הפועל בירקנאו

[ULTRAS_maccabi]

ביום ההוא, מזג האויר היה אידיאלי לכדורגל באושוויץ בירקנאו. שמש טובה האירה פניה על מישור העשב המוריק בין גדרות התייל של מתחם קרמטוריום 2 לבין יער האורנים הסמוך. שמי קיץ כחולים של שלזיה עילית מתחו את העין עד אינקץ וענן לא העיב. התפאורה הייתה מושלמת. ורק משב רוח נעים שהחל מלטף עורנו, פיזר את תוכן הארובה, כמו להכעיס, בדיוק מעל למגרש המאולתר שבו נשלמו כעת ההכנות האחרונות למשחק. משחק כדורגל בשואה.

 

כבר שלושה חודשים אני כאן. תשעים ותשעה ימים ליתר דיוק. די זמן בכדי לדעת שאין להתרגל אל ריחו המבהיל של עור אדם שרוף. ובכל זאת, אד חגיגי בשום ומשכר, נצטרף לו למתקתקות החרוכה שבאויר המקולקל, האויר שנשמנו. אולי כי באותו אחר צהריים בלתי אפשרי הרחנו דשא. נחירינו מלאו חלקיקי דם ועור, אבל לריאותינו כבר נשאפו שישים דקות של שיכרון עלומים והזית ניצחון.

 

הסתדרנו בשני טורים על השביל המוליך אל מחוץ לגדר. נרגשים עשינו חימום קל. ניתורים במקום. מתיחות. ניכר היה שהמורל גבוה בשני המחנות. הקפטנים, יאן שלנו ופרנק שלהם, החליפו טפיחות והלצות. ההוראה ניתנה. כעת עמדנו לצאת את המתחם. שתי הנבחרות החלו לצעוד.

 

הם ואנחנו. מימיננו צעדו אחד עשר מהם, לבושים כולם בלי יוצא מן הכלל במכנסי בד קצרים ושחורים אליהם הוכנסה בהידוק חולצת כותנה לבנה. משמאלנו ניצבו שלושה מהם כמו שהכרנו. מדים, דרגות, מגפיים, חגורה, רצועה, כלב, אקדח, רובה. הייתה זאת הפעם הראשונה וגם האחרונה שבה הם נראו במכנסיים קצרים במחיצתנו. לא העזתי להביט בהם. המעגל נסגר.

 

השנים האחרונות רק הגדילו את הפער הפיזי לטובתם. שפלותנו והשפלתנו לא הוסיפה לנו יתר זקיפות קומה. אדרבא, רק הפכנו דומים עוד יותר שציפו מאתנו להיראות. נחיתותנו הפיזית שהפכה לנפשית שהפכה לפיזית שהפכה ל... אין לנו שום סיכוי לנצח אותם. בהלה הכתה בבטני, גל חום ירד ממעי ושיתק את רגלי. ניצבתי שני בטור, אחרי יאן ההולנדי, הקפטן שלנו. הייתי בטוח שהוא מרגיש את הלב שלי דופק, הולם בו, דוקר בגבו כסכין חלוד. אבל יאן הסתובב אלי בחיוך ענק ונתן לי נשיקה, מזיע כולו. הזיע שפתיים, מצח, ידיים.

 

ההתרגשות והמתח כרסמו כנראה את כולנו. הוא אמר, "מיקלה, חוגגים את הניצחון על הבני זונות עם שני בקבוקי שמפנייה הישר מהטרנספורט ממארסיי". כארבעים מטר ממני צץ לפתע אחד הפולנים מהמפעלים לבוש מדי שופט שחורים אוחז כדור בידו כמו שהיה לי בבית בפשט. יכולתי להריח אותו, להרגיש את המגע המעט מחוספס שלו בידיים, ללטף את בליטות העור שיוצרים הקרעים הקטנטנים. ריבועים ריבועים של שחור ולבן. ברק של זיכרון מחיים קודמים הכה בי.

 

שוער. אני. פעם הייתי. שוער.חשתי בגבי צמרמורת מטפסת. נהמת ההמון מתגברת ככל שאני מתקרב לאיצטדיון. רעד קל באדמה החזיר אותי. צופר קטר נשמע ממרחקים. שאון עמום של גל חצץ הלך והתגבר, מעיד כי משלוח נוסף עושה דרכו לכיוון המתחם שלנו. הלב שלי הלם, מה לעזאזל אני עושה?

 

שומר רזה בכובע גדול מדי לפניו הצנומים התקרב. תת המקלע התנדנד באלכסון על בטנו עם כל צעד שעשה לעברנו. הוא אחז מפתח בידו. עיניו פגשו את עיני והוא חייך. השפלתי מבטי מיד. מתחת לכובעו הציצו שיער פשתן, פנים חולמניות ופצעי בגרות שמנוניים אשר העידו על נעוריו שנכרתו. היה לו קול חלש להפתיע. הוא אמר, "פחות מארבע אפס יחשב בזיון". "הייל היטלר". הם שאגו לו בחזרה. עוד מעט השער הקטן יפתח, ואחד עשר מאיתנו - הפועל בירקנאו, נבחרת הזונדרקומנדו מארובה שתיים - נעבור אל הצד השני של הגדר, על מנת לקחת חלק במשחק הכדורגל המודחק ביותר בתולדות העם היהודי.

 

“Halt”. צרחה נשמעה מאחורינו, מכיוון המתחם. קולן של אלף כפות רגליים יחפות דורכות על אבני חצץ. הסתובבנו והבטנו בהם בתיעוב. קצין אס. אס. בקסדה שכיסתה פנים ציפוריות - אף מחודד מדי, ועיניים ירוקות קטנות מדי - הורה למישהו לצאת מדבוקת הבשר העירום. אני מכיר אותו. בלילות היה הקצין מצטט כשיכור מילות אהבה מתוך ה-"בוך דר לידר" וממלא בהן את מכתביו לארוסתו, עמה לא הספיק לבלות מעולם.

 

כשאחד מאתנו, משורר צעיר מוורשה, העיר לו פעם כי מחבר מילות האהבה האלו היה יהודי, הוא שלף אקדח וירה בו בעין. אחינו המשורר גסס דקות ארוכות על האדמה, פרפר, צרח, התפתל, אך הנשר לא בזבז עליו עוד כדור. זה קרה בשבוע הראשון שלי כאן, מאז השתדלתי לעבוד בכל תחנה ובלבד שלא הוא יפקח עליה.

 

"Halt", הוא צעק. יהודי זקן בעל גוף ובלי צוואר, הגיח מבעד לדבוקה. בטנו השתפלה על מבושיו. רועד מפחד נפלט מתוך גוש הבשר לכיוון העוף הדורס. שריקת הגומי נשמעה עד אלינו. הקשיש התמוטט באחת. כמה פרוסות נקניק אותן החביא תחת זרועו נשרו על אבני החצץ לידו. הזקן מלמל, "שמרתי לאחר כך, אדוני." "תת אדם", צעקנו. "תת אדם".

 

הקצין הנשרי הסתובב לעברנו וחייך, מסובב את מקלו בפרק ידו כלהטוטן החושב. בעודו משתהה כך, יכולנו להבחין במבטי התימהון ששלח לעברנו העדר. גרמנים ויהודים לבושים בגדי ספורט מתחממים לפני משחק כדורגל היה ודאי מחזה מעודד מבחינתם באותו רגע. הקצין הושיט לזקן המדמם את הנקניק היבש ואף עטף אותו מחדש בנייר. "זה בסדר, קח את זה אתך פנימה".

 

 

אף מחודד, עיניים קטנות. קציני אס.אס צילום: אי-פיהמפעל שב לשגרה. צליל השריטה המוכר של אבני החצץ חזר. רגליים עיפות שוב פסעו יחפות פנימה. הצועדים מהווים את רוב רובה של המשמרת. אבל תחילתו של כל טרנספורט הוא באלה שאינם מסוגלים עוד לצעוד. ביום המשחק לא עשינו את הצועדים, רק את הגופות המסריחות שמגיעות ישר מהרכבת.

 

בכל משלוח, המשאיות עם אלה שהתפגרו כבר בדרך, מגיעות למתחם ראשונות. לפעמים זורקים למשאיות האלה את הגוססים והנכים יחד אתם. אנחנו מחכים להם, מקבלים אותם, פורקים אותם, ועליהם אנחנו לא מבזבזים פחית. ישר לתנור. אלא שבחודש האחרון התפוקה כמעט ושברה פה את כל השיאים, ובקיץ 44', העומס הכריע קודם כל את המכונה. התנורים התקלקלו. המחזור שלי שילם את המחיר. עד שטכנאי החברה מברלין יגיעו לתקן את התקלה, נאלצנו לשרוף אותם בחוץ, בחצר שמאחורי הבניין. הפיתוי להשתתף במשחק היה, אם כן, רב.

 

ביום ההוא זכינו, חברי הנבחרת, לעבוד שעתיים בלבד. לא הספקנו לעשות צועדים, רק את המשאיות של הגופות בטרם שוחררנו להתלבש. חוליית ההגנה שלנו פרקה אותם, סחבה, הפשיטה וסידרה בערמות. אני ויאן החלוץ, הקפטן שלנו, היינו על הדלק. גלון אחר גלון פתחתי ורוקנתי עליהם. הוא הצית. הידקנו את רצועת הבד על אפינו והמתנו כחמש דקות. בינתיים, מטרים ספורים מאתנו חוליית הקישור כרתה בורות והשליכה את האפר והשאריות פנימה.

 

אחרי כשעה פנה יאן אל מפקד המתחם וביקש ממנו להתחלף עם שני הבלמים בעמדה. פרנק הסכים. הם ימלאו את מקומנו בהצתה. אנחנו נצטרף לפריקה. באמצע הדרך נפגשנו ויאן מיהר לעדכן אותם שמשחקים ארבע חמש אחת. צריך להצטופף, להסתגר סביב מיקלה בהגנה, ולבנות על מתפרצת. העיקר לא לתת.

 

הבלמים הנהנו לאישור. אחוזי אמוק רצנו הלוך ושוב. מהמשאית למתחם וחזרה למשאית. יאן לא הפסיק לדבר על שיטת המשחק. ראשים ענקיים של תינוקות מתים. נפוחים. קרים. מפלצתיים. אתה אוחז בכף יד קטנה להרים את הגוף והיא ננעלת. גפיים קפוצים. מאובנים. פיות מטונפים. דם שקרש. ריר שיבש. עיניים פתוחות. סגורות. אלפי עיניים קפואות. קרועות לרווחה. רבבות מבטים אחרונים.

 

אימה. פחד. הלם. כאב. מאמץ. הקלה. עליתי על כבש המדרגות. אחזתי בזרועותיו, יאן אחז ברגליו והתחלנו לרוץ. יאן טען שחייבים להיזהר מהקרנות. שחייבים לצופף ברחבה. לפתע הוא זז. היו לו תלתלים שחורים רכים. עיניים ירוקות גדולות ונבונות עפעפו להן באיטיות ובהו בשמיים. הילד המשותק עדיין נשם. דמעה ירדה על לחיו והוא לחש בנימוס בצרפתית, "אנשים טובים, בע?דינות, אתם מעט מכאיבים לי".

 

 

יאן עלה ראשון על כר הדשא. אני אחריו. עוד מעט ואעמוד שוב בין הקורות. כמה אסירים פשוטים סיימו לסמן את קוי המגרש באפר לבן, לקחו את הדלי והסתלקו. אחרים חיזקו מוטות ברזל משני צידי המישור ונעלמו גם הם. הבטתי במגרש המאולתר ותקווה אחת נכזבה לי. לשערים אין רשת. קול מצילתיים ואקורדיאון נשמע לפתע. תזמורת הבנות התקרבה מכיוון המחנה מוליכה במארש עליז כ-300 נשים וילדות קטנות, צועדות יד ביד לתוך התא. לולא המשחק, הייתי עכשיו במשמרת הזאת, יחד עם משה הסלוניקאי שמעולם לא הוריד את הגופייה הלבנה, שטובת העם היהודי היתה כנראה לנגד עיניו, כש"ראה כזכות להסכים למלא מקום בעגלות" בשביל להעמיד שוער ראוי כמוני בשער.

 

 

 

קול מצילתיים ואקורדיאון. נערות גרמניות ושוטרי אס.אס צילום: אי-אף-פימשה סגר את הדלת, הצית סיגריה לגרמני והדליק גם לעצמו אחת. הוא קרץ לי. את רואה, אמא, במקום הזה, כמה שעות של חופש הן משהו שלא רופא, לא עורך דין וגם לא רב זוכים בו. הכדורגל כן סידר אותי בחיים. האינטואיציה שלי הוכיחה עצמה כנכונה: עשר שנים של אימונים לא היו לחינם. משה והגופייה נופפו לי כעת, הוא נשען על העגלה הריקה עדיין, מביט בנו, מגרד רגל ברגל ומחכה שלא ישמע עוד קול השריטות והזעקות מבפנים. במקרה הטוב יראה את עשר הדקות הראשונות של המשחק.

 

יאן ההולנדי, המנהיג שלנו, היחיד שהגרמנים פנו אליו בטון שקט, חייך אלי, "מיקלה, הכל בידיים שלך. תזכור את זה," אמר, והמשיך הלאה לדרבן את השאר. הבטתי בנו, הבטתי בהם, ורק בעצמי לא הבטתי. איזה סיכוי יש לנו? מימיני ראיתי את השוער שלהם מוסר את המקלע שלו לאחד החיילים שהחלו מתקהלים מסביב, עוד ועוד מהם זרמו והתקבצו, צופים בעניין במתרחש. היו לו כפפות. ירקתי על כפות ידי החשופות, ואז עוד אחת על הרצפה, ושפשפתי טוב טוב. אמרתי "יהיה בסדר. אותי הם לא עוברים," אבל יאן לא שמע. הוא היה עסוק בשריכת הנעליים אשר השיג במיוחד למשחק.

 

כמו כולנו, גם יאן בחר לעצמו בקפידה את התלבושת מתוך אוצרות הטקסטיל שהותירו אחריהם חומרי הגלם של המפעל ליצור אבק אדם. אלה שבשאריות חייהם נברנו. לקראת המשחק, ערכנו הכנות קפדניות, בזזנו את רכושם היטב, חיפשנו והפכנו, חיטטנו ומדדנו. בתום כל יום של משלוחים פשטה הנבחרת כולה על הערימות בתקווה למצוא שם תלבושת כדורגל הולמת.

 

היה זה ההרגל או שמא הומור שחור, בכל אופן החלטנו להופיע כולנו בחולצות צהובות כשעל גבנו מסומן המספר האישי שלנו במשחת נעליים שחורה. אני הייתי השוער B1410, מכנסי הקצרים היו שייכים לאיש צעיר מארצי הונגריה, לחולצה האורירית שמצאתי הייתה תווית של מפעל בלודז', ורק לנעלי המשחק נאלצתי להקדיש יומים של סריקות ומדידות במחסני קנדה העצומים, עד שלבסוף ראיתי אותן, נעלי בד לבנות עם סוליית גומי משוננת למניעת החלקה. מדדתי. גם הגודל היה מושלם. בעליהן חיכה ודאי לאירוע מיוחד לנעול אותן, הן היו חדשות לגמרי. כף רגלי חשה במשהו. פתק החלפה לחנות ברחוב ראשי בווינה.

 

 

להיות זונדרקומנדו אומר שאתה יהודי, זכר, לרוב חסון, לרוב נאה, לרוב בסוף שנות העשרה או תחילת שנות העשרים של חייך. להיות זונדרקומנדו אומר שבממוצע נותרו לך שלושה חודשים לחיות. היינו מחזור חדש, אבל השמועות הגיעו לארובה 2 יחד אתנו, והפרט הזה, שלושה חודשים, תוחלת החיים הממוצעת במתחם היתה הדבר הראשון שהפנמתי מיד עם הגיעי.

 

 

תוחלת חיים של שלושה חודשים. אושוויץ בירקנאו. צילום: אי-פיאת עברי כשוער נבחרת הנוער הלאומית של ארצי לא הסתרתי מחברי החדשים, אך כבר אחרי משמרת אחת, העבר כולו נדמה בעיני כתעתוע, פאטה מורגנה, כמעט שקר גס. עכשיו הייתי זונדרקומנדו. ראיתי מה עושים ועשיתי כמו כולם: נלחמתי בגוף ראשון אך נהגתי בגוף שלישי. ולא אני אלא אנחנו סחבנו, הפשטנו, עקרנו, אספנו, קיפלנו, ערמנו, אחסנו, גלגלנו, דחפנו, שרטנו, שטפנו, שרפנו, נשרפנו. אנחנו הכנסנו אותם בעודם חיים ואנחנו הוצאנו אותם בעודם חמים, אך ללא רוח, לעיתים עוד נאבקים על נשימה אחרונה, מתפללים, ולו רק הפעם הזאת, שלא נפגוש שוב מכרים או משפחה.

 

אנחנו הסכמנו. יום יום, בגופנו, בידינו החשופות, בעינינו המקהות, ברוחנו המרוצצת. וכל יום שחלף, וכל בוקר שעלה רק נטעו בנו עוד מיליגרם אחד של אמונה שהם צודקים, ולהם על אבזם החגורה הרקוע היה חרוט לו המצב באותיות זהב: "אלוהים אתנו". ואלוהים באמת היה אתם. במטוס העומד להתרסק אין שום אתאיסט. אבל אצלנו אלוהים התרסק עוד לפני הנוסעים. אז נכון, תמיד הייתה הגדר. ובכל זאת משום מה, אפילו אצלנו, בזונדרקומנדו, היו רק מקרים בודדים של התאבדות. גורלנו נחרץ. מי כמונו ידע זאת, אבל הניצוץ, הניצוץ המחורבן הזה, הוא שגורם לנו להמשיך ולרדת, ליפול למטה, עד הסוף, ואין קרקעית.

 

להיות זונדרקומנדו אומר שאתה שותף לסוד. שותף וגם עד, ולכן יש להיפטר ממך. אך כל עוד אתה כאן, המפעל זקוק לך. לכן מוצעת עסקה: בלב הגיהנום, שעה שאחיך במחנה כמה מטרים, כמה גדרות ליד, מתאדים מן העולם לאט בעבדות וביסורים, דחוסים שלושה שלדים על דרגשי עץ, סחופי קור ואכולי רעב בצריפיהם, אתה ישן כמו בן אדם על מזרן בבית אבן מוסק היטב, אוכל בשר כמו חזיר, שותה, מעשן. בעיקר שותה. האלכוהול המשובח באירופה נשפך לגופינו מדי לילה עד שנת העילפון. הם עודדו אותנו להשתכר, גם הם ידעו, האלכוהול היה הדרך היחידה להבטיח את תפקודנו. מיד בתום משמרת שתינו בלגימות מהירות את יגון יומנו רק כדי להתמוטט על מיטתנו עד למשמרת הבאה.

 

בשלושת החודשים האחרונים לחיינו לא חויבנו כשאר אחינו ללבוש את כותונת הפסים, וכך בחרנו לנו בגדים ממיטב הבוטיקים, לרגלינו תמיד נעלי עור חדשות מהמשלוחים האחרונים. הייתה לנו גישה לכריכים נהדרים, בשרים מעושנים, גבינות ממיטב מעדניות היבשת, אוצרות קולינריים שששמרו וסחבו עמם אחינו האומללים עלו על שולחננו מדי ערב. שבענו וסבאנו, התגלגלנו והתגוללנו כי אין מחר ואין קרקעית.

 

להיות שותף לסוד. אושוויץ בירקנאו. איי-פיהיינו כשלושים על כל ארובה, שלושים בכל מחזור, שלושים חיים לשלושה חודשים, ובחדר האוכל, בלילה, הרהר כל אחד מאתנו - העלובים שבנו בקול, הגאים שבנו בלב - אם יהיה זה לילנו האחרון, ואם מחר עם שחר יבוא מחזור חדש להחליף אותנו. את משמרת הסטאז' הראשונה שלו מבצע כל מחזור זונדרקומנד חדש, על קודמו.

 

כנראה שהיינו מחזור אהוד במיוחד על הגרמנים כי משהו נסדק בקיץ ההוא של 44', היו אלה שלהי המלחמה אשר החלו לתת אותותיהם גם ברמת החייל הבודד. משהו התרופף בריחוק בינם לבינינו, עד אחרון החיילים הגרמנים בשטח כבר חלחלה ההבנה שמלחמת אלף השנים עשוייה להיגמר אחרי שש שנים בלבד. יאן שלנו ופרנק שלהם נראו יותר ויותר יחדיו, מעשנים סיגר ומתלוצצים, לא פעם ישובים בגילופין ליד כיכר חבית המים, ד"ר מ. שלנו וד"ר מ. שלהם עבדו יחדיו ובניחותא כצוות מיומן, באים ויוצאים את תחומי המתחם, מעיינים בניירות ניסוייהם ומשוחחים בשקט.

 

 

וכך הוצאנו את ימינו, נוהגים בגוף שלישי ושורדים בגוף ראשון. עד שהתפרץ יאן ההולנדי לחדר האוכל ועמו החדשות - הזמנה רשמית לדו קרב של כדורגל. כשפניו סמוקים מהתרגשות קרא, "חברים, אז מה אתם אומרים? דו קרב של כדורגל. אנחנו נגד הנאצים בני האלף זונות". הוא חיבק אותי, אמר שאני הסיכוי של כולם פה, שעם שוער כמוני, אפילו לגרמנים יש בעיה.

 

יאן שלנו. מוזר כיצד דווקא זה שדורש נקמה באויב, הוא היחיד שזוכה מהאויב לכבוד. כשרצו להעביר אלינו מסר נועדו רק עמו. הקצין הממונה, הר פראנק חיבב אותו במיוחד. "הוא סבור שיהיה נחמד אם נקיים תחרות כדורגל בין חיילי המתחם לאסירים באחד מימי השמש הנהדרים הבאים עלינו לטובה. בדיוק כך הוא אמר לי את זה, ימח שמו", סיפר לנו יאן.

 

 

 

שלושה שלדים על דרגש עץ. אושוויץ בירקנאו. טים בקר

אכן, שותפות הגורל הזו בין שבויים לשוביהם הולידה יחסים מוזרים, יחסים עם דפנות כפולות. הם עמדו להוציא אותנו להורג בכל רגע עם הנתן פקודה, אבל עד אז נהגו בנו במידה מסויימת של... אולי בעצם יהיה זה פשטני מדי לדבר על חברות או רחמים או חרטה, ובעצם מה שהיה הוא מה שהיה. וזהו. והם היו שם. ושם היינו גם אנחנו, וזהו. ונוצרה שיגרה. ועמה נולד הצורך להפר אותה. וכך התגלגלה לה ההצעה למשחק הכדורגל ההוא. והכפפה נזרקה. והרחש באולם האוכל שלנו נרגע. יאן התיישב. נשתרר לו שקט.

 

"זהו שעשוע סדיסטי אחרון לפני המקלחת", זעק עזרא הסלוניקאי והכה באגרופו על השולחן. "יום המשחק הוא תאריך התפוגה של כולנו". משה עם הגופייה הלבנה, בן עירו של עזרא ונושא כליו, הנהן בהסכמה ומזג לעצמו עוד יין שרדונה מאלזס, רוטן שאינו מקורר. מבעד לחלון נשקפה ארובה 3, מציתה את הלילה באדום.

 

"חישבו על אחינו במחנה. לא די שעיניהם צורבות אותנו בקנאה, כעת רוצים אתם שיראונו משחקים עמם כדורגל? איפה הגבול שלכם?" קולו החם של מרדכי, גברתן פולני צפוני ונמרץ מוולוצלאבק שהחליף את הצרפתי החיוור בעמדה של עקירת השיניים זעזע את החדר.

 

"ואם ננצח, אה? ואם ננצח?" הרהר יאן וגל סוער שטף לרגע את עיניו הימיות הכחולות. "אם למות אז לפחות בכבוד. ומי יודע, אולי דווקא ככה הם יחוסו על חיינו?" "אם ננצח הם יחסלו אותנו על המקום", ענה מישהו.

 

"אתם לא באמת מאמינים שאנחנו ננצח?" העיר עזרא הסלוניקאי, ומרפק את צלעו של משה שלחייו היו כבר ורודות. כולם פרצו בצחוק. משה השתנק ואמר, "אחרי כל גול, יוציאו להורג את מי שהעז להבקיע. חברים, מי מתנדב לעשות את האחת אפס?"

 

שאגות הצחוק בחדר הפכו לחריקות, גועה מהחידוד של עצמו ניגב משה בבד גופייתו הלבן אחת מעיניו. לפתע משך מרדכי את השרפרף אחורה והקים את גופו הגדול. באותו רגע רציתי לומר לאופה הזה - שהיה כמעט שני מטרים וקצת התקשיתי לדמיין אותו בבגדים השחורים של היהודים האלה שיש מהם הרבה במזרח אירופה - שהוא דווקא יכול להיות בלם מצוין, אבל צליל אגרופו הקשה שהלם בשולחן עצר בי.

 

 

"תתביישו! ראו מה קרה לעמנו רק בגלל ההערצה המתרפסת, העיוורת, להתקבל על ידם. האשליה שאנחנו כמוהם. שאנחנו באמת משחקים אתם. ואפילו כאן, יש בכם עדיין תקווה שאולי בכל זאת, נפלה טעות והם מקבלים אתכם. ואפילו במקום הזה, אתם עדיין רוצים יותר מכל דבר אחר שהגרמני יאהב אתכם. תתביישו. אנדז'י אתה בא? אנדז'י!"

 

הם היו צמד. שני פולנים, תמיד ביחד. במקום כזה, בני אותה מדינה הם כוח, בני אותה לשון הם חזית אחת. אבל אנדז'י לא קם. מרדכי יצא מהחדר וטרק את הדלת בהפגנתיות. "חברים. הרשו לי להרגיע אתכם, הכל בסדר, חרפתינו מובטחת", המשיך יאן באירוניה האופיינית לו, "במשחק הגדול כבר הפסדנו, אז מה יש לנו להפסיד?"

 

 

במשחק הגדול הפסדנו. אושוויץ מאחורי גדר תיל. צילום: אי-אף-פי"צודק. אין לנו מה להפסיד", אמר מישהו. כמדומני שהיה זה המומחה לאף אוזן גרון מהמבורג, אשר גילה השבוע על אחת מהעגלות את אחותו הצעירה ומאז הפסיק לאכול. עבד כרגיל ושתה עצמו למוות. מצבו הדרדר מהר. אמש כבר שר הטרוף לעצמו לפני השינה את המרסלייז בקולי קולות עד שחרחר בקיא של עצמו. מחר, מקסימום מחרתיים כבר לא יוכל לעבוד. ישלח למרפאה, ולא ישוב.

 

"מעודד משהו", המשיך יאן, "להרוג אותם איננו יכולים, לכן אסתפק בלנצח. ואם לא ננצח, לפחות לא נפסיד. לפחות לא ניתן להם את התענוג לכבוש ולנצח אותנו". יאן שוב חיבק את כתפי ואמר, כמעט לעצמו, "אם לא נקמה אז לפחות תחליף נקמה. סימולציה".

 

החרשתי. הוויכוח רק הלך וגבר. עד מהרה התגבשו שלושה מחנות בולטים, שניים מהם, בעד ונגד נלחמו בקולניות, המחנה השלישי המתין על הגדר. האוירה התחממה, הוויכוח התלהט, אך אני כבר חלמתי איצטדיון, חלמתי דשא, חלמתי קהל, חלמתי פנדל בגמר גביע העולם ואני עוצר את הכדור.

 

צמרמורת נתזה בגבי, געגוע סמיך כיסה כערפל את אזני. כפפות השוער שלי, תלויות על מסמר בחדרי, ומצדו השני של הקיר, במטבח, יושבת אמא ומחכה לי עם גולש חריף וכופתאות, יושבת ליד שולחן העץ הקטן ומחכה, והזמן עובר, והיא מיישרת את קפלי המפה הלבנה ומחכה, והאוכל אינו מתקרר לעולם.

 

 

טרם חלפה חצי שנה מאז בא הכובש - לא תמו חמישה חודשים מאז הודיע לי המאמן, בעיניים דומעות, שלא אוכל לעמוד עוד בין קורות שער נבחרת הנוער של מולדתי הונגריה. עוד לא מלאו ארבעה חודשים ליום בו עזבנו אמי ואני את ביתנו, צררנו כמה חפצים וצעדנו אל הדירה בגטו. רק תשעים ותשעה ימים, מאה אוקינוסים פחות אחד, חלפו מאז נפתחו הדלתןת והבזק האור הפתאומי והצעקות והדחיפות והנביחות והנהי הגדול והנשיקה החטופה והמבט האחרון שנחרט וכרת את ליבי - והנה, מרגע שהובאתי לכאן לא חשבתי על כדורגל יותר משנייה אחת, השנייה האחרונה של היום, זאת שאחריה מגיעה שנת השיכחה המתוקה. אבל כנראה שהכושר נעלם אך לא הכשרון, ובתוכי נותרתי שוער.

 

בחלומי היו הצלות דמיוניות, כדורים אבודים, זינוקים לשמיים, וביומי הגוף היה רק משמש. מסתבר שהפרספקטיבה לראות את המגרש כולו מאחור הגיעה איתי גם לכאן, לזונדרקומנדו, שהאינסטינקט הקטלני שלי שמזהה מיד מהיכן עשויה לצמוח סכנה הוליד גם בארובה שתיים כמה זינוקים מפוארים. המיקום המצויין שלי ברחבה המשיך להגן על שערי גם במקום הזה, גם ללא כדור.

 

מיד כשהצטרפתי קניתי חברים, רכשתי ידידים. מי במילה טובה, מי בפיסת בשר, מי בפיסת מידע. רק מי שכדאי, שיכול להועיל. את אמונו של יאן רכשתי רק אחרי כשבוע בעזרת גוזמאות על הכרותי האישית עם כוכבי הכדורגל הגדולים ביבשת, וגם באמצעות הלשנה על הצרפתי החיוור שנהג להחביא שיני זהב בבלטה מתחת למיטתו, ובגללו עמדנו להיענש כולנו.

 

כעת הבטתי בהם, בחברים שקניתי לי. הוויכוח אם להופיע למשחק, נמשך עוד אל תוך הלילה. הנימוק שאין לנו מה להפסיד הוא זה שלבסוף ניצח. משנקבע התאריך חשנו בני מזל. חיינו הובטחו לפחות בשבעה ימים. אך הפילוג במחנה שלנו הלך וגדל, הקרע בין מתנגדי המשחק לאלו שהיו בעדו הלך והתרחב.

 

"הבושה, הבושה תאכל אתכם, ההיסטוריה לא תסלח לכם שבזמנים האלו, במקום הזה, השתעשעתם במשחק כדורגל עם מי שרצח את הוריכם וילדיכם ומחר יחסל גם אתכם". משפטים כגון אלו היו כל מה ששמענו בשבוע שקדם למפגש הגורלי. המתח במחנה שלנו גבר. יצא שכמעט כל מי שהיה בעד המשחק נאלץ בפועל גם לעלות על המגרש ולשחק אותו.

 

וכך הורכבה נבחרת העם היהודי מאמן פלסטי צעיר מאמסטרדם ושוער מפשט, שני עורכי דין, שלושה רופאים, אחד מהם שנטרפה עליו דעתו, חייט, סוחר דגים, פילוסוף, וצעיר חולני מפראג שהיה עילוי במשפט בינלאומי. לא האנשים שהיית בוחר לקבוצה שלך אם אתה עומד לשחק כדורגל. בינתיים הספיקה השמועה להתגלגל במחנה כולו: משחק כדורגל בין הגרמנים ליהודים.

 

 

אושוויץ בירקנאו מלמד את האדם שאין סודות קטנים ואין סודות גדולים. פרוצדורלית, עניין הגז היה סוד כזה שרק לגרמנים מועטים הרשו בכלל להתקרב למתחם. יחידת אס.אס מיוחדת שמרה עלינו, עשרה גרמנים על שלושים יהודים, ורק הם היו מורשים לבוא ולצאת,

 

רק הם ואנחנו היינו העדים היחידים לכל מה שקרה שם. ואולי גם צוות האמבולנס של הצלב האדום בו נהגו להוביל את פחיות הגז, או כמה חיילים מזדמנים שבאו ללוות מישהו או משהו פנימה או החוצה, וגם סתם קצונה שבאה להתרשם, או כמה מדענים, אנשי תחזוקה או טכנאים של החברה מברלין, או שיירות ההפטלינגים הרצוצים בדרכם מן המפעל בחזרה למחנה שראו הכל וידעו הכל, וכמובן גם כמה פולנים שגרו באיזור ואיך לומר, גרו באיזור, או המטוסים האמריקאיים שטסו לנו בקיץ ההוא מעל הראש וצילמו בלי הכרה. בקיצור, אם כל העולם בחוץ ידע על הגז בטח שהמחנה כולו ידע על משחק הכדורגל בין קרמטוריום 2 לגרמנים.

 

 

 

אין סודות קטנים ואין סודות גדולים. אושוויץ. צילום: אי-פיאין קץ לבושה. הרי מזה חששנו ידענו כי המחזה הזה ינקר עיניהם של אחינו, אלה שפסעו כעת בדרכם מהמפעל חזרה אל הצריף המומים מן המחזה הנגלה לעיניהם. כמה מהם אכן נעצרו והביטו בנו. בריאים, שבעים, בלבוש ספורט אזרחי, עורכים הכנות אחרונות. מותחים שרירי רגליים. קופצים. מתבדחים בזמן הכפיפות. מישהו צעק, "שטן". אחר זעק, "משתפי פעולה" וזרק עלינו אבן. שמענו את ה"בוז", ו"איך אתם לא מתביישים". והיה גם את "אתם יותר גרועים מהם".

 

ידענו שתיעבו אותנו עוד יותר מאשר את הגרמנים. תהינו אם היה משוחק כעת המשחק, את מי היו מעודדים. למזלנו הגיע הקאפו, והשאלה הזו נותרה באויר. אחינו השלודים נאלצו להתפזר ולהיעלם בצריפיהם. שם ודאי יספרו על מה שראו לאחרים, שיקללו אותנו בקול ובלב, ואם ישרדו מהם אחדים, אולי יקדישו לנו ביום מן הימים כמה שורות שטנה בספרי זכרונותיהם.

 

החימום נגמר. הכל היה ערוך ומוכן לשריקת הפתיחה. שתי הקבוצות הסתדרו בשני חצאי המגרש. הם ואנחנו. התקבצנו לגוש, חבוקים הנחנו את כף ידינו הימנית ביחד, הפילוסוף שתפקד כמגן ימני קרא "שמע ישראל", ובמילה האחרונה צרחנו כולנו "אחד" אחוזי טירוף. כעת התפרשנו בשדה 4-5-1 או בפשטות, כולם בחצי המגרש שלנו, ושחקן אחד בחצי המגרש שלהם. בדיוק כמו שיאן החלוץ הבודד ביקש.

 

בריצה קלה תפסתי את מקומי בין קורות השער הדרומי. מרחוק ראיתי גופייה לבנה ואת משה הסלוניקאי מסמן לי באצבעותיו את תנועת הניצחון, או שמא העביר אותן לרוחב גרונו בתנועת סכין מאיימת. קשה היה לי לדעת. השופט הפולני התכופף, הניח את הכדור בחשיבות במרכז המגרש, השעין את רגלו הימנית מעליו, הביט ימינה ושמאלה, תחב שתי אצבעות לפיו ושרק. המשחק יצא לדרך.

 

 

צעקות השחקנים הפכו לבליל של שפות באוזני. לפני שמגדל בבל התמוטט על ראשי, הכדורגל היה תמצית חיי. הכפפות היו המפתח שלי החוצה. הייתי שוער. היכולת לקפוץ ראש אל תוך ברך מורמת, לזנק בלי פחד לכל כדור היו הכרטיס שלי לחיים. שוער זה אופי, זה טבע, זאת השקפת עולם. אבל אף אחד לא בא לראות כדורגל בגלל שוער. באים לראות חלוץ מבקיע, לא שוער. שוער מקלקל את המסיבה, מבטל את החדווה. מונע כיבוש. שוער מסכל, מפריע. עוצר. בולם. מדכא. שוער שומר על הבית. שוער טוב אף פעם לא שומר על עצמו.

 

שוערים מתחלקים לשני סוגים. השקטים. אלו שמעודדים את ההגנה שלהם אחרי טעות, מבקשים לנסוך בחברים ביטחון על ידי ביקורת בונה, טפיחה על הישבן, ובדרכם הצנועה מאמינים שישרו כך שקט על הרחבה. ויש את הסוג השני, המשוגעים. השוערים שחושבים שככה ההגנה שלהם רק עוד יותר נרדמת, שוערים כמוני, שמנהלים את המשחק מאחור, שמתעצבנים, צורחים על חבריהם על כל טעות, עולבים בהם במילים גסות, במקלחת קללות קרה מרטיבים את ההגנה מתוך תקווה שכך אולי תתעורר.

 

 

שוער נבחרת הנוער של הונגריה. כזה שוער תמיד הייתי. אבל באותו היום עמדתי נטוע ברחבת החמש שלי ולא הוצאתי מילה. אני -שהייתי שוער נבחרת הנוער של מולדתי הונגריה, שקראו לי "המתאבד" כי באחד על אחד ברחבה, שחקן מול חלוץ, לא היה שום סיכוי מולי, שקפצתי ראש לתוך פקקי הנעל רק כדי לעצור בעיטה, אני - שעד לפני חודשים ספורים לבשתי את אפודת השוער ראשון של נבחרת הנוער של מולדתי הונגריה

- דווקא במשחק הזה החרשתי.

 

בארכיונים ישנים, אולי באינטרנט ,אפשר עדיין למצוא משהו על נבחרת הנוער המפוארת ההיא של הונגריה, אולי תמונה קבוצתית בשחור לבן. חפשו שוער צנום. זה אני. שוער יהודי צעיר ומבטיח. שוער עולה. וככל ששוער עולה פחות, הוא עולה יותר. ולכל שחקן יש מחיר. גם לשוער. ומקצועית, לא היה לנו שום סיכוי מולם, כך אמרתי לעצמי אז, וכך אני משקיט עצמי גם היום, ברגעים הקשים.

 

הם היו מהירים יותר, גבוהים יותר, חזקים יותר. ואני, כבר בילדים למדתי שעל נחיתותי הפיזית אצטרך לפצות באמצעים אחרים. ולכן, רק כמה חודשים אחר כך, באיצטדיון בבירקנאו, הייתי היהודי היחיד שיכול לעצור אותם, היהודי היחיד שיכול להוות עבורם סיכון. ולכן לי, לי היה עוד סיכוי. ובלילה שלפני המשחק, כשנקראתי למפקדה והוצע לי לקנות את חיי תמורת מכירת המשחק, הסכמתי.

 

 

כמו קללה הוא רודף אחרי. הזיכרון. ההשמטה בגול הראשון, היציאה האיטית בשני, האוויר שתפסתי בקרן, שרוכי הנעליים ששרכתי כשספגתי את הרביעי. שוב ושוב כמו בהילוך איטי משה הסלוניקאי, מסמן לי באצבע עבה תנועת שחיטה מאימת בגרונו. שוב ושוב המבט המופתע שלהם ננעץ בי. ההלם, האכזבה, החשד, הבוז באישוניהם הקרועים של חברי לנבחרת רודף את לילותי.

 

אך יותר מכל פוצעת אותי תמונת התסכול על פניו המיוזעות של יאן ההולנדי. יאן שלנו, שנלחם עד הסוף ואף הצליח לבעוט להם פעמיים לקורה. שוב ושוב, אני נזכר כיצד אחרי הגול החמישי הוא מתקרב לעברי, ומצטמצמות עיניו וננעלים אגרופיו ברגע ההוא, שבו הבין את הכל. כיצד זעק לשמיים, "למה?! מיקלה, למה? למה?"

 

ושוב ושוב אני מרגיש בבטני את בעיטותיו, בפני את אגרופיו, ואני מתקפל, מתמוטט על כר הדשא, ויאן ממשיך, הולם בי ובוכה, ושוב ושוב מגיח קצין נשרי עם מהדורת כיס של "ספר השירים" בכיסו האחורי של מדיו, מתקרב אל שנינו, שולף אקדח ויורה ביאן מטווח אפס.

 

המשחק נמשך שעה, ושוחק בשלושה כדורים שונים, רק משום ששניים התפחמו על גדרות החשמל מסביב. הסתבר שגם על כך הם חשבו מראש, והתברר שלא מעט ילדים יהודיים סחבו אתם כדורי רגל לחופשה בבירקנאו. זאת הייתה הפעם האחרונה בחיי שבה ניצבתי בין הקורות. מיד עם שריקת הסיום, מלאו הגרמנים את חלקם בהסכם. בלי שהות הובלתי אל הצינוק במפקדה, כביכול כעונש על ההשפלה שספגתי, אך בפועל בכדי להגן עלי מידיהם החשופות של אחי אשר היו ודאי קורעים את עורי למוות, אם לא מיד, אז באותו הלילה, או עם שחר, עת נפתחו דלתות אולם השינה ומחזור חדש הגיע להחליפם.

 

כשהערב שוב ירד על ארובה שתיים, מולא הסעיף האחרון בהסכם, וצורפתי שוב לצוות המתחם. זכיתי לסיבוב נוסף של זונדרקומנדו. כבוד מפוקפק אותו לדעתי איני חולק עם איש. כושל פסעתי שוב אל אולם השינה המוכר, המלא עתה בפרצופים זרים. הלחישות נפסקו. הלומי זעזוע, טרופי בהלה שמעתי אותם מחליפים חויות ממשמרתם הראשונה. גיחכתי. עם בקבוק ויסקי ששברתי, גירשתי צעיר צנום שהתמקם על המיטה של יאן. "אף אחד לא שוכב על המיטה הזאת," אמרתי חרש, ואיש לא העז להמרות מאז את פי.

 

לאט לאט הם נתאספו סביבי. להפתעתי הפכתי למנהיג. את השמועה הטורדנית על המחזור שעבר, המשחק שנמכר והשוער שבגד, הכחשתי בביטול, בעודי נשבע שלו כך היה, הייתי נוקם בו במו ידי. עוד באותו הערב לימדתי אותם את כל מה שצריך לדעת, במיוחד את חוק שלושת החודשים. אלא שהפעם התבדיתי. חמישה חודשים אחר כך עדיין שיחקנו. עד שלפתע, בינואר, נשמעה שריקת הסיום המיוחלת, והמלחמה נגמרה. המחזור הזה, הקבוצה השנייה שלי, הייתה היחידה שזכתה לסיים את הליגה. שש אפס להם.

 

***

 

 

___________________________________________________________

 

בקיץ 44' נערך באושוויץ-בירקנאו משחק כדורגל בין גרמנים ליהודים.

באף אחת מן העדויות השונות המתעדות את האירוע לא ידועים בבירור מהלכו ותוצאתו של המשחק.

 

___________________________________________________________

 

עריכה:

"הפועל בירקנאו", רן שריג - מתוך 'ההולנדי של עכו' ו- "חיים2" - 2005 הוצאות כתר.

[דולי (ג'ונסון) המקורית]

רן שריג כתב את זה.

זה מתוך הספר שלו שאמור לצאת בימים הקרובים "חיים 2".

כקדם לספר הנ"ל, הוכנס הסיפור ל"הולנדי של עכו".

 

סיפור מדהים ומצמרר שרק בשבילו היה שווה לקנות את ההולנדי של עכו.

[ארז הקטן]

וואי אני לא מאמין שקראתי את כל זה...

באמת סיפור מדהים!

[MaorMTA]

סיפור מדהים

זה שכתב את זה עדיין חי?.. זה סיפור אמיתי בכלל..?

[ULTRAS_maccabi]

___________________________________________________________

 

בקיץ 44' נערך באושוויץ-בירקנאו משחק כדורגל בין גרמנים ליהודים. באף אחת מן העדויות השונות המתעדות את האירוע לא ידועים בבירור מהלכו ותוצאתו של המשחק.

 

"הפועל בירקנאו", רן שריג - מתוך 'ההולנדי של עכו'

כן אחי הוא חי, זה לא באמת השוער מספר, זה הסופר רן שריג מספר את הסיפור דרך עיניו של השוער

[_ליאור_]

סיפור מדהים.

 

קראתי הכל ונהנתי מכל שניה..כתוב בצורה מיוחדת ממש כאילו הוא כתב על עצמו.

[תפסו לי את השם שרציתי:)]

סיפור מדהים,כתיבה יוצאת מן הכלל.

[דולי (ג'ונסון) המקורית]

משיחה שלי עם רן (כותב הסיפור) נודע לי כי אין מדובר בסיפור אמיתי, כי אם סיפור פרי דימיונו שמבוסס על התעניינות שלו בחקר השואה בכלל ובנושא הזונדרקומנדו בפרט...

הוא דור שני לשואה ועוסק בעניין רבות.

רן גם כתב תסריט לסרט בשם "הערב הניצול" בעקבות מחקר אוניברסיטאי שעסק בההתמודדות של ניצולי שואה באמצעות הומור שחור. הסרט שודר בשלוש השנים האחרונות בערוץ 2, (וגרמתי לניר לראות אותו לפניי שנתיים אם זכור לי נכון..). לצערי, השנה לא מצאתי את הסרט באף לוח שידורים.

 

אם מישהו מעוניין לפנות באופן אישי לרן שריג, אפשר לפנות אליי בפרטי, אימייל שלו (ברדיו ת"א) יועבר למי שיבקש.

 

החודש צריך לצאת הספר שלו, קובץ סיפורים קצרים, הסיפור הנ"ל הוא אחד מהם.

[Dor b]

סיפור גדול.

נהנתי מכל רגע

[ELOR]

אחחחחח כואבות לי העיניים! לקח לי איזה חצי שעה

סיפור מדהים!

[עומר קפיץ]

אגב, בזמן השואה, כשהייתי בפולין המדריך שלנו סיפר לנו שהיתה קבוצת כדורגל של יהודים שנקראה מכבי אושוויץ, והיא שיחקה מול גרמנים, הוא סיפר שסבא שלו שהיה במחנה סיפר על זה.

[Davidi]

יפה מאודד

אחד הקטעים החזקים היה שאמרו להם ''שהרגו את ההורים שלהם ואת ילדיהם והם משתשעים בכדורגל''

אני הייתי משחק ושובר לנאצי אחד ת'רגל!!!

[erantheking21]

עוד אחד מהסיפורים המדהימים 6 המיליונים הי"ד

[MaorMTA]

יפה מאודד

אחד הקטעים החזקים היה שאמרו להם ''שהרגו את ההורים שלהם ואת ילדיהם והם משתשעים בכדורגל''

אני הייתי משחק ושובר לנאצי אחד ת'רגל!!!

ילדון

שלא תדע מה היו שוברים לך אם הייתה שובר להם תרגל. <_<

[_ליאור_]

בקיץ 44' נערך באושוויץ-בירקנאו משחק כדורגל בין גרמנים ליהודים. באף אחת מן העדויות השונות המתעדות את האירוע לא ידועים בבירור מהלכו ותוצאתו של המשחק.

 

"הפועל בירקנאו", רן שריג - מתוך 'ההולנדי של עכו'

לא יודע איך אנשים התרשמו מהסיפור ,

 

אבל אני בדקתי קצת על הספר של הסיפורים הקצרים ('ההולנדי של עכו') וגיליתי רק דברים טובים,

 

ולכן אני יכול להגיד לך שכבר היום בבוקר עוד עותק של הספר נרכש (על ידי )

 

 

פרסומת טובה!

[רון עמיקם]

אח, "סינדרלה בנימינה"

[ירדן סאב]

הרגשתי מן חובה כזאת להקפיץ

תקראו

[Davidi]

אני עוד זוכר את זה משנה שעברה

סיפור מדהים..

[אורי משיח]

סיימתי לקרוא את הספר ההולנדי של עכו -

וזה היה הסיפור המרגש ביותר

[Guest GoFfErMaN]

נדיר. יפה. מרגש.

מאוד מיוחד.

[Antler]

שווה לקרוא גם השנה

[Official Boogli]

חזק, מדהים !

[DORitos]

ארוך, אבל מעניין ומרגש /:

[גולם]

כל שנה אני מרותק לסיפור הזה מחדש

[Rudy_7]

מדהים,איך אמרתם קוראים לספר?