גלילאו לכנסייה היה מי הוא האוחז – מי קובע את נקודת הייחוס – האדם או הא-לוהים. כאן כבר מדובר בשאלה תיאולוגית, לא מדעית וזהו תחומה של הכנסייה ולא של גליליאו).

המשטר הפרעוני הוא שיאה של אלילות האדם, ההיפך המוחלט של בשורת החירות שעתיד הבורא לבשר לאנושות כולה, באמצעות עמו ישראל.

האיום במכת הארבה כבר מתחיל לערער את פרעה. הוא כבר מוכן לנהל משא ומתן. וכמו פוליטיקאי משופשף הוא עושה כל שביכולתו לשמור את כל הקלפים בידיו, גם הפוליטיים, גם התיאולוגיים.

"וַיּוּשַׁב אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן" פרעה מדבר עמם באמצעות שליח, שומר דיסטאנס – שומר על מעמדו.
" לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" – לא א-לוהי, א-לוהיכם.

"מִי וָמִי הַהֹלְכִים" – מבקש דיווח. אתם נותרים תחת ריבונותי.

אחרי מכת הברד, נסוג מעט הפוליטיקאי המשופשף מעמדתו הפוליטית אך לא מהתיאולוגית. הוא כבר לא כל כך חזק באופן אישי. אך הוא עדיין מחזיק ברעיון האלילי שה' הוא א-לוהי העברים בלבד. כלומר אני – פרעה – א-לוהים. אבל יש גם א-לוהים אחרים שהסתבכתי איתו ועם עמו.

טז ... וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְלָכֶם.

אולם אחרי מכת חושך, כבר נעלמת משפתי פרעה המילה – א-להיכם – ה' הוא הא-ל האחד.
כד וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם-טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם.

אך עדיין מנסה פרעה לדבוק בכוחותיו האחרונים בשררה. פתאום הוא חלש מספיק כדי לאיים במיתה על משה ואהרון. לפני הקץ הופכת סביבתו הקרובה של הרודן הדועך, למסוכנת מאוד.

כח וַיֹּאמֶר-לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל-תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת
עכשיו מקבל פרעה את המכה הקשה מכל לכל מנהיג.

ג וַיִּתֵּן ה' אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם. (פרק י"א)

זה לא משנה מי יושב בפועל על הכיסא. מה שחשוב הוא היכן לב העם. מן הנקודה הזו כבר משה יכול לבצע הפיכה ולשלוט באימפריה.

לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם-אַתֶּם גַּם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת-ה' כְּדַבֶּרְכֶם. לב גַּם-צֹאנְכֶם גַּם-בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם-אֹתִי. (פרק י"ב)

עכשיו התבוסה מושלמת. גם פוליטית, גם תיאולוגית. צאו והפסיקו לאיים על שלטוני - אומר פרעה - ומן המקום בו תהיו – ברכו גם אותי – כי א-לוהיכם הוא הא-לוהים.

שבת שלום."

[נועם שוהם]

השבת קראו את פרשת "בשלח", בה מסופר על נס ים סוף שנחצה לשניים, כאשר ישראל עברו בתוכו, ונסגר על המצרים כאשר רדפו אחרי ישראל.

בעקבות הנס הגדול עם ישראל שר שירה לקב"ה שבתוכה מוזכר המשפט: מי כמוך באלים ה'.

 

בהמשך הפרשה מסופר גם על נס המן - מין לחם שירד מהשמיים לבני ישראל במדבר, בכל ימות השבוע חוץ משבת.

 

 

פרשת בשלח

 

ביציאה ממצרים עומדות בפני היהודים שתי אפשרויות: מסע דרך ארץ פלשתים הקרובה יותר, ומסע דרך המדבר. מחשש כי מלחמות עתידיות עלולות לגרום לעם לרצות לשוב מצרימה, אלוקים מוביל אותם דרך המדבר כך שאפשרות החזרה למצרים תהיה נגישה פחות.

 

את ארונו של יוסף, שהשביע את אחיו לפני פטירתו "כאשר יפקוד אתכם האלוקים, תעלו את עצמותי ממצרים", נוטל משה יחד עמם.

ביום השלישי ליציאתם מורה האלוקים לבני-ישראל להטעות את המצריים ולצעוד לכיוון מצרים. מעשה זה יגרום לפרעה לחשוב כי בני-ישראל טועים במדבר, הוא ירדוף אחריהם כדי להשיבם למצרים ואז יתנקם האלוקים בפרעה ובכל חילו.

כאשר פרעה מבין כי בני-ישראל ברחו ממצרים והם לא מתכננים לשוב ליבו נהפך והוא ועבדיו אומרים לעצמם: "מה זאת עשינו? כיצד איפשרנו לבני-ישראל לצאת ממצרים"? הם רודפים אחרי בני-ישראל, ומוצאים אותם כשהם חונים על פני הים.

בני-ישראל חוששים מהמפגש הצפוי

היהודים המבחינים שפרעה רודף אחריהם יראים מהמפגש הצפוי. הם צועקים אל בורא העולם ומתלוננים למשה: מדוע הוצאת אותנו ממצרים? האם אין קברים במצרים, ולפיכך ביקשת להפוך את המדבר למקום קבורתנו לאחר שנמות במערכה עם פרעה? עדיפה עלינו עבדות במצרים ממוות במדבר.

אל תיראו! מרגיע אותם משה. התיצבו וראו את ישועת ה'. לא עליכם יהיה להילחם במצרים, כי האלוקים ילחם עבורכם.

האלוקים מורה למשה להרים את מטהו על הים והים יבקע, אזי בני-ישראל ילכו בתוך הים ביבשה.

לילה דרמטי

במשך כל הלילה עמדו מחנה ישראל ומחנה מצרים זה לצד זה כשרק עמוד ענן מפריד ביניהם. משה נוטה את ידו על המים, הים נקרע ובני-ישראל עוברים בתוך הים ביבשה.

המצרים ממהרים לרדוף אחריהם ולהיכנס אל הים; האלוקים מטיל מהומה במחנה מצרים, כשהוא מוריד עמוד אש השורף את אופני העגלות. המצרים מבינים כי האלוקים נלחם בהם ומבקשים לשוב על עקבותיהם, אך אז מורה האלוקים למשה לשוב ולנטות את ידו על הים והמים שבים ומכסים את כל חיל מצרים עד האחרון שבהם.

בני ישראל הצופים בנס המתרחש מול עיניהם מתמלאים ביראת אלוקים ובאמונה בו ובמשה עבד ה'.

שירת הים

משה ובני-ישראל שרים את מה שלאחר-מכן מקבל את הכינוי "שירת הים". השירה כוללת הודאה לאלוקים על הניסים שחולל מול עיניהם, היא מזכירה את הפחד והאימה הנופלים על כל האומות ששמע הנס מגיע לאזניהם, ומדברת על הארץ המובטחת ועל בית המקדש שיבנה בה.

גם מרים הנביאה שרה יחד עם נשי ישראל שירה בתופים ובמחולות.

המים המרים

לאחר הליכה בת שלושה ימים במדבר במהלכה לא מצאו מים, מגיעים היהודים אל מרה שם הם מוצאים מים. אך השמחה מוקדמת מדאי: המים מרים ולא ניתנים לשתיה. העם מתלונן למשה, הוא צועק אל בורא העולם שמורה לו להשליך עץ מסויים אל המים. העץ ממתיק את המים המרים ואלוקים אומר לעם כי אם הם ישמעו בקולו הוא יסיר מהם כל מחלה.

בתחנתם הבאה, אילים, מוצאים היהודים שתים עשרה מעיינות מים ושבעים תמרים.

המן

שוב מתלוננים היהודים למשה ולאהרן מדוע הוא הוציא אותם ממצרים. הפעם הם עושים זאת לאחר שהלחם שהוציאו ממצרים כצידה לדרך תם מכליהם. "אנו זוכרים את סיר הבשר עליו ישבנו במצרים" הם קובלים, "ואילו כעת אנו עומדים למות ברעב במדבר". משה משיב להם את דברי האלוקים: "שמעתי את תלונות בני ישראל. בערב תאכלו את בשר השליו ובבוקר אמטיר לכם לחם מן השמים".

כאשר בני-ישראל מגלים את שכבת הלחם בבוקר הם שואלים זה את זה "מן הוא"? "מה זה"? כך מקבל הלחם את השם: 'מן'.

האלוקים מצווה: יש ללקוט מן ה'מן' עומר (מידה מסויימת) לכל בן משפחה. אסור להותיר ממנו עד בוקר (כמה אנשים עוברים על הציווי והמן שהותירו מעלה תולעים); ביום שישי יש ללקוט מנה כפולה, שכן בשבת לא ירד 'מן' מהשמיים (גם כאן, קבוצת אנשים יוצאת ללקוט ביום השבת אך לא מוצאת מאום בשדה). בהזדמנות זו מצווה אותם האלוקים על שמירת השבת.

כדי לזכור את הנס בדורות הבאים, מניח אהרן בפקודת האלוקים מן בצנצנת. בסך הכול אכלו היהודים את המן במשך ארבעים שנה, עד שנכנסו לארץ ישראל.

מים מן הסלע

ברפידים שוב צמא העם למים, ובורא העולם מצווה את משה לקחת את מטהו ולהכות את הצור ממנו יצאו מים. משה עושה זאת, והמקום מקבל את השם 'מסה ומריבה', על שם שבני ישראל רבו וניסו את ה'.

מלחמת עמלק

בחנייתם ברפידים מגיע העם העמלקי ונלחם בישראל. משה מצווה את יהושע תלמידו לבחור לו אנשים ולצאת להילחם בעמלק. הוא עצמו יושב על ראש הגבעה יחד עם אהרון וחור, ומטה האלוקים בידו. בכל פעם שמשה מרים את ידו השמימה גוברים ישראל, ובכל פעם שהניח אותה גובר עמלק; ידיו של משה כבדות, והוא ישב על אבן כאשר אהרון וחור תומכים בידיו עד לשקיעת החמה, אז הוכרע עמלק.

האלוקים אומר למשה לכתוב את סיפור מלחמת עמלק בספר, "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים".

משה בונה מזבח במקום כתודה על נס הניצחון. הוא מציין כי האלוקים נשבע בכסאו להילחם בעמלק לנצח.

 

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/470950

 

שבוע טוב לכולם!

[coolio01]

זו אהבה שלא נגמרת.

שבוע טוב.

[BODIROGA10]

השבת קראו את פרשת "בשלח", בה מסופר על נס ים סוף שנחצה לשניים, כאשר ישראל עברו בתוכו, ונסגר על המצרים כאשר רדפו אחרי ישראל.

בעקבות הנס הגדול עם ישראל שר שירה לקב"ה שבתוכה מוזכר המשפט: מי כמוך באלים ה'.

 

שבוע טוב וצהוב !

[נועם שוהם]

השבת קוראים את פרשת יתרו, בה יתרו מגיע למדבר ומציע למשה לייעל את שיטת המשפט של עם, ובהמשך הפרשה, מתקיים מעמד הר סיני ומתן התורה.

 

 

יתרו מגיע אל המדבר

יתרו, חותנו של משה, שומע על הניסים שחולל האלוקים לבני-ישראל ביציאת מצרים. הוא לוקח עמו את ציפורה אשת משה ואת שני בניהם גרשום (שאביו העניק לו את שמו כי "גר הייתי בארץ נכריה") ואליעזר ("כי אלוקי אבי בעזרי", ויוצא אל המדבר שם משה מקבל את פניו ומספר לו בפרוטרוט את כל הקורות אותם.

הניסים והנפלאות שעשה האלוקים משמחים את לב יתרו. הוא מקריב קורבן לאלוקים, ויחד עם אהרון וכל זקני ישראל הם עורכים סעודה משותפת.

שרי העשרות, החמישים, המאות והאלפים

למחרת מבחין יתרו כי משה בעצמו יושב ושופט את העם. "מדוע אתה עושה זאת" הוא שואל את חתנו שמסביר לו: כאשר יש להם סכסוך הם באים אליי כדי שיפסוק עם מי הצדק.

"אם תמשיך לעשות זאת" קורא יתרו, "לא תוכל להחזיק מעמד! כיצד תוכל לשפוט את העם הגדול הזה לבדך"? הוא מציע למנות היררכיה של דיינים ושופטים. לדיינים אלו יהיו התכונות הבאות: הם יהיו אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע.

לכל עשרה יהודים ימונה שופט מיוחד הנקרא שר עשרות. על כל חמישים יהודים – שר חמישים. על כל מאה שר מאה ועל כל אלף שר אלפים. במידה ותתעורר שאלה ששרי העשרות לא ידעו לפתור היא תועבר לערכאה הגבוהה יותר – שרי החמישים וכך הלאה. רק במקרים קשים במיוחד תגיע השאלה לפני משה.

משה מקבל את עצת חותנו ומבצע אותה.

אל הר סיני

בתחילת חודש סיון מגיעים בני-ישראל אל מדבר סיני וחונים מול הר סיני כאיש אחד בלב אחד.

משה עולה אל האלוקים שם הוא מצטווה לומר לבני ישראל: "אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים... אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים". בכך הופך עם ישראל להיות העם הנבחר.

לאחר שהוא מעביר לעם את דברי האלוקים והם משיבים לו כי יעשו את כל אשר דיבר ה', מצווה האלוקים את משה להכין את העם לקראת מתן תורה. יהיה עליהם לכבס את שמלותם ולהתנזר מיחסי אישות במשך שלושה ימים. בנוסף, אסור יהיה עליהם להתקרב או לעלות להר סיני.

מתן תורה

בבוקר יום השלישי מתעוררים בני-ישראל למחזה מיוחד במינו: קולות וברקים, ענן כבד וקול שופר חזק מאוד הנשמע על הר סיני. משה מוביל את העם אל תחתית ההר וקול השופר רק הולך ומתחזק. לאחר שמשה שוב מזהיר את העם במצוות האלוקים לא להתקרב אל הר סיני מתרחש המעמד רווי ההוד של מתן תורה.

אלוקים אומר את עשרת הדיברות, וזו תמציתם:

א) אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים;

ב) לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני;

ג) לא תישבע לשווא בשמי;

ד) זכור את יום השבת לקדשו. בו אתה, משפחתך ורכושך ינוחו;

ה) כבד את אביך ואת אמך;

ו) לא תרצח;

ז) לא תנאף;

ח) לא תגנוב;

ט) לא תענה ברעך עד שקר;

י) לא תחמוד במה שיש לרעך: באשתו, עבדו ואמתו, שורו וחמורו.

העם שרואה את הקולות ואת הלפידים מפחד ומתרחק אחורנית. בני-ישראל מבקשים ממשה "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלוקים פן נמות".

משה מרגיע אותם שלא יחששו כי התגלותו של האלוקים נעשתה כדי לגדל את שמם בעולם ועל-מנת להטיל את יראתו עליהם.

עוד מצוות

העם נשאר לעמוד מרחוק, ומשה ניגש אל הערפל שם מצווה אותו האלוקים שלא לעשות פסלים מכסף ומזהב; לבנות מזבח אדמה שם יעלו את קורבנותיהם, וכאשר בונים מזבח אבנים לא להשתמש בכלי ברזל לצורך הבניה. כמו-כן, אין להשתמש במדריגות כדי לעלות אל המזבח.

 

 

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/473008

 

שבת שלום!

[BODIROGA10]

שבת שלום !

[נועם שוהם]

פרשת השבוע משפטים, עוסקת בהלכות כמו דיני עבדים, שמירת רכש, היחס ליתום ולאלמנה, שמיטה ועוד...

למעשה, מדובר בפרשה שהיא בסיס למשפט האזרחי ובכלל למוסר כללי, בלא מעט דברים עד ימנו.

 

פרשת משפטים

 

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" אומר בורא העולמים למשה ומצווה אותו להעביר לבני-ישראל רשימת דינים ארוכה העוסקים במצוות שבין אדם לחברו. במאמר זה נביא את רשימת הדינים כשהם מחולקים לפי נושאים, ולא לפי סדר הפרשה.

דיני עבדים

מותר לבית-דין למכור לעבד יהודי שנתפס בגניבתו ואין באפשרותו לשלם את הגניבה. תקופת העבדות תהיה שש שנים לכל היותר. מותר לאדון להעניק לו שפחה כדי שתוליד ממנו בנים אך כשהוא משתחרר השפחה לא משתחררת. במידה והעבד אוהב את אשתו ומסרב להשתחרר, ירצע אדונו את אוזניו במרצע והוא ישאר עבד עד לשנת היובל.

מותר לאב למכור את בתו הקטנה לשפחה. היא תשתחרר לאחר שש שנים, בשנת היובל או כשתתבגר (המוקדם מביניהם).

אדם שהיכה את עבדו הכנעני ובתוך 24 שעות מת העבד חייב מיתה. אם העבד מת לאחר-מכן הוא פטור. במידה והוא פצע איבר של עבדו או שפחתו, הם ישתחררו לחופשי.

רצח, פציעה

הרוצח את חברו בכוונה תחילה חייב מיתה. אם הוא עשה זאת בשגגה, עליו להימלט ל"עיר מקלט" שם לא יוכל גואל הדם המבקש נקמה לפגוע בו.

הפוצע את חברו ישלם לו תשלומים שונים על הפציעה: דמי אבטלה על כך שלא יכל לעבוד כשנפצע, כסף עבור הטיפולים הרפואיים, תשלום על הכאב והבושה שנגרמו לו וכן תשלום על הפיחות בשוויו שאירע כתוצאה מן הפציעה.

הפוצע – או מקלל – את אביו או אמו, חייב מיתה.

המכה אישה בהריון וגרם לה להפיל את עוברה, ישלם על הנזק כפי שיקבע בית-הדין. (אם גם היא נפצעה כתוצאה מן המכה, יחולו על המכה גם דיני הפציעה הרגילים).

שמירת רכוש (ושור)

על האדם לשמור את שורו ולוודא כי לא יזיק אחרים. במידה ושור הרג אדם: אם אין לו עבר של שלוש נגיחות הוא מכונה 'שור תם', יש לסקול אותו אך בעל השור פטור. אם יש לו עבר כזה, הוא מכונה 'שור מועד' ובנוסף לסקילת השור בעליו חייב מיתה בידי שמים על כך שלא שמר עליו שלא יזיק ועליו לשלם כופר.

שור 'תם' שנגח שור אחר, בעל השור הנוגח ישלם חצי מהנזק. שור 'מועד' שנגח אחר, בעל השור ישלם את מלוא הנזק.

שור שנגח עבד, בעל השור ישלם קנס של שלושים שקלים (במטבע של אותם הימים) לבעל העבד.

גנבים ומזיקים

דיני הגנב: במידה והוא נתפס בגניבתו, עליו לשלם כפול משווי הגניבה. אם הוא גנב שור או שה ושחט אותם ומכרם, עליו לשלם כפול ארבע בגניבת שה, וכפול חמש בגניבת שור.

כאשר בעל הבית הנגנב חשש לחייו וכהגנה עצמית הרג את הגנב פטור.

דיני המזיק: אדם שכרה, או הסיר, כיסוי של בור ונפל שם שור או חמור, עליו לשלם לבעל הבהמה את שוויה לאחר חישוב שווי הנבילה.

אדם שלקח את צאנו לרעות בשדה חברו, או שילח אש שהזיקה את שדה חברו, ישלם את מלוא הנזק.

שומרים

ישנם ארבעה סוגי שומרים, כאשר לכל אחד דין שונה. שומר חינם (המקבל על עצמו לשמור חפץ ללא כל תשלום), שומר שכר (המקבל שכר על שמירתו), שוכר (המשתמש בחפץ תמורת תשלום) ושואל (המשתמש בחפץ ללא כל תשלום).

השומר בחינם פטור מנזקים שאירעו לחפץ שלא באשמתו, אך במידה והתרשל בשמירה או שגנב את החפץ בעצמו, עליו לשלם כפל.

השומר בשכר חייב אם החפץ נאבד או נגנב, אך פטור אם אירע נזק לחפץ בדרכים לא טבעיות.

בדין השוכר נחלקו החכמים. יש הסוברים שהוא כשומר בחינם, ואחרים סוברים שהוא כשומר בשכר.

השואל חייב בכל נזק, מלבד נזק שנבע משימוש תקין בחפץ.

יחס הוגן

אין להונות או לגזול אדם שהחליף מקום מגורים, כי גם בני ישראל היו 'גרים' בארץ מצרים.

אין לענות אף אדם ובמיוחד אלמנה ויתום שקול תפילתם נשמע תמיד לפני האלוקים.

אין להלוות בריבית. כאשר תמורת ההלוואה נלקח משכון והוא חיוני לחיי הלווה, יש לאפשר לו להשתמש בו בשעת הצורך.

אין לשמוע ללשון הרע.

על אדם המוצא אבידה להשיב אותה לבעליה, גם אם הוא שונא אותו. כך גם אדם הפוגש את בהמת שונאו רובצת בדרך תחת משאה, אסור לו להתעלם ועליו לסייע לו.

בבתי-הדין ועוד

אסור לקלל את האלוקים או את הדיין.

אין לדיין לשמוע תלונת צד אחד ללא נוכחות הצד השני. בנוסף, אין לו להטות את הדין או להעניק יחס מכובד יותר לעני ולמסכן מתוך רגש של רחמים.

אסור לדיין לקחת שוחד.

כאשר בית-הדין עוסק בדיני נפשות, ניתן לחייב אדם מיתה רק אם הדיינים הפוסקים את הדין לחובה רבים בשניים על אלו הפוסקים לזכות. אם הנאשם יצא זכאי אין להשיב אותו גם אם מתעוררת טענה שעלולה לחייב אותו; אם הוא יצא חייב והתעוררה טענה לזכותו, יש להשיב אותו לבית-הדין לדיון מחודש בענינו.

עוד דינים

אדם שפיתה בתולה ושכב עמה, חייב לשאתה לאישה. במידה ואביה מסרב לתיתה לו, עליו לתת קנס לאביה.

* העוסק בכשפים, השוכב עם בהמה והזובח לעבודת אלילים חייב מיתה.

* יש להפריש מן יבול השדה את התרומות והמעשרות הקבועים לפי הסדר ולא לשנות ממנו. יש להפריש את הבכור לאחר שלושים יום.

* אין לאכול בשר טריפה.

* יש להיזהר בכבוד הגר.

* במשך שש שנים יש לזרוע את הארץ, ובשנה השביעית היא שנת השמיטה בה יש לנוח מן העבודה. בשנה זו היבול הוא הפקר וכל החפץ יכול

לקחתו.

* יש לעבוד ששה ימים, וביום השביעי – שבת בו ינוח האדם, בהמתו ורכושו.

* יש להיזהר לקיים את כל מצוות התורה.

* אין להזכיר את שמה של עבודת אלילים.

* יש לעלות לרגל בשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות.

* מותר לשחוט את הפסח רק לאחר ביעור החמץ.

* אין להותיר מן הקורבן עד הבוקר.

* יש להביא ביכורים לבית המקדש.

* אין לבשל, להנות או לאכול בשר בחלב.

הארץ המובטחת

אלוקים מבטיח כי הם יכנסו לארץ המובטחת. "הנה אנוכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך" אומר האלוקים, ובכך רומז כי בני-ישראל עתידים לחטוא ורק המלאך יתלווה אליהם ולא השכינה עצמה. הישמרו שלא ללמוד ממעשיהם הרעים של יושבי הארץ, מזהיר אותם בורא העולם. הוא מציין כי הוא לא ישמיד את יושבי הארץ בבת-אחת כדי שהארץ לא תהפוך לשממה, אלא בשלבים.

הכנות למתן תורה

למרות שמתן תורה תואר בפרשה הקודמת, בסוף פרשת משפטים התורה מתארת את ההכנות לקראת המעמד הגדול. יחד עם אהרון, נדב ואביהוא ושבעים זקני ישראל ניגש משה אל ההר אך רק הוא ניגש אל הענן. כשהוא שב הוא מוסר לעם את דברי האלוקים והם משיבים לו בפה אחד "כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה".

משה רבינו מעלה על כתב את כל דברי התורה מסיפור בריאת העולם ועד ליום הכתיבה. למחרת הוא מקריב קורבנות ובונה ומצבה לכל שבט. מדם הקורבנות הוא מזה על המזבח ועל העם ובני ישראל אומרים "נעשה ונשמע".

שני לוחות הברית

לאחר-מתן תורה משה עולה אל הר סיני לקבל את הלוחות ומפקיד את הזקנים יחד עם אהרון וחור לדון את העם כאשר הוא ישהה בהר. הוא שוהה בהר ארבעים יום וארבעים לילה.

 

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/475545

 

שבת שלום לכולם!

[BODIROGA10]

שבוע מבורך !

[נועם שוהם]

השבת יקראו את פרשת תרומה, בה מסופר על כלי המקדש שנצטוו בני ישראל להכין.

 

כיום בירושלים, עמלים במכון המקדש להכנת הכלים מחדש. חלקם כבר הוכנו וניתן לקבל יותר מידע באתר המכון:

 

http://www.temple.org.il/

 

 

פרשת תרומה

 

בני ישראל יעשו לשמי מקדש" אומר בורא העולמים למשה רבינו, "ואז אשכון בתוכם".

בפרשת השבוע מפורטים הכלים אותם יש להכין עבור ה'משכן', אותו מקדש עראי שינדוד עם בני-ישראל במדבר ובו יעבדו את האלוקים.

ראשית יש לגייס תרומות מבני-ישראל. התרומות יורכבו מחומרים שונים שישמשו לבניית המשכן: מתכות יקרות (זהב כסף ונחושת); בדים מצמר ומפשתן, חלקם צבועים בצבעים מיוחדים (תכלת, ארגמן, תולעת שני, שש ועיזים); עורות אילים ותחשים; עצי שטים; שמן זית זך; בשמים; ואבנים טובות.

עם חומרים אלו יש לייצר את הכלים הבאים עבור המשכן הנוכחי (וכן יש לעשות בעתיד, בהקמת בית המקדש בירושלים):

ארון הברית

ארון הברית, בו מונחות שני לוחות הברית, יהיה עשוי עץ אך מצופה מזהב. כדי לעשות זאת יקים האמן שייצור את הארון שלושה ארונות העשויים כמו ארגזים פתוחים: הארון האמצעי עשוי עץ, ואילו החיצוני והפנימי עשויים זהב כך שהארון האמצעי מכוסה מבפנים ומבחוץ בזהב.

בארבע זוויות הארון ייצקו טבעות זהב – טבעת בכל זווית, ובטבעות אלו ישחילו מוטות שיעמדו שם דרך קבע. באמצעות מוטות אלו ניתן יהיה לשנע את הארון ממקום למקום.

מגוש זהב אחד יצרו את ה"כפורת", מכסה לארון, ועליו את הכרובים – שתי דמויות עם פרצוף של תינוק וכנפיים פרושות – שיעמדו זה מול זה.

מבין שני כרובים אלו ידבר האלוקים עם משה וימסור לו את כל ציוויו לבני ישראל.

השולחן

השולחן, עליו יניחו לחם בעל צורה מיוחדת ("לחם הפנים"), ייעשה אף הוא מעצי שיטים ויצופה בזהב. לשולחן תהיה מסגרת, קישוט מיוחד מזהב ('זר'), וגם לו ארבע טבעות בהם יהיו מוטות עץ המצופים זהב שיאפשרו לשנע אותו בעת הנדודים במדבר.

כלי השולחן השונים יהיו עשויים זהב.

המנורה

מנורת הזהב תשמש להדלקת הנרות במשכן. יש להכין אותה מגוש זהב טהור ויהיו בה שבעה קנים: קנה מרכזי, ושלושה קנים היוצאים באלכסון משני צידי הקנה המרכזי. בקנים וכן בבסיס המנורה יעוצבו צורות כוסות, כפתורים ופרחים.

בניית המשכן

כך יקימו בני-ישראל את המשכן: מעצי שיטים הם יצרו קרשים ויצפו אותם בזהב. מידות כל קרש יהיו עשר אמות גובה (אמה = בערך חצי מטר, עשר אמות = כ-5 מטר), ואמה וחצי רוחב (כ-0.75 מטר). הקרשים יחוברו זה אל זה באמצעות מוטות עץ וייקבעו בתחתיתם באדני (לבנות) כסף. בסך-הכול, רוחב המשכן יהיה עשר אמות ואורכו שלושים אמה.

על המשכן ומסביבו יונחו יריעות העשויות מבדים ומעורות. יריעות אלו יחוברו זו לזו באמצעות חמישים קרסי זהב.

הקודש וקודש הקודשים

המשכן יורכב משני חלקים: קודש הקודשים (בו יהיה ארון הברית), והקודש (בו יונחו רוב כלי המשכן האחרים). בכניסה למשכן, וכן בכניסה לקודש הקודשים, יעמדו עמודי עץ המצופים זהב. על עמודים אלו יתלו פרוכות העשויות מיריעות ארוגות בצורות שונות משני צידיהן.

בתוך הקודש יעמדו המנורה בצד הדרומי (שמאל) והשולחן בצד הצפוני (ימין).

מזבח החיצון

בחצר המשכן יוקם מזבח חלול עשוי עצי שיטים, אשר לו ארבע 'קרנות', פינות בולטות. המזבח יהיה מצופה נחושת, וכלי המזבח השונים יהיו עשויים אף הם נחושת. באמצעות ארבע טבעות ומוטות עץ מצופים נחושת שיושחלו בהם, ניתן יהיה לשנע את המזבח ממקום למקום.

חצר המשכן

המשכן ימוקם בשטח גדול יותר, חצר המשכן, שיהיה מוקף בקרשים המונחים באדני (לבנות) נחושת, ועליהם רשת קלועה. מידות חצר המשכן: מאה אמות אורך, וחמישים אמה רוחב.

 

גם על שער החצר יש לתלות פרוכת רקומה ומעוטרת.

 

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/478169

 

שבת שלום!

[חרישי הוא הלילה ואפל]

שבת שלום ?

[נועם שוהם]

פרשת תצוה

 

האלוקים ממשיך ומפרט למשה ציווים שונים העוסקים בבניית המשכן ובהקמתו:

הדלקת המנורה

בכל לילה ידליק אהרן את המנורה עם שמן זית זך. המנורה תדלק מערב עד בוקר.

הכהנים ובגדי הכהונה

משה יקרב את אהרון אחיו ואת בניו – נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר – כדי שישמשו ככהנים במשכן. אומנים יתפרו עבורם בגדים מיוחדים אותם ילבשו בעת העבודה במשכן. לאהרן, שישמש ככהן הגדול, הם יכינו שמונה בגדים ואילו לבניו ארבעה בגדים בלבד.

עבור אהרן הכהן שישמש ככהן הגדול יכינו האומנים את הבגדים המיוחדים הבאים:

אפוד: בגד עשוי כמין סינר מן החזה ועד לעקביים, על כתפי האפוד יהיו קבועות שתי אבנים ועליהם שמות בני ישראל;

החושן הוא בד ארוג ובו קבועות שתים עשרה אבנים יקרות, על כל אבן חקוק שם של שבט משבטי ישראל;

מתחת לאפוד, ילבש הכהן את המעיל אשר בשוליו ייקבעו פעמונים ורימונים שישמיעו קול תוך כדי הליכה ותנועה;

על מצחו הוא יענוד את הציץ, רצועת זהב עליה נחקק "קודש לה'" (לחצו כאן לכתבה נרחבת על הציץ).

ואת הבגדים הבאים יכינו האומנים גם עבור בניו של אהרון:

כותנת – חלוק אותה ילבשו על בשרם;

מגבעת – רצועת בד שלופפה על ראשם של הכוהנים (הכהן הגדול חבש אותה על ראשו בצורה שונה מעט);

אבנט – חגורה ארוגה מרכיבים שונים אותה היו הכוהנים חוגרים סביב לגופם,

ומכנסיים שאורכם נמשך עד לברכיים.

טקס קידוש הכהנים והמזבח

על משה יהיה לקדש את הכהנים בטקס שיימשך שבעה ימים, ויכלול העלאת קורבנות ומנחות שונות על גבי המזבח, הזיית דם הקורבנות, יציקת שמן ("שמן המשחה") עליהם והלבשתם בבגדי הכהונה המיוחדים.

גם בעתיד, לאחר פטירת אהרן, יהיה על הכהן הגדול שימלא את מקומו לשרת שבעה ימים עם מינויו לתפקיד הרם.

במשך שבעת הימים יעלו קורבנות על-גבי המזבח וימשחו גם אותו בשמן המשחה. כשיסתיימו פעולות אלו, הבטיח האלוקים למשה, אשרה את שכינתי על המשכן ושם גם אדבר עמך.

מזבח הקטורת

 

פריט נוסף אותו יש להקים במשכן הוא: מזבח הקטורת, הוא יצופה זהב, ייקבעו בו שתי טבעות לצרכי שינוע, ועליו יקטיר הכהן פעמיים ביום את "קטורת הסמים" (בה תעסוק התורה בהזדמנות אחרת).

 

 

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/480851

 

שבת שלום!

[BODIROGA10]

שבת שלום ! פרשה עם המון תוכן

[נועם שוהם]

השבת קראו את פרשת כי תשא, שעוסקת בין היתר בחטא העגל.

 

פרשת כי תשא

 

39 יום לאחר המעמד רווי ההוד של מתן תורה ממתינים בני-ישראל לשובו של משה רבינו וכשהוא מתמהמה לשוב הם יוצרים עגל זהב אליו הם משתחווים.

 

סיפור חטא העגל מופיע באמצע הפרשה, אך עוד קודם לכן, בתחילת הפרשה, מופיע ציווי האלוקים למשה לאסוף מכל יהודי מגיל עשרים ומעלה מחצית שקל. מחצית זו תשמש ליציקת אדני המשכן, ותכפר על בני-ישראל.

בניית המשכן (המשך)

הוראות נוספות הקשורות להקמת המשכן:

יש להקים כיור מנחושת שישב על בסיס נחושת. ממימי הכיור יטלו הכהנים את ידיהם ואת רגליהם לפני העבודה במשכן;

משה ירקח מרקחת עשבים ושמן מיוחדת בשם "שמן המשחה". בשמן זה הוא ימשח את המשכן, את כליו ואת הכהנים. אין להשתמש בשמן המשחה לצרכים אחרים, ואין לרקוח מרקחת דומה למטרות חולין;

מרקחת עשבים נוספת היא "הקטורת", המורכבת מ-11 רכיבים, אותה מקטירים פעמיים ביום על "מזבח הקטורת". אין להכין קטורת דומה למטרות חולין;

האחראים על בניית המשכן יהיו: בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה, ויחד עמו אהליאב בן אחיסמך משבט דן;

אין לבנות את המשכן ביום השבת, אשר מוקדש למנוחה. יש לשמור את השבת כי היא האות בין בורא העולם ובין ישראל.

חטא העגל

לאחר מתן תורה מעניק האלוקים למשה שני לוחות, עליהם נחרטו עשרת הדיברות באצבע אלוקים.

39 יום לאחר שעלה להר סיני, בני-ישראל טועים בחישוביהם ומסיקים כי על משה לשוב באותו יום. כששקעה החמה והוא לא הופיע, הם פונים אל אהרן בדרישה "עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו"!

בניסיון להרוויח זמן פוקד עליהם אהרן לתת לו את תכשיטי הזהב שלהם אותם הוא משליך אל האש; קבוצת ה"ערב-רב", קבוצת גויים שהסתפחה אל עם ישראל ביציאת מצרים, יוצרים בכשפיהם עגל זהב.

"הבה נחגוג מחר לעגל" מבקש אהרן בתקווה כי עד אז ישוב משה, אך העם השכים קום לעבוד את עגל הזהב, לזבוח לו קרבנות ולערוך חגיגה פרועה.

ובהר סיני...

"לך רד" אומר האלוקים למשה, "כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים; סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים, עשו להם עגל מסכה". כעונש על החטא הגדול מבקש האלוקים להשמיד, חלילה, את עם ישראל ולהקים עם חדש מצאצאיו של משה.

משה מתחנן לפני האלוקים לבטל את הגזירה. "המצרים יאמרו" הוא טוען, "כי הוצאת את בני-ישראל ממצרים כדי להשמיד אותם בהרים". בנוסף הוא מזכיר את זכות אברהם, יצחק ויעקב אשר כרת עמם האלוקים ברית והבטיח לתת את ארץ ישראל לזרעם.

תחנוניו של משה ממתיקים את הגזירה ואלוקים חוזר בו.

משה שובר את הלוחות

כאשר יורד משה מן ההר ולוחות הברית בידו, הוא פוגש במשרתו יהושע הממתין לו ליד ההר. לקול רעש המסיבה הפרועה אומר יהושע "אני שומע קול מלחמה במחנה", אך משה מתקן אותו "אין זה רעש של מלחמה, אלא קול של חירופים וגידופים". כשהוא רואה את עגל הזהב, הוא משליך את הלוחות על הארץ ושובר אותם.

הוא תובע הסברים מאחיו אהרן על המתרחש המספר לו על התרחשות הדברים שאירעה בהיעדרו.

על החוטאים בעגל נגזר עונש מוות: בני שבט לוי, שלא עבדו את העגל, מסתובבים במחנה והורגים את החוטאים; מגיפה פורצת בעם; בנוסף לכך, משה שורף וטוחן את עגל הזהב ומערבב את האפר במים ומשקה את העם, כאשר שתיית המשקה הורגת את החוטאים.

מאז חטא העגל, מעביר משה את אוהלו אל מחוץ למחנה שם נגלה אליו האלוקים כאשר בני ישראל עומדים ומביטים במתרחש ביראת כבוד עמוקה.

אל ההר, בפעם השניה

לאחר-מכן הוא שב ועולה אל הר סיני כדי להתחנן לבורא העולם למחול לעמו על חטאיהם. "אם לא תרצה למחול להם" הוא מבקש, "מחוק את שמי מספר התורה, שלא יאמרו עליי שלא ביקשתי עליהם רחמים"!

אלוקים נעתר לדברי משה וסולח לעמו. עם זאת, הוא מציין כי מלאך – ולא השכינה בעצמה – יוביל אותם לארץ ישראל, וגם על כך מבקש משה: "אם אין פניך הולכים עמנו, אל נא תעלנו מזה".

לבסוף בורא העולם מבטיח כי הוא עצמו יוביל את העם אל הארץ המובטחת. כאות להבטחה זו הוא יתגלה אל משה ויראה לו את כבודו, אך, הוא מבהיר, "תראה רק אחורי ולא את פני". באותה הזדמנות אף יקרא האלוקים בפניו של "שלוש עשרה מידות הרחמים" אותם משה ובני-ישראל יוכלו לומר בעת צרה כדי לעורר את רחמי האלוקים.

אל ההר, בפעם השלישית

"פסול לך לוחות שניות" אומר האלוקים למשה ופוקד עליו לעלות שוב אל ההר בפעם השלישית, שם הוא מתגלה אליו וקורא את שלוש עשרה מידות רחמיו.

הוא כורת עמו ברית מיוחדת, מצווה אותו שלא ללכת בדרכי יושבי ארץ כנען או לעבוד את אליליהם, לשמור את חג הפסח, לפדות את הבכורות, לשמור את השבת, לחגוג את חג השבועות, לעלות לרגל בשלושת הרגלים, להביא ביכורים אל בית המקדש ושלא לבשל גדי בחלב אמו.

גם בפעם השלישית שוהה משה בהר סיני ארבעים יום וארבעים לילה. כשהוא יורד ובידו הלוחות, חוששים בני ישראל ואהרן לגשת אליו כי במשך שהותו בהר סיני זרח אור פניו. הוא מרגיע אותם ומלמד אותם את דברי האלוקים, ולאחר-מכן מכסה את פניו.

מאותו יום ואילך לובש משה את הבגד המיוחד על פניו, אותו הוא מסיר רק בעת הדיבור עם האלוקים ובעת מסירת דברי האלוקים לעם.

 

 

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/483404

 

שבוע טוב לכולם (:

[BODIROGA10]

שבוע טוב : )

[נועם שוהם]

בשבת האחרונה קראו את פרשת ויקהל, שעוסקת בבניית המשכן.

 

פרשת ויקהל

 

בני ישראל מתגייסים לבניית המשכן

משה רבינו מכנס את כל ישראל ומעביר להם את ציווי ה' לבנות לו בית. קודם לכן, הוא מזהיר אותם לשמור את השבת שכן בניית המשכן לא תדחה שבת.

היהודים הנלהבים ממהרים לתרום מרכושם – תכשיטי זהב, בדים יקרים, כסף, נחושת, עצים ועורות – לבניית המשכן. הנשים האומנות טוו את צמר העיזים, ונשיאי שבטי ישראל הביאו את האבנים הטובות, את סממני הקטורת ואת השמנים.

"בצלאל בן אורי בן חור ממטה יהודה, ויחד עמו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, יהיו האומנים שיפקחו על בניית המשכן וכליו" אומר משה. תוך זמן קצר העוסקים במלאכה מעדכנים את משה כי יש ברשותם די והותר חומרים לבניית המשכן, ומשה קורא לבני-ישראל להפסיק לתרום שכן אין עוד צורך בכך.

בניית המשכן

האומנים שוזרים את היריעות ואת המכסה למשכן. הם מנסרים את הקרשים שיהוו קירות למשכן, מצפים אותם זהב ומכינים את האדנים (התושבות) לקרשים. הם שוזרים את הפרוכות שיפרידו בין הקודש וקודש הקודשים וכן את הפרוכת שתכסה על הכניסה למשכן.

בצלאל יחד עם צוות האומנים מקים את ארון הזהב ואת הכפורת, את השולחן ואת כליו, את המנורה וכליה, את מזבח הקטורת, את שמן המשחה ואת קטורת הסמים. לאחר-מכן הוא מקים את מזבח העולה, את כיור הנחושת ואת הגדר שתשמש את חצר המשכן.

 

 

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/855899

[BODIROGA10]

שבוע טוב.. !

[נועם שוהם]

השבת סיימו לקרוא בבתי הכנסת את ספר שמות (הספר השני מבין חמשת החומשים), כאשר קראו את הפרשה האחרונה שבו, פרשת פקודי.

 

פרשת פקודי

 

כמה ולמה

התורה מונה את התרומות שהתקבלו עבור בניית המשכן ואת השימושים שנעשו בהם.

זהב: 29 ככרות, ו-730 שקל של אותם הימים (הככר מכיל 3000 שקלים של אותם הימים).

כסף: 100 ככרות, 775 שקלים. הכסף נאסף במסגרת איסוף מחצית השקל, עליה סופר בפרשת כי תשא. הכסף שימש ליציקת האדנים, התושבות לקרשי המשכן ולפרוכת, וכן לציפוי עמודי גדר חצר המשכן.

נחושת: 70 ככרות, 2400 שקלים. הנחושת שימשה לאדני הכניסה לאוהל מועד, למזבח הנחושת, ולאדנים של גדר חצר המשכן.

התכלת, הארגמן ותולעת השני שימשו לאריגת הבגדים.

יצירת הבגדים השונים

לאחר שסיימו להקים את המשכן וכליו (בפרשת ויקהל), התפנו האומנים ליצור את הבגדים השונים. הם יצרו את האפוד, בגד עשוי כמין סינר ארוך ועל כתפיו שתי אבנים טובות שעליהם נחקקו שמות בני ישראל; הם יצרו את החושן, בד ארוג ובו קבועות שתים עשרה אבנים, על כל אבן שם של שבט משבטי ישראל; את המעיל, אשר בשוליו פעמונים ורימונים; את הכתונת, החלוק אותה ילבשו הכוהנים על בשרם; את המצנפת לאהרן הכהן ואת המגבעות לבניו; את האבנט – החגורה; ואת הציץ, רצועת זהב שהכהן הגדול עונד על מצחו עליה כתוב "קודש לה'".

כשסיימו האומנים את מלאכתם הם הביאו את המשכן, את כליו ואת הבגדים למשה רבינו, שבירך אותם על כך שקיימו בדיוק כפי שנצטוו.

חנוכת המשכן

בורא העולם מצווה את משה רבינו כי בראש חודש בניסן עליו להקים את האוהל, להניח בו את הארון ולקבוע את הפרוכת המבדילה בין הקודש וקודש הקודשים.

לאחר-מכן יהיה עליו להביא את הכלים השונים אל תוך המשכן ולהשתמש בהם על פי הציווי האלוקי.

כך אכן עושה משה. הוא מביא את השולחן ומניח עליו את לחם הפנים, מביא את המנורה ומדליק את נרותיה, על מזבח הקטורת הוא מקטיר את קטורת הסמים, ואת הכיור הוא ממלא במים בהם ישתמשו הכהנים בטרם שישרתו בבית המקדש.

הוא מושח את המשכן ואת כליו ואת אהרן ואת בניו – לאחר שהם רוחצים במים – ומקדש אותם לעבודת המשכן.

הענן מכסה את אוהל מועד ושכינת האלוקים שורה בבית אשר בנו לו בניו. מכאן ואילך הענן מנחה את בני ישראל במסעותיהם במדבר: כאשר הענן מתרומם, הם יודעים שעליהם להמשיך בנדודיהם; כאשר הענן חונה, חונים בני ישראל.

 

http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/855902

שבוע טוב וחודש שמח וטוב לכולם!

[BODIROGA10]

שבוע מבורך וחודש טוב ומוצלח !