כ"כ כואב, אבל לא כ"כ איכפת?

[maor]

כ"כ כאב לי אתמול במהלך המשחק, כל גול היה כמו צביטה בלב. נגמר המשחק, לראות אותם חוגגים לי מול העיניים, כל הצבע האדום ביציעים, עשה לי רע. לראות אבוקסיס (יש בך מחלה והיא תנצח ) חוגג ושר את השיר הגרמני בסיום היו השיא, בכלל, שריקת הסיום הייתה הסיבוב של הסכין. יצאתי החוצה, וכלום. כאילו נגמר הרגש, רק העצב נשאר אבל מה, לא כזה איכפת. התרגלתי, התרגלתי לאכזבות, התרגלתי לבינוניות. התרגלתי לזה שכל משחק גדול אנחנו מפסידים, חיפה, ביתר, מה זה לא כואב להפסיד להם? אומנם לא כמו דרבי, אבל עדיין כואב לדעת שמתישהו אתה זה שהיה משפיל אותם והיום, היום זה כבר לא ככה.

 

הגענו למוזס אחרי המשחק, ישבו שם קומוניסטים,

אחד אפילו הגדיל לעשות וישב עם חולצת הזונה ה-12 ורק בנס זה לא נגמר בקטטה בתוך המסעדה,

רתחתי, אבל עדיין, אמרתי למי שישב איתי שאני עצוב, גמור, מושפל אבל שוב, התרגלתי וכאב לי במשחק וזהו, יצאתי החוצה ומבחינתי הכל עבר.

 

רק מה? כנראה שזה רק בגלל שהבום עדיין לא הגיע.

הגעתי הביתה, לא פורום, לא מקלחת, לא כלום. ישר למיטה,

הטלוויזיה הייתה דלוקה, שידור חוזר של חדשות הספורט,

פתאום, בום, בכי מטורף שמסרב להפסיק, הדמעות שלא מפסיקות והסכין בלב שקיבלתי אס אם אס לפלאפון, "ת"א אדומה", מה שרק הגביר את הבכי.

 

אז כנראה שבסוף כן איכפת לי, כמו שלכולנו איכפת.

לא סתם רצתי על הדרבי הזה שבועיים כדי שיהיו מרצ'נדייז לדרבי, לא סתם הסתובבתי עם אנשי התפאורה בקניות וכו',

משהו מטורף עדיין בוער בי, אני אומנם יהיה בן 23 ביום שבת ( איזה יום הולדת מחורבנת ) אבל נשבע שאני עדיין אוהד את הקבוצה כמו ילד, האש עדיין בוערת ונראה לי שלעולם לא תכבה.

 

לא יודע להסביר את זה,

אני מאוהב במכבי אבל שונא כל שחקן ושחקן בקבוצה.

שונא אותם על האכזבות, שונא אותם על הבילויים אחרי משחקים שלי כואב, שונא אותם על זה שהתרגלתי להיות לוזר ולהגיד לא נורא, שונא אותם שכמעט על כל דרבי או משחק גדול בזמן האחרון אני צריך לחכות למשחק הבא כדי לנסות ולהחזיר, שונא אותם על כך שלרוב הם לא מחזירים אלא מפסידים שוב, שונא אותם על כך שהם שוב איכזבו אותי, כמו תמיד.

 

שונא אותם על הכאב שהם גורמים למאות אלפי אוהדים,

שונא אותם על הכאב שהם גרמו לשובל ואורי אלדן,

שונא אותם על הכאב שראיתי על שניר אתמול כשעמד על הגדר ב-2-0,

שונא אותם על כל אחד ואחד מכם שבכה אתמול בגלל הנבלות.

 

"הכל, בשביל מכבי,

לעולם לא, תצעדי לבד"

 

כנראה שעדיין חי וקיים,

מוות לאדומים, מוות לשחקנים,

מוות לאלון יפת, מוות, מוות, מוות.

[A. Nimni]

יהיה בסדר מאור ....

למרות שזה לא נראה, עדיין יש לנו סמל של מכבי על החולצה.

אנחנו נמשיך לקום גם אחרי שניפול.

 

קיצר אל תדאג, יהיה בסדר.

[רם אשכנזי]

שונא ת'שחקנים שגרמו לי לקרוא כזאת הודעה מרגשת וצובטת בלב.

יהיה בסדר,

[Fernando Torres]

מבין אותך לגמרי אחי

 

אצלי זה דומה רק שהתחושה הזאת של אדומים חוגגים מול העיינים

ממשיכה...אחרי המשחק כמעט עד הבית. לקחתי אוטובוס ויושבים איתי באוטובוס גם אוהדי הגועל...

וגם מסביב אתה שומע ת'צפצופים של המכוניות...ויושב מולך מישהו עם צעיף אדום ,חולצה

עם פטיש ומגל מולך באוטובוס ופשוט בא לך לפוצץ אותו..זה נוראי אחי נוראי..

[- אור -]

יהיה בסדר להפסיד בדרבי זה אחד הדברים הכואבים.

 

אבל אין מה לעשות אם נבוא בלי אופטימיות שאפשר לנצח משחקים עדיף לזרוק ת'מנוי .

 

שבוע הבא בני יהודה יהיה בסדר!

[רן שמחי]

יהיה בסדר להפסיד בדרבי זה אחד הדברים הכואבים.

 

אבל אין מה לעשות אם נבוא בלי אופטימיות שאפשר לנצח משחקים עדיף לזרוק ת'מנוי .

 

שבוע הבא בני יהודה יהיה בסדר!

[shlomim]

מכבי השנה תגמור תעונה באמצע הטבלה, זאת תיהיה עוד עונה של מכבי בלי כלום.

אבל לא לדאוג זה לא אותה הנהלה שמחליפה את כל הקבוצה אחרי כל עונה כושלת.

מכבי קבוצה חזקה מאד היא עשתה בית ספר להפועל אתמול- ולעוד הרבה קבוצות השנה. אבל אין לנו ווינר במגרש מישהו כמו נימני.

יבוריאן הוא לוזר, לוזר אמיתי שחקן שיכל לנצח לנו השנה הרבה משחקים. (ולשנות את המשחק בדרבי).

יש לנו את נימני על הקווים, הוא יודע בדיוק מה אנחנו צריכים. נביא חלוץ ווינר אני מקווה. ובטוח שנביא מגן שמאלי סוף סוף.

ויהיה טוב.

אז לא נורא אם השנה ניתן לקבוצה להתחבר - כמו חיפה (שנה שעברה הייתה אמצע, השנה דורסת עם אותו הסגל).

 

תתעודד, שנה הבאה זאת השנה של מכבי, ומי יודע אולי גם השנה.. ולא לשכוח שיש גם גביע.

הכל עוד פתוח 4 נק' סך הכל ממקום 3-מוביל לאירופה.

יש לנו סגל חזק- בוזגלו, ג'ונסון, ישראלביץ', מלול, אסוס..נקבל חיזוק איפה שצריך, ויהיה טוב.

[Moti]

):

 

):

[elior_mesmes]

השחקנים האלה מוציאים את כל החשק לבוא לראות את מכבי !

אבל אין מה לעשות

כנראה יש עלינו קללה וכל שנה זה אותו דבר

[המכבייה]

כ"כ כאב לי אתמול במהלך המשחק, כל גול היה כמו צביטה בלב. נגמר המשחק, לראות אותם חוגגים לי מול העיניים, כל הצבע האדום ביציעים, עשה לי רע. לראות אבוקסיס (יש בך מחלה והיא תנצח ) חוגג ושר את השיר הגרמני בסיום היו השיא, בכלל, שריקת הסיום הייתה הסיבוב של הסכין. יצאתי החוצה, וכלום. כאילו נגמר הרגש, רק העצב נשאר אבל מה, לא כזה איכפת. התרגלתי, התרגלתי לאכזבות, התרגלתי לבינוניות. התרגלתי לזה שכל משחק גדול אנחנו מפסידים, חיפה, ביתר, מה זה לא כואב להפסיד להם? אומנם לא כמו דרבי, אבל עדיין כואב לדעת שמתישהו אתה זה שהיה משפיל אותם והיום, היום זה כבר לא ככה.

 

הגענו למוזס אחרי המשחק, ישבו שם קומוניסטים,

אחד אפילו הגדיל לעשות וישב עם חולצת הזונה ה-12 ורק בנס זה לא נגמר בקטטה בתוך המסעדה,

רתחתי, אבל עדיין, אמרתי למי שישב איתי שאני עצוב, גמור, מושפל אבל שוב, התרגלתי וכאב לי במשחק וזהו, יצאתי החוצה ומבחינתי הכל עבר.

 

רק מה? כנראה שזה רק בגלל שהבום עדיין לא הגיע.

הגעתי הביתה, לא פורום, לא מקלחת, לא כלום. ישר למיטה,

הטלוויזיה הייתה דלוקה, שידור חוזר של חדשות הספורט,

פתאום, בום, בכי מטורף שמסרב להפסיק, הדמעות שלא מפסיקות והסכין בלב שקיבלתי אס אם אס לפלאפון, "ת"א אדומה", מה שרק הגביר את הבכי.

 

אז כנראה שבסוף כן איכפת לי, כמו שלכולנו איכפת.

לא סתם רצתי על הדרבי הזה שבועיים כדי שיהיו מרצ'נדייז לדרבי, לא סתם הסתובבתי עם אנשי התפאורה בקניות וכו',

משהו מטורף עדיין בוער בי, אני אומנם יהיה בן 23 ביום שבת ( איזה יום הולדת מחורבנת ) אבל נשבע שאני עדיין אוהד את הקבוצה כמו ילד, האש עדיין בוערת ונראה לי שלעולם לא תכבה.

 

לא יודע להסביר את זה,

אני מאוהב במכבי אבל שונא כל שחקן ושחקן בקבוצה.

שונא אותם על האכזבות, שונא אותם על הבילויים אחרי משחקים שלי כואב, שונא אותם על זה שהתרגלתי להיות לוזר ולהגיד לא נורא, שונא אותם שכמעט על כל דרבי או משחק גדול בזמן האחרון אני צריך לחכות למשחק הבא כדי לנסות ולהחזיר, שונא אותם על כך שלרוב הם לא מחזירים אלא מפסידים שוב, שונא אותם על כך שהם שוב איכזבו אותי, כמו תמיד.

 

שונא אותם על הכאב שהם גורמים למאות אלפי אוהדים,

שונא אותם על הכאב שהם גרמו לשובל ואורי אלדן,

שונא אותם על הכאב שראיתי על שניר אתמול כשעמד על הגדר ב-2-0,

שונא אותם על כל אחד ואחד מכם שבכה אתמול בגלל הנבלות.

 

"הכל, בשביל מכבי,

לעולם לא, תצעדי לבד"

 

כנראה שעדיין חי וקיים,

מוות לאדומים, מוות לשחקנים,

מוות לאלון יפת, מוות, מוות, מוות.

מזדהה לגמרי.

[שרון עמיחי]

תמיד יש את ההרגשה הזאת כאילו מכבי יוצאת לדרך חדשה ומנצחת במשחק גדול.

אבל זה אף פעם לא קורה. תמיד הפועל איכשהו מנצחים אותנו. למה? כי הם רוצים יותר.

מי שרצה יותר במשחק הזה ניצח.

אני מסכים איתך בכל מילה בכתבה, אתה פשוט צודק.

אפילו שיצאתי מהמגרש אמרתי לעצמי. אולי די? אולי אני יפסיק ללכת לזבלות האלה? הרי כל פעם אנחנו סולבים מחדש...

אבל כל משחק שבא אני אומר אולי נצא לדרך חדשה והולך ועוד פעם סובל.

אני פשוט שונא אותם. פשוט שונא.

היית כתבה על זה באתר של השחקן שאחד אמר:

מכבי אני שונא אותך, בבקשה תנצחי. אני כ''כ מבין אותו.

[orreyg]

מאור, אתה בסדר...

[ירדן שטרייכר]

מזדהה אם כל מילה שכתבת..

אבל מה שאותי הכי מעצבן שזה נראה כאילו אנחנו לוקחים את ההפסדים האלה ללב יותר מהשחקנים...

נמאס כבר מההרגשה הרעה הזאת של לקום יום אחרי הדרבי בהרגשה של בושה שאין בשביל מה לחיות..

אז עכשיו יעבור מחזור או שניים וישכחו מהדרבי הזה אבל אני לא אתפלא אם בדרבי הבא יהיה אותו דבר...עד שהשחקנים לא יבינו ויעלו לדרבי עם אש בעיניים ויקפצו על כל כדור אנחנו לא ננצח אף דרבי..כי דוגרי הפועל קבוצה לא פחות גרוע ממכבי ואני מוכן להתערב ששבוע הבא הם לא מנצחים את הכח אבל בדרבי היכולת היא לא מה שקובעת אלא הרצון והשחקנים של הפועל רצו יותר....

[דנצי]

לנעוץ

[סמדר א]

מאור, מבינה ללבך. (ראבאק, אתה כבר בן 23? איך הזדקנתי...)

 

אצטט חלק מתגובה שלי בנושא אחר, כי היא מתאימה גם לכאן -

 

מתוך סגל שחקנים של מועדון המתיימר להיות מהגדולים בליגה הישראלית, אם לא הגדול שבהם, אין היום ולו שחקן אחד שעושה לי את זה, שגורם לי להרגיש שאלך אחריו באש ובמים, באותה מידה בה הוא ייעשה זאת עבורי על הדשא.

 

משהו אבד, תם, נגמר ונשלם במערכת היחסים הפסיכוטית שלי עם המועדון הזה.

 

זה לא אומר שאפסיק לחיות אותו 24 שעות ביממה ברמות כאלה ואחרות. זה לא אומר שלחץ הדם, הדופק המואץ, החרדות ושאר התופעות הפיזיולוגיות והנפשיות הבלתי רציונליות בעליל ייעלמו מחיי בכל הקשור למכבי תל אביב. זה לא שאחזור חלילה לשפיות קבועה או זמנית.

 

הרי רק לפני שבועיים, חצי דקה אחרי שהסתיים טקס החופה בחתונתה של בתי הבכורה, במקום לפרוץ במחולות, רצתי כמו נרקומנית לחבר אוהד מכבי כדי לבדוק איתו מה עושים מכבי במשחק גביע טוטו מעפן מול הכח עמידר ר"ג...

 

ועדיין, זה לעולם לא יהיה שוב אותו הדבר. משהו מת בי.

[דורי :)]

קוראת ומזדהה

וכמעט שדמעות התחילו לרדת עם כל מילה ומילה

כל מילה חקוקה בסלע

וכל מילה כואבת.

איפה מכבי? כי זו לא מכבי

שיחזיר מי שגנב.

איפה השחקנים שנלחמו על הכבוד של הסמל?

איפה השחקנים שנלחמו על הכבוד של המועדון?

איפה הם? לעזאעזל איתם.

 

כמו שמישהו כתב למעלה זה נדמה כי לנו אכפת יותר מהם וזה מה שעצוב.

הם הפסיקו להלחם מה אכפת להם משכורת כל 10 לחודש והם מסודרים.

איפה רוח הלחימה? זה היה פאקינג דרבי כמעט בעטתי בידיד שלי שאמר לי"הפועל לנצח"

המילים כואבות והלב עוד יותר מדמם ופצוע.

עד מתי?

[צהובה משער 8]

זה כאב שאף פעם לא מתרגלים אליו..גם אם נפסיד בכל דרבי כשתישמע שריקת הסיום אני יתחיל לבכות...

 

וזה רק הולך ונהיה יותר קשה כי השחקנים הולכים ושמים עלינו יותר זין..

אבל אני עדיין מאמינה שמתישהו מכבי תחזור להיות אימפריה

[Dr.Hoffman]

מאור מזדהה איתך מאוד מאוד,יהיה טוב בעזרת ה'.

[R031]

מזדהה עם כל מילה שלך מאור

הכאב שאחרי הפסד כזה, כזה גדול שאי אפשר להסביר במילים, והשמחה מהצד של הקומוניסטים (שיבדלו לחיים קצרים במיוחד) לא עוזרת

ובטח שההקנטות מהם בבצפר לא עוזרות לכאב הזה

אבל בכל זאת, אנחנו מכביסטים מלידה, ואנחנו צריכים להתסכל קדימה

יש לנו את בני יהודה בשבת וביתר שבוע אחרי זה, ואם לא אליפות לפחות נראה כדורגל קצת יותר טוב

[YellowHell]

עלאק יהיה בסדר כולנו אומרים אבל הבני זונות האלה לא משתפרים

כוס אמק אם הם לא מנצחים תדרבי הבא אני נשבע שאני לא יגיע יותר למשחקי בית למרות המנוי

[Rudy_7]

משגע אותי שאומרים שהכל יהיה בסדר,מה יהיה בסדר?! ניתן לבני יהודה בשבת 4-0,ואז נפסיד לבית"ר,יבוא איזה ניצחון על חיפה שימקם אותנו במרכז טבלה,יגידו שאולי גביע יציל את העונה,נהיה באירופה וניבנה מחדש,נקבל הגרלה כמו מתנ"ס תל כביר או משהו,נשמח.. אוטומטית לשלב הבא,ואז נפסיד בדקה ה-120,שוב!

 

הכל חוזר על עצמו,זה סרט,הגלגל ל-א מסתובב,וגם אם יש דרבי שבחון אחד בעונה.. זה לא מספיק!

 

 

לא יהיה בסדר עד שלא יקרה משהו,משהו גדול.

 

לא מאמן.

 

לא שחקנים.

 

לא תלבושות.

 

 

לא יודע.

[- אור -]

משגע אותי שאומרים שהכל יהיה בסדר,מה יהיה בסדר?! ניתן לבני יהודה בשבת 4-0,ואז נפסיד לבית"ר,יבוא איזה ניצחון על חיפה שימקם אותנו במרכז טבלה,יגידו שאולי גביע יציל את העונה,נהיה באירופה וניבנה מחדש,נקבל הגרלה כמו מתנ"ס תל כביר או משהו,נשמח.. אוטומטית לשלב הבא,ואז נפסיד בדקה ה-120,שוב!

 

הכל חוזר על עצמו,זה סרט,הגלגל ל-א מסתובב,וגם אם יש דרבי שבחון אחד בעונה.. זה לא מספיק!

לא יהיה בסדר עד שלא יקרה משהו,משהו גדול.

 

לא מאמן.

 

לא שחקנים.

 

לא תלבושות.

לא יודע.

הכדורגל אחי זה הרבה מזל.. לצערנו אי אפשר לקנות עם הכסף של שניידר מזל.

 

יש קבוצות שמשחקות פחות טוב אבל עם טיפה מזל מנצחות.

[ranch]

לראות אותך אתמול מסתובב מצד לצד ולא יודע מה לעשות עם עצמו זה גם היה נורא,

לראות את הדמעות בעיניים של כולם,

לראות את התקווה אצלכם לפני,

את זה שיש לכם דווקא הרגשה טובה לגבי המשחק מול ההרגשה הנוראה שלי,

רציתי להאמין שיהיה טוב, באמת שרציתי, אבל הראש התנגד, והלב נמחץ.

 

מאור, תהיה חזק, בסוף, הימים הטובים חייבים לחזור, גם אנחנו עוד נחגוג שעות בסיומו של משחק.

[~MEK~]

ושוב היום בבוקר לא רצינו לצאת מהמיטה. לא רוצים לקרוא את עיתנו הספורט, לא רוצים שידברו ברדיו על כדורגל.

לא רוצים ללכת לעוד יום עבודה/צבא/לימודים ולהתחיל לשמוע צחקוקים או לקבל ניחומים.

ושוב היום בבוקר רצינו להשאר עם הראש צמוד לכרית שעוד היתה לחה מהדמעות שלא הפסיקו לזלוג אתמול בלילה.

אותה כרית שעליה חלמנו רק לילה לפני על ניצחון הגדול.

 

יש פה ערבוב של רגשות שהוא פשוט מטורף. ההבדל שבין הרגשת הנצחון לעוגמת ההפסד היא בלתי מוסברת.

אין משחק גדול יותר בליגה שלנו מהדרבי התל אביבי, אין משחק שהוא מעניין הרבה הרבה עוד לפני שהוא התחיל וזה ממש לא משנה למיקום של שתי הקבוצות בטבלה.

אנשים מחכים לדרבי הזה כל כך הרבה זמן, סופרים את הימים, את השעות אך כשהוא מגיע- השבוע דרבי הזה זה אולי השבוע הכי סיוט שקיים.

הלחץ, ההכנה הנפשית, הימים שזזים כל כך לאט, הרגעים שאתה מתחיל לשחזר כל מהלך מהדרבים הקודמים, התמונות שהפועל חוגגת לך מול הפרצוף וכן הגולים האלו שמביאים למכבי את הניצחון הענקי.הצמרמורת של שריקת הפתיחה, הבלבול הבלתי מוסבר והחוסר ודאות.

היום הזה שאתה נכה נפשית ומנטלית מכל פעולה שהיא. היום שאתה לא מצליח להתרכז בכלום חוץ מבצהוב הזה מול האדום.

אתה מסתכל על אנשים שמסביבך, כאלו שלהם אין דרבי- כאלו שאולי כדורגל בכלל לא מעניין אותם- ופשוט לא יכול להבין איך שגרת היום שלהם תקינה וקיימת.

 

מכבי של היום היא קבוצה בינונית וגם הפועל אינה קבוצת צמרת. אבל כשיש דרבי המיקום לא משמעותי, החשיבות של ה-3 נקודות מתגמדת מול היוקרה והכבוד. מול ההשפלה של היריבה והשליטה בעיר. אף אוהד כדורגל בארץ (חוץ מאוהדי מכבי והפועל) לא באמת יכול להבין מה זה דרבי- זה משהו הרבה יותר גדול, הרבה יותר כבד מכל משחק אחר. משהו שהוא מסורת של שנים, שהוא נמדד בטבלאות ובסטטיסטיקות נפרדות לכל השאר.

 

ואז השופט שרק לסיום ושוב מכבי הפסידה.

כל פעם זה פשוט ממשיך לכאוב (למרות שהיו עוד רבים כאלו לפני).זה ממשיך לצבוט זה ממשיך להשפיע עליך בצורה כל כך גדולה שאת הרגשות האלו אי אפשר להסביר.

ולא משנה הגיל וכמה דרבים חווית או כמה עוד תחווה- בכל פעם מחדש אתה מרגיל כאילו עולמך חרב.

העצבים שאתה מקבל אחרי עוד טעות של שחקן- המחשבה הזו של "פאק תנו לי לשחק יא חבורה של מוגבלים- אפילו אני יכול להציל את המולדת טוב יותר..."

לשמוע את שריקת הסיום ותוך כדי את ה"יששש" הכואב הזה מהצד השני ומול העיניים לראות את החברים שלך יושבים מושפלים, עם עיניים בוכיות עוד ביציע. הרגשה שאתה עוד שנייה מתמוטט, שבא לך פשוט להעלם, להיות במקום אחר- לא לשמוע, לא לראות, לא לדעת...

 

את ההרגשה של לפני הדרבי,התקווה הזו, הלחץ הבלתי מוסבר הזה בדרבי עצמו ואת הסכין הזו שנכנסה עמוק עמוק ללב אחרי ההפסד באמת שמילים לא תוכלנה לתאר.

אם פעם עוד היו לך שחקנים שהיו בוכים איתך על ההפסד ונשבעים לנקום בדרבי הבא. כאלו שהסמל היה חשוב להם לא פחות מאשר לך.

שחקני נשמה ושחקני בית שגדלו על היריבות הזו. שקנים כאלו שגם אם הגיעו למכבי בשלב זה או אחר בקריירה- למדו להיות כאלו.

שחקנים שירקו דם על המגרש, כאלו שהיו גאים בסמל ובעיקר כאלו שנתנו כבוד לאוהדים ואת הדרבי ניצחו בעיקר בשבילם.

היום האנטרקציה הזו כבר לא קיימת, היום ששחקן מפסיד בדרבי זה אולי קשה לו אבל יום אחרי זה כבר לא באמת משנה.

אבל אולי זה לא באמת אשמתם, אולי אנחנו כבר חיים בתקופה כזו שסמל של קבוצה ונשמה של שחקן לסמל הזה לא הולכים ביחד.

היום זה רק אתה, רק אתה לבד ושאר האוהדים, כי רק לך, רק לנו- הכתם הזה לא יעלם והכאב לא יפוג- עד הדרבי הבא...

[רם אשכנזי]

ושוב היום בבוקר לא רצינו לצאת מהמיטה. לא רוצים לקרוא את עיתנו הספורט, לא רוצים שידברו ברדיו על כדורגל.

לא רוצים ללכת לעוד יום עבודה/צבא/לימודים ולהתחיל לשמוע צחקוקים או לקבל ניחומים.

ושוב היום בבוקר רצינו להשאר עם הראש צמוד לכרית שעוד היתה לחה מהדמעות שלא הפסיקו לזלוג אתמול בלילה.

אותה כרית שעליה חלמנו רק לילה לפני על ניצחון הגדול.

 

יש פה ערבוב של רגשות שהוא פשוט מטורף. ההבדל שבין הרגשת הנצחון לעוגמת ההפסד היא בלתי מוסברת.

אין משחק גדול יותר בליגה שלנו מהדרבי התל אביבי, אין משחק שהוא מעניין הרבה הרבה עוד לפני שהוא התחיל וזה ממש לא משנה למיקום של שתי הקבוצות בטבלה.

אנשים מחכים לדרבי הזה כל כך הרבה זמן, סופרים את הימים, את השעות אך כשהוא מגיע- השבוע דרבי הזה זה אולי השבוע הכי סיוט שקיים.

הלחץ, ההכנה הנפשית, הימים שזזים כל כך לאט, הרגעים שאתה מתחיל לשחזר כל מהלך מהדרבים הקודמים, התמונות שהפועל חוגגת לך מול הפרצוף וכן הגולים האלו שמביאים למכבי את הניצחון הענקי.הצמרמורת של שריקת הפתיחה, הבלבול הבלתי מוסבר והחוסר ודאות.

היום הזה שאתה נכה נפשית ומנטלית מכל פעולה שהיא. היום שאתה לא מצליח להתרכז בכלום חוץ מבצהוב הזה מול האדום.

אתה מסתכל על אנשים שמסביבך, כאלו שלהם אין דרבי- כאלו שאולי כדורגל בכלל לא מעניין אותם- ופשוט לא יכול להבין איך שגרת היום שלהם תקינה וקיימת.

 

מכבי של היום היא קבוצה בינונית וגם הפועל אינה קבוצת צמרת. אבל כשיש דרבי המיקום לא משמעותי, החשיבות של ה-3 נקודות מתגמדת מול היוקרה והכבוד. מול ההשפלה של היריבה והשליטה בעיר. אף אוהד כדורגל בארץ (חוץ מאוהדי מכבי והפועל) לא באמת יכול להבין מה זה דרבי- זה משהו הרבה יותר גדול, הרבה יותר כבד מכל משחק אחר. משהו שהוא מסורת של שנים, שהוא נמדד בטבלאות ובסטטיסטיקות נפרדות לכל השאר.

 

ואז השופט שרק לסיום ושוב מכבי הפסידה.

כל פעם זה פשוט ממשיך לכאוב (למרות שהיו עוד רבים כאלו לפני).זה ממשיך לצבוט זה ממשיך להשפיע עליך בצורה כל כך גדולה שאת הרגשות האלו אי אפשר להסביר.

ולא משנה הגיל וכמה דרבים חווית או כמה עוד תחווה- בכל פעם מחדש אתה מרגיל כאילו עולמך חרב.

העצבים שאתה מקבל אחרי עוד טעות של שחקן- המחשבה הזו של "פאק תנו לי לשחק יא חבורה של מוגבלים- אפילו אני יכול להציל את המולדת טוב יותר..."

לשמוע את שריקת הסיום ותוך כדי את ה"יששש" הכואב הזה מהצד השני ומול העיניים לראות את החברים שלך יושבים מושפלים, עם עיניים בוכיות עוד ביציע. הרגשה שאתה עוד שנייה מתמוטט, שבא לך פשוט להעלם, להיות במקום אחר- לא לשמוע, לא לראות, לא לדעת...

 

את ההרגשה של לפני הדרבי,התקווה הזו, הלחץ הבלתי מוסבר הזה בדרבי עצמו ואת הסכין הזו שנכנסה עמוק עמוק ללב אחרי ההפסד באמת שמילים לא תוכלנה לתאר.

אם פעם עוד היו לך שחקנים שהיו בוכים איתך על ההפסד ונשבעים לנקום בדרבי הבא. כאלו שהסמל היה חשוב להם לא פחות מאשר לך.

שחקני נשמה ושחקני בית שגדלו על היריבות הזו. שקנים כאלו שגם אם הגיעו למכבי בשלב זה או אחר בקריירה- למדו להיות כאלו.

שחקנים שירקו דם על המגרש, כאלו שהיו גאים בסמל ובעיקר כאלו שנתנו כבוד לאוהדים ואת הדרבי ניצחו בעיקר בשבילם.

היום האנטרקציה הזו כבר לא קיימת, היום ששחקן מפסיד בדרבי זה אולי קשה לו אבל יום אחרי זה כבר לא באמת משנה.

אבל אולי זה לא באמת אשמתם, אולי אנחנו כבר חיים בתקופה כזו שסמל של קבוצה ונשמה של שחקן לסמל הזה לא הולכים ביחד.

היום זה רק אתה, רק אתה לבד ושאר האוהדים, כי רק לך, רק לנו- הכתם הזה לא יעלם והכאב לא יפוג- עד הדרבי הבא...

 

מפחיד

מפחיד כמה שזה נכון, כמה מילים שנגיד לא יוכלו לתאר את ההרגשה.

הלב שבור, הלב כואב.

בואו נחיה בהשליה לפחות לשבועיים הקרובים שהופה יש לנו את ביתר בבלומפילד והופה אולי באמת נצליח כבר לנצח משחק "גדול"?

לא, זה לא יקרה.