ליל הושענא רבה, פרשת וזאת הברכה וחג שמחת תורה - להצלחת כוחות הביטחון ולהבדיל לעילוי נשמת הנרצחים וההרוגים

[נועם שוהם]

השבת יקראו את פרשת וילך ובנוסף השבת נקראת "שבת שובה" על שם ההפטרה שקוראים "שובה ישראל..." ועל זה שהיא נמצאת בתוך עשרת ימי תשובה ולפני יום הכיפורים.

בשבת זאת נהוג לדרוש בבתי הכנסת ובשיעורי התורה על עשיית תשובה.

 

פרשת האזינו

 

"האזינו השמים ואדברה, ותשמע הארץ אמרי פי" קורא משה באזני כל ישראל, תוך שהוא מגייס את השמים ואת הארץ שישמשו כעדים. הוא מציין את גדלותו של האלוקים ואת החסדים שהוא גומל עם ישראל.

 

"כמו הנשר המטפל בגוזליו בחמלה, כך נשא אתכם האלוקים ממצרים" הוא מזכיר להם. "הוא יעניק לכם כל טוב בארץ המובטחת; ואתם תחטאו ותעברו על מצוותיו.

 

"כשתעשו זאת" ממשיך משה ומזהיר אותם, "יכעס עליכם האלוקים הוא יעניש אתכם וישַלח בכם אויבים שיפגעו בכם.

 

"אך לאחר שתשובו אליו בלב שלם, או-אז אתנקם מאויביכם. הרנינו גוים עמו, כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו."

 

מעמד הפרידה

 

את שירה-תוכחה זו מסר משה לבני-ישראל יחד עם יהושע בן נון, שכן באותו היום, היום האחרון בחיי משה, שימשו שניהם כמנהיגים. משה מזכיר להם כי אם הם ישמרו על התורה והמצוות, הם יאריכו ימים על הארץ המובטחת.

 

משה עולה לראות את הארץ

 

בורא העולם אומר למשה לעלות להר נבו ולצפות משם על הארץ המובטחת. "את הארץ תראה, אך אליה לא תבוא. בהר נבו תמות, כפי שמת אהרון אחיך. שניכם לא זכיתם להיכנס לארץ כיוון שלא צייתתם לדבריי כשהוריתי אתכם לדבר אל הסלע כדי להוציא ממנו מים."

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/990429

 

שבת שלום לכולם! (:

 

*התוכן בדף זה מיוצר על-ידי Chabad.org, והוא מוגן בזכויות יוצרים על ידי המחבר ו / או "בית חב"ד". אם אתם נהנים ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו עוד יותר, בתנאי שאתם לא משנים אף חלק ממנו, ואתם מצרפים את ההערה הזו, קרדיט למחבר, וקישור ל www.he.chabad.org. אם ברצונכם לפרסם מחדש מאמר זה בכתב עת, ספר או אתר, שלחו דוא"ל

[נועם שוהם]

החל מהערב מתחיל בע"ה חג סוכות.

 

אחת המצוות הגדולות והמרכזיות בחג סוכות זה להיות בשמחה, לכן יש מצווה לשמח את בני המשפחה אם זה בקנייה של ממתקים לילדים ומתנות לנשים או כל דבר שישמח את בני הבית.

 

השנה בגלל שהיום הראשון של סוכות חל בשבת, נוטלים ארבעת המינים רק ביום ראשון (היום השני של חג סוכות).

מיום ראשון ועד אחרי שמחת תורה לא מניחים תפילין (לא מניחים תפילין בחול המועד סוכות ופסח).

 

חג סוכות

 

צטט

מצוות חג הסוכות

 

בזמן שבית המקדש היה קיים היו שבע מצוות בחג הסוכות: ישיבה בסוכה; ארבעת המינים; קרבן חגיגה; שמחה (קרבן שלמים); נסוך המים; ערבה בהושענא-רבה; קרבנות העולות. אך בימינו אלה נוהגות ארבע מצוות:

 

ישיבה בסוכה - בליל החג הראשון מצווה לאכול בסוכה. הסוכה צריכה להיות עשויה משלוש דפנות לפחות, העשויות מחומר חזק וקשיח. הסכך צריך להיות צפוף, כדי שרוב שטח הסוכה יהיה מוצל. עושים בסוכה 'קידוש', מברכים "לישב בסוכה" ו"שהחיינו". מעתה ועד שמחת- תורה (ולא עד בכלל) אוכלים כל ארוחה בסוכה.

 

ארבעת המינים - מקיימים מצווה זו בכל יום מימי החג, חוץ מבשבת. לפיכך כאשר היום הראשון של חג הסוכות חל בשבת, אין נוטלים לולב ואתרוג ביום זה, אלא מתחילים במצווה זו רק ביום ראשון של חול-המועד. מהדרים לקיימה בסוכה. אוחזים את הלולב (עם ההדסים והערבות) ביד ימין ומברכים "על נטילת לולב". אחר-כך לוקחים ביד שמאל את האתרוג ומברכים "שהחיינו". בסיום הברכה מצמידים את האתרוג ללולב ומנענעים אותם לעבר ארבע רוחות השמים. (מברכים "שהחיינו" רק בפעם הראשונה השנה). זמן המצווה: מזריחת השמש ועד שקיעתה.

נשים פטורות ממצוות ישיבה בסוכה ונטילת לולב, אך הן רשאיות לקיימן ולברך עליהן.

 

שמחת בית-השואבה - מצווה מיוחדת לשמוח בחג הסוכות. לכן עורכים בכל לילה שמחות וריקודים, זכר לשמחה שהיתה בבית-המקדש - "שמחת בית-השואבה", שעליה נאמר: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו".

 

הושענא-רבה וחביטת הערבות - זהו היום שבו נגמר דין העולם. הגם שהדין נחתם ביום הכיפורים. אבל הקדוש-ברוך-הוא אינו גומר את החתימה ביום-הכיפורים אלא ממתין עד 'הושענה רבה', ואז הוא מעניק לנו ולכל ישראל "גמר חתימה טובה".

בחג הסוכות נידונים על המים, לכן מתפללים ביום 'השוענא-רבא' על המים וביום זה הנהיגו הנביאים (מטעמים המיוסדים על תורת הקבלה) לחבוט בקרקע 5 חבטות עם 5 ערבות מאוגדות.

 

 

http://chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=498&CategoryID=328

 

צטט

ארבעת המינים - סמל לאחדות העם

 

כל אחד מארבעת-המינים מאופיין בתכונות מיוחדות, ויחד הם מסמלים את עם- ישראל.

 

אתרוג - יש בו טעם (בהיותו פרי) וגם ריח טוב.

 

לולב - טעם יש לו (פרי התמר) אך ריח אין לו.

 

הדס - יש לו ריח אך אין לו טעם.

 

ערבה - אין לה לא טעם ולא ריח.

 

חלוקה זו מסמלת את כל הסוגים שבעם-ישראל:

 

טעם וריח - אלה היהודים, שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.

 

טעם בלי ריח - יהודים בעלי תורה, שאינם עוסקים כל-כך במעשים טובים.

 

ריח בלי טעם - בעלי מעשים טובים, אך אין להם תורה.

 

לא טעם ולא ריח - אלה היהודים, שלא הגיעו לא לתורה ולא למעשים טובים.

 

שמא תאמר: רוצה אני רק את בעלי התורה ובעלי המעשים הטובים; אין רצוני במי שאין בו תורה או מעשים טובים, ובוודאי איני רוצה שום קשר עם מי שאין לו לא תורה ולא מעשים טובים.

 

אומרת לך התורה: באתרוג בלבד אינך יכול לקיים את המצווה; אף לא בצירוף הלולב וההדס. עליך לקחת איתך גם את הערבה, זו שאין בה לא טעם ולא ריח, ולהצמידה אל הלולב וההדס והאתרוג. רק כאשר כל הסוגים הללו יהיו חבוקים ומאוחדים, תוכל לגשת אל הבורא ולקיים את המצווה.

 

 

אין יהודי שהוא 'מחוץ למחנה'!

 

 

http://chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=496&CategoryID=329

 

צטט

נענועים

 

בכל יום מימי חג הסוכות (חוץ משבת) מקיימים מצוות ארבעת המינים. ביד ימין לוקחים את הלולב, שאליו מאוגדים ההדסים והערבות; ביד שמאל מחזיקים את האתרוג; מברכים ומצמידים אותם יחדיו.

 

נוסף על כך נוהגים לנענע בארבעת המינים לארבע רוחות השמים, למעלה ולמטה. אחת המטרות בכך, היא לעורר רחמי-שמיים בעניין הגשמים והטללים שיירדו השנה, שכן בחג- הסוכות נידון העולם על המים. כאשר אנו מנענעים בארבע המינים, אנו כאילו אומרים לפני ה': כשם שארבע המינים הללו אינם יכולים לצמוח בלי מים, כך העולם זקוק לגשמי-ברכה.

 

 

http://chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=501&CategoryID=330

 

צטט

אושפיזין

 

בספר הזוהר כתוב: כשישראל יוצאים מבתיהם ונכנסים לסוכה, מתוך כוונה לשם- שמים, הם זוכים לקבל שם את פני השכינה, וכל שבעה הרועים הנאמנים יורדים מגן-העדן ובאים לסוכה, ונעשים להם אושפיזין, כלומר: אורחים, והם: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון, יוסף, דוד. הסדר הוא על-פי פסק האר"י ז"ל, אם כי ישנה דעה שהסדר הוא לפי סדר הדורות, כלומר - יוסף לפני משה ואהרן. ויש דעה שיוסף לא נמנה על האושפיזין, ושלמה המלך נמנה עליהם (אחרי דוד).

 

אצל חסידי חב"ד מקובל כי באים גם האושיפיזין החסידיים: רבי ישראל בעל-שם-טוב (מחולל תנועת החסידות); תלמידו רבי דובער 'המגיד'; אדמו"ר הזקן רבי שניאור זלמן, מייסד חסידות חב"ד, בנו רבי דובער, אדמו"ר האמצעי; רבי מנחם מענדל, אדמו"ר ה'צמח-צדק'; בנו האדמו"ר רבי שמואל; בנו האדמו"ררבי שלום דובער. כמו-כן מקובל שבאים גם אושפיזין לשמינית עצרת - האדמו"ר הקודם רבי יוסף-יצחק; וכיום מקובל אצל חסידים שיחד עמו בא גם חתנו וממלא מקומו, נשיא דורנו, רבי מנחם מענדל, הרבי מליובאוויטש.

 

לפי המסורת: ביום הראשון - יושב אברהם אבינו [ורבי ישראל בעל שם טוב]בראש כולם
ביום השני - יצחק אבינו [ורבי דובער 'המגיד']
ביום השלישי - יעקב אבינו [ורבי שניאור זלמן - אדמו"ר הזקן]
ביום הרביעי - משה [ורבי דובער - אדמו"ר האמצעי]
ביום החמישי - יוסף [ורבי מנחם מענדל - אדמו"ר הצמח-צדק]
ביום השישי - אהרון [ורבי שמואל - אדמו"ר מהר"ש]
וביום השביעי - דוד [ורבי שלום דובער - אדמו"ר הרש"ב]
[ובשמיני עצרת - רבי יוסף יצחק - אדמו"ר הריי"צ, והרבי מנחם מענדל - אדמו"ר נשיא דורנו]

 

כלומר, בכל יום באים כל האושפיזין, אך בכל יום יושב בראשם אחד הרועים, על פי הסדר המפורט. וכתוב, שהאושפיזין אוהבים לראות אורחים בסוכה, ואז הם מברכים את כל היושבים בה בשפע של ברכות.

 

הכול אורחים

 

הרבי מליובאוויטש ביאר כי עניין זה של הכנסת אורחים מבטא את מהות עבודתנו בתקופת הגלות. עם-ישראל נמצא בתקופה זו במצב של 'אורח'. חז"ל המשילו את הגלות ל"בנים שגלו מעל שולחן אביהם". מקומו הטבעי והאמיתי של יהודי הוא להיות סמוך על שולחן אביו, הקב"ה. ממילא בזמן הגלות יהודי נמצא שלא במקומו, והוא בבחינת 'אורח' במקום לא-לו.

 

מדוע יצר הקב"ה מצב זה של גלות, שהופך את כל בני-ישראל ל'אורחים'? בגלל המעלה המיוחדת של עבודת ה' בזמן הגלות. מעלה זו גדולה ויקרה כל-כך לקב"ה, עד שבגללה הגלה את בניו מעל שולחן אביהם והפכם ל'אורחים'. זהו פירוש מעמיק יותר למאמר חז"ל: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה".

 

יתרון הגלות

 

אמרו חז"ל: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות". כוונת הגלות והפיזור בין אומות-העולם אינה לשם עונש, אלא יש בכך 'צדקה' - מטרה חיובית. רצון ה' הוא, שהיהודים יחדירו את הקדושה האלוקית בכל מקום בעולם, ובכך יכינו אותו להיות 'דירה' לו יתברך בזמן הגאולה.

 

כך אומר גם הבעש"ט (ה'אושפיז' החסידי הראשון), על הפסוק "מה' מצעדי גבר כוננו" - שבכל מקום שיהודי נקלע אליו עליו לזכור, שאין הוא הולך לשם מעצמו, אלא הקב"ה הוא המוליכו לשם כדי למלא במקום זה תכלית אלוקית.

 

מעלת האורח

 

מצוות הכנסת אורחים מבטאת את חשיבותה וערכה של העבודה דווקא כשנתונים במצב של אורחים. על-ידי שיהודי זוכה להכנסת אורחים, נוצרת התעלות שעולה אף על 'הקבלת פני שכינה', הן מצד האורח והן מצד המארח.

 

זוהי המעלה המיוחדת של עבודת ה' בתקופת הגלות, ודווקא על-ידה זוכים להגיע גם ל'הקבלת פני שכינה' במידה השלמה ביותר, כפי שתהיה בזמן הגאולה, שאז נקבל כולנו את פני השכינה, שכן "ונגלה כבוד ה'", ומתוך שמחה וטוב-לבב.

 

 

http://chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=500&CategoryID=330

 

צטט

שמחת בית השואבה

 

שמחת בית-השואבה היתה מתקיימת בבית-המקדש בלילות חג-הסוכות. היו שואבים אז מים לניסוך המים בחג, ובעת השאיבה היו שמחים, ככתוב: "ושאבתם מים בששון". על שמחת בית- השואבה אמרו חכמינו: "מי שלא ראה שמחה זו, לא ראה שמחה מימיו". חכמי ישראל היו זורקים ותופסים אבוקות של אש, והיתה זו שמחה עצומה.

 

אף בימינו נוהגים לשמוח בלילות חג-הסוכות. במקומות רבים עורכים ריקודים בחוצות הערים ורבים באים לרקוד ולשמוח.

 

 

http://chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=502&CategoryID=330

 

צטט

הסוכה הקטנה והרועדת כבר עומדת אלפיים שנה

 

אחד השירים העממיים במזרח אירופה הוא השיר ביידיש 'סוכה קטנה' ('א סוכה'לה א קליינע'). רבים מכירים את המנגינה, פחות את המילים. השיר מתאר אב שבנה סוכה קטנה מענפים דקים. הסוכה רועדת ונעה ברוח. רוחות פרצים מסתננות לתוכה. הנרות עוד מעט כבים. ופתאום מחווירה הבת הקטנה ואומרת: "אבא, הסוכה עוד מעט מתמוטטת". והאב משיב לה: "אל תדאגי, בתי, היא עומדת כך כבר אלפיים שנה ועדיין היא איתנה"...

 

השיר העממי הזה מבטא את הדרך שבה הסתכלו יהודים על אירועים והתרחשויות. אין-ספור פעמים בהיסטוריה היהודית היה נדמה שהנה תתמוטט סוכת דוד לבלי קום. במשך אלפיים שנות הגלות ידעה הסוכה הזאת מעט מאוד רגעים של שקט ויציבות. רוב הזמן היא התנדנדה ורעדה, וקיומה היה רווי חששות וחרדות. אבל בסופו של דבר היא עברה את הכול ונשארה איתנה.

 

משקפי הנצח

 

מצב זה העניק לעם היהודי יכולת לבחון כל אירוע ותהליך במשקפיים של הנצח. העם שראה את כל האימפריות קמות ונופלות אינו מתרגש מעלייתה של קבוצה זו או אחרת. היום הם למעלה, מחר למטה. היום הם חוגגים את ניצחונם, מחר יושלכו לסל האשפתות של ההיסטוריה, לצידם של רבים אחרים שהרעישו את העולם בשעתם ועתה אין איש זוכר אותם.

 

איך נראים היום אותם קומוניסטים יהודים, שהצטרפו לשורות המהפכה הקומוניסטית ורדפו את אחיהם שנאחזו בציפורניהם במורשת היהדות. באותם ימים הם חיו בתחושת זחיחות של 'עולם חדש', שהם ממחולליו. היום הם נראים במלוא עליבותם וחרפתם.

 

זה גורלם של המתייוונים בימי הבית השני, שגם הם היו בטוחים שהעתיד שייך להם, בתוך 'הסדר העולמי החדש' של הממלכה ההלניסטית. הם לא היו מסוגלים להעלות על דעתם, שכעבור זמן קצר ביותר ייחרתו לדיראון-עולם בתודעה היהודית, ומדי שנה בשנה יחגוג עם-ישראל את תבוסתם ואת ניצחונם של החשמונאים ה'פאנאטים', שהיה נדמה כי אבד עליהם כלח.

 

כך אנו מביטים על האירועים. איננו מתרגשים מ'מומחים' למיניהם ומנביאי עולמות 'חדשים' לסוגיהם. לפעמים רצון ההשגחה הוא דווקא להעלותם עד הפסגה, כדי שממרומיה יתנפצו לרסיסים תאוריותיהם וחזיונותיהם.

 

כשנשב בסוכה הקטנה ונחגוג את חג-הסוכות, נזכור שלמרות הרעידות והטלטלות, הסוכה הזאת כבר ראתה הכול ועמדה בכול. והיא מתקדמת, בדרכה המפותלת והנסתרת, אל הגאולה האמיתית והשלמה. זה מקור תקוותנו ושמחתנו!

 

 

http://chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=495&CategoryID=329

 

חג שמח לכולם! (:

[נועם שוהם]

הערב זה ליל הושענא רבה, היום האחרון של חג סוכות.

בלילה זה נהגו להשאר ערים ולקרוא את כל ספר דברים ואח"כ את כל ספר תהילים.

על פי המסורת בהושענא רבה כל אדם מקבל את החיתום לדין לשנה הקרובה ולכן בליל וביום זה מרבים בתפילות לחיתום טוב.

 

עוד על יום הושענא רבה, ומה עושים בו:

 

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/1980051

 

שמחת תורה

 

בשבת יהיה חג שמחת תורה בו נוהגים לערוך הקפות וריקודים עם ספרי תורה.

ההקפות יהיו בשישי בערב אחרי תפילת ערבית של שבת, ובחלק ניכר מבתי הכנסת גם ביום שבת בבוקר. במוצאי החג יתקיימו בע"ה הקפות המוניות ברחבי הארץ כמדי שנה.

מומלץ בחום לקפוץ אפילו לכמה דקות ולספוג את אווירת החג.

 

שמחת תורה הוא חג מהתורה (ומוכר גם בשמו שמיני חג עצרת, מאחר והוא בא אחרי שבעת ימי חג הסוכות).

בשמחת תורה קוראים את הפרשה האחרונה בספר דברים ובכל חמשת חומשי התורה, פרשת וזאת הברכה, ולמעשה מסיימים את הקריאה בסדר פרשות השבוע.

לאחר מכן, יתחילו לקרוא חלק מפרשת בראשית. 

 

פרשת וזאת הברכה

 

צטט

 

בטרם מותו, מברך משה את בני ישראל. לפני הברכה הוא אומר דברי שבח לבורא העולם על שנתן לבניו את התורה במעמד רווי הוד על הר סיני, "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב."

 

(ברכות השבטים מופיעות בתורה בלשון סתומה. להלן משולבים כמה פירושים מתוך פרשנותו של רש"י על המקרא).

 

ברכת השבטים

 

את שבט ראובן מברך משה כי למרות המעשה השלילי שראובן ביצע בעבר הוא יחיה בעולם הזה בין השבטים וירש חלק לעולם הבא; את יהודה הוא מברך כי המלכים שיעמדו משבט יהודה ינצחו בכל מלחמותיהם.

 

הוא מזכיר את נאמנותו של שבט לוי לבורא העולם בחטא העגל ובפרשיות האחרות שאירעו בעת הנדודים במדבר. לפיכך, מכריז משה, שבט לוי ילמדו תורה לישראל וישמשו בבית המקדש. בנימין הוא ידיד ה', ובורא העולם בחר לשכון בחלקו – בית המקדש ישכון בחלק הארץ שיירש בנימין.

 

ארצו של יוסף מבורכת עד מאוד בפרותיה; יהושע בן נון, ממלא מקום יהושע, שמוצאו משבט יוסף, ינצח את אויביו ויכבוש את ארץ ישראל.

 

זבולון ויששכר ערכו שותפות ביניהם: זבולון יעסוק במסחר, בעוד יששכר ילמד תורה והם יחלקו ביניהם את שכר הלימוד. בחלק אשר ינחלו בארץ ישראל יהיו אוצרות טבע שיעשירו אותם.

 

חלקו של שבט גד יהיה סמוך לגבול, ולפיכך בני שבט גד יהיו גיבורים. הם גם ילכו חלוצים במלחמת כיבוש הארץ ויקיימו את הבטחתם למשה רבינו לעמוד בראש המלחמה.

 

מחלקו של שבט דן יצא נהר הירדן, ובחלקו של שבט נפתלי יפול ים כנרת; שבט אשר יתברך בשמן רב.

 

משה ממשיך ומברך את העם כולו:

 

הם יהיו גיבורים ומארצם יחצבו ברזל ונחושת, דעו לכם כי אין כמו אלוקינו אשר יהיה בעזרכם. בורא העולם בחר לו לשבתו את השמים ויתן לכם כל טוב.

 

פטירת משה

 

לאחר ברכתו, עולה משה אל הר נבו שם מראה לו האלוקים את כל ארץ ישראל לגבולותיה. "זו הארץ אשר הבטחתי לאברהם, ליצחק וליעקב כי אתן לזרעם" הוא אומר.

 

משה מת בהר נבו בגיל מאה ועשרים. עד פטירתו וגם לאחר מכן עיניו לא כהו ולא נס ליחו. בורא העולם בכבודו ובעצמו קובר את משה רבינו.

 

בני-ישראל בכו והתאבלו לאחר פטירת משה במשך שלושים יום, ויהושע בן נון מילא את מקום רבו בהנהגת העם.

 

התורה מסתיימת בהצהרה כי "לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" אשר חולל את האותות והמופתים בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו, "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל."

 

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/998052

 

 

צטט

 

למה שמחים ורוקדים?

 

בשמחת-תורה מסיימים את הקריאה בתורה, ולרגל זה נוטלים את התורה בידיים, רוקדים עמה ושמחים בה. ונשאלת השאלה: ביום חגה של התורה, האם לא היה מתאים יותר לפתוח את ספר- התורה, ללמוד ולהתפלפל בה? ומי רוקד בשמחת-תורה עם התורה? הכול! מילא תלמידי-החכמים שהגו כל השנה בתורה, אך עמי-הארצות, מה להם כי ירקדו עמה?!

ההסבר לכך הוא: הקשר של יהודי עם הקדוש-ברוך-הוא ועם התורה, עומד מעל ומעבר להתנהגותו החיצונית ומידת ידיעותיו בתורה. השמחה היא על עצם העובדה שיש לנו תורה, ושמחה זו מפעמת גם בלבו של היהודי שלא למדה מעולם. לכן הכול שמחים בתורה, והשמחה מתבטאת בריקוד, שבזה אין הבדל בין הלמדן לאיש הפשוט.

 

 

http://chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=511&CategoryID=334

 

עוד על חג שמחת תורה:

 

http://chabad.org.il/Articles/Articles.asp?CategoryID=120

 

שבת שלום וחג שמח לכולם! (: