פרשת השבוע: פרשת שמיני: הלכות כשרות וחנוכת המשכן לצד טרגדיה

[נועם שוהם]

השבת בנוסף לפרשות השבוע, יקראו גם את פרשת החודש.

פרשת החודש היא הפרשה הרביעית מתוך ארבעת הפרשות שקוראים מראש חודש אדר ועד לראש חודש ניסן, כאשר אותה קוראים בשבת הסמוכה לראש חודש ניסן.

 

צטט

בפרשת החודש ((שמות יב), א-כ) נרמז עניין קידוש החודש, נאמר שחודש ניסן הוא הראשון לחודשי השנה, ומפורטים בה דיני קרבן פסח, וכן ציוויים לגבי חג הפסח.

 

https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/פרשת_החודש

 

השבת יקראו שתי פרשות שבוע, את פרשת ויקהל ואת פרשת פקודי.

למה קוראים שתי פרשות השבת?

 

צטט

 

על מנת להספיק לקרוא את כל הפרשות בשנים בהן אין 55 שבתות, או שבהן חלים ראש השנה או יום כיפור בשבת, נוהגים לחבר שתי פרשות ולקוראן יחד בשבת אחת. בארץ ישראל יש שישה זוגות של פרשות שניתן לחבר, ובחוץ לארץ נוספת גם שביעית.

 

כעיקרון, מחברים שתי פרשות קצרות יחד (בפרשה ממוצעת קצת מעל 100 פסוקים). כך הדבר בניצבים-וילך (יחד 70 פסוקים), תזריע-מצורע (יחד 157 פסוקים), אחרי מות-קדושים (יחד 144 פסוקים) ובהר-בחוקותי (יחד 135 פסוקים). הפרשות האחרות המתחברות נבחרו ככל הנראה בגלל מקומן בלוח השנה.

 

 

https://he.wikipedia.org/wiki/פרשת_השבוע#התאמת_הפרשיות_ללוח_השנה

 

 

פרשת ויקהל

 

בני ישראל מתגייסים לבניית המשכן

 

משה רבינו מכנס את כל ישראל ומעביר להם את ציווי ה' לבנות לו בית. קודם לכן, הוא מזהיר אותם לשמור את השבת שכן בניית המשכן לא תדחה שבת.

 

היהודים הנלהבים ממהרים לתרום מרכושם – תכשיטי זהב, בדים יקרים, כסף, נחושת, עצים ועורות – לבניית המשכן. הנשים האומנות טוו את צמר העיזים, ונשיאי שבטי ישראל הביאו את האבנים הטובות, את סממני הקטורת ואת השמנים.

 

"בצלאל בן אורי בן חור ממטה יהודה, ויחד עמו אהליאב בן אחיסמך למטה דן, יהיו האומנים שיפקחו על בניית המשכן וכליו" אומר משה. תוך זמן קצר העוסקים במלאכה מעדכנים את משה כי יש ברשותם די והותר חומרים לבניית המשכן, ומשה קורא לבני-ישראל להפסיק לתרום שכן אין עוד צורך בכך.

 

בניית המשכן

 

האומנים שוזרים את היריעות ואת המכסה למשכן. הם מנסרים את הקרשים שיהוו קירות למשכן, מצפים אותם זהב ומכינים את האדנים (התושבות) לקרשים. הם שוזרים את הפרוכות שיפרידו בין הקודש וקודש הקודשים וכן את הפרוכת שתכסה על הכניסה למשכן.

 

בצלאל יחד עם צוות האומנים מקים את ארון הזהב ואת הכפורת, את השולחן ואת כליו, את המנורה וכליה, את מזבח הקטורת, את שמן המשחה ואת קטורת הסמים. לאחר-מכן הוא מקים את מזבח העולה, את כיור הנחושת ואת הגדר שתשמש את חצר המשכן.

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/855899

 

פרשת פקודי

 

כמה ולמה

 

התורה מונה את התרומות שהתקבלו עבור בניית המשכן ואת השימושים שנעשו בהם.

 

זהב: 29 ככרות, ו-730 שקל של אותם הימים (הככר מכיל 3000 שקלים של אותם הימים).

 

כסף: 100 ככרות, 1775 שקלים. הכסף נאסף במסגרת איסוף מחצית השקל, עליה סופר בפרשת כי תשא. הכסף שימש ליציקת האדנים, התושבות לקרשי המשכן ולפרוכת, וכן לציפוי עמודי גדר חצר המשכן.

 

נחושת: 70 ככרות, 2400 שקלים. הנחושת שימשה לאדני הכניסה לאוהל מועד, למזבח הנחושת, ולאדנים של גדר חצר המשכן.

 

התכלת, הארגמן ותולעת השני שימשו לאריגת הבגדים.

 

יצירת הבגדים השונים

 

לאחר שסיימו להקים את המשכן וכליו (בפרשת ויקהל), התפנו האומנים ליצור את הבגדים השונים. הם יצרו את האפוד, בגד עשוי כמין סינר ארוך ועל כתפיו שתי אבנים טובות שעליהם נחקקו שמות בני ישראל; הם יצרו את החושן, בד ארוג ובו קבועות שתים עשרה אבנים, על כל אבן שם של שבט משבטי ישראל; את המעיל, אשר בשוליו פעמונים ורימונים; את הכתונת, החלוק אותה ילבשו הכוהנים על בשרם; את המצנפת לאהרן הכהן ואת המגבעות לבניו; את האבנט – החגורה; ואת הציץ, רצועת זהב שהכהן הגדול עונד על מצחו עליה כתוב "קודש לה'".

 

כשסיימו האומנים את מלאכתם הם הביאו את המשכן, את כליו ואת הבגדים למשה רבינו, שבירך אותם על כך שקיימו בדיוק כפי שנצטוו.

 

חנוכת המשכן

 

בורא העולם מצווה את משה רבינו כי בראש חודש בניסן עליו להקים את האוהל, להניח בו את הארון ולקבוע את הפרוכת המבדילה בין הקודש וקודש הקודשים.

 

לאחר-מכן יהיה עליו להביא את הכלים השונים אל תוך המשכן ולהשתמש בהם על פי הציווי האלוקי.

 

כך אכן עושה משה. הוא מביא את השולחן ומניח עליו את לחם הפנים, מביא את המנורה ומדליק את נרותיה, על מזבח הקטורת הוא מקטיר את קטורת הסמים, ואת הכיור הוא ממלא במים בהם ישתמשו הכהנים בטרם שישרתו בבית המקדש.

 

הוא מושח את המשכן ואת כליו ואת אהרן ואת בניו – לאחר שהם רוחצים במים – ומקדש אותם לעבודת המשכן.

 

הענן מכסה את אוהל מועד ושכינת האלוקים שורה בבית אשר בנו לו בניו. מכאן ואילך הענן מנחה את בני ישראל במסעותיהם במדבר: כאשר הענן מתרומם, הם יודעים שעליהם להמשיך בנדודיהם; כאשר הענן חונה, חונים בני ישראל.

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/855902

 

שבת שלום וחודש טוב לכולם! (:

 

 

*התוכן בדף זה מיוצר על-ידי Chabad.org, והוא מוגן בזכויות יוצרים על ידי המחבר ו / או "בית חב"ד". אם אתם נהנים ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו עוד יותר, בתנאי שאתם לא משנים אף חלק ממנו, ואתם מצרפים את ההערה הזו, קרדיט למחבר, וקישור ל www.he.chabad.org. אם ברצונכם לפרסם מחדש מאמר זה בכתב עת, ספר או אתר, שלחו דוא"ל לכתובת: permissions@chabad.org.

[BODIROGA10]

שבת שלום =]

[נועם שוהם]

השבת מתחילים את ספר ויקרא! הספר השלישי מתוך חמשת חומשי תורה.

 

פרשת ויקרא

 

פרשת ויקרא היא הפרשה הראשונה בספר ויקרא, ספר שמוקדש כולו להקרבת קורבנות על גבי המזבח ולעבודת המשכן. חלק עיקרי במשכן – שעל בנייתו והקמתו קראנו בפרשות ויקהל ופקודי – היה העלאת הקורבנות על-גבי המזבח. פרשת ויקרא סוקרת את סוגי הקורבנות השונים וכיצד יש להקריבם.

על קורבן עולה

הקורבן הראשון המוזכר בפרשת השבוע הוא קורבן עולה. קורבן העולה כשמו כן הוא: עולה ונשרף כולו על המזבח (חוץ מעורו). הוא מובא בהתנדבות, וניתן להביא אותו מן הבקר, הצאן או העוף.

 

את עולת הבקר או הצאן יש להביא מזכרים בלבד. לפני שחיטת הבהמה ישעינו בעלי הבהמה את ידיהם על ראשה; לאחר השחיטה יפשיטו את עורה, ינתחו אותה לנתחים וישטפו אותם במים, ורק לאחר-מכן יקריבו אותם על המזבח.

 

את עולת העוף ישחט הכהן בצפרנו, יסיר את בני מעיה ויקטיר אותה לעולה על המזבח.

 

(לחצו כאן כדי לקרוא עוד על העולה במשנתו של הרבי)

מנחה

קורבן נוסף המובא בהתנדבות הוא קורבן המנחה. המנחה עשויה מסולת חיטים ומשמן. יש לוודא כי היא לא תחמיץ, אסור לערב בה מי פירות ויש להקטיר אותה על המזבח עם מלח.

 

ישנם כמה סוגי מנחות:

 

מנחת סולת מוקרבת כשהיא סולת, והכהן קומץ מן הסולת והשמן ומקטיר אותה על המזבח עם לבונה; מנחת מאפה תנור מורכבת מחלות בלולות בשמן, או רקיקים משוחים בשמן שנאפו; מנחת מחבת היא סולת מטוגנת בשמן במחבת; ומנחת מרחשת היא סולת מטוגנת בשמן עמוק בכלי מיוחד הנקרא מרחשת. את המנחות חותכים לחתיכות, הכוהן קומץ מהם ומקטיר על המזבח והיתר נאכל לכהנים.

 

מכיוון שהתורה עוסקת בדיני המנחות, היא מזכירה גם את מנחת הביכורים אותה מביאים משעורים קלויים אשר נותנים עליהם שמן.

קורבן השלמים

קורבן נוסף הוא קורבן השלמים. בניגוד לעולה המוקרבת כולה על המזבח, רק חלק מקורבן השלמים מוקרב ואילו חלקו מתחלק בין האנשים המביאים את הקורבן ובין הכוהנים המקריבים אותו.

 

כמו-כן, בשונה מקורבן העולה ניתן להביא את קורבן השלמים גם ממין הזכר וגם ממין הנקבה, מן הבקר, כבשים ועיזים.

 

לפני ההקרבה ישעינו (יסמכו) הבעלים את ידיהם על ראש הקורבן.

חטאות

קורבן החטאת הוא קורבן אותו מביאים החוטאים כדי שיתכפר להם על חטאיהם. לפני שחיטת הקורבן, האדם החוטא משעין את ידיו על ראש הבהמה לבקשת כפרה מבורא העולמים.

 

סוגי החטאות השונים הם כדלהלן:

 

אדם מן השורה שחטא בשגגה מביא קורבן חטאת. הקורבן יהיה שעירת עיזים או כבשה, החוטא ישעין את ידיו על ראש הבהמה לפני שחיטתה, זורקים את דמה על קרנות מזבח העולה (ואת שאריות הדם על בסיס המזבח) ואת החלב מקריבים על המזבח. אם החוטא הוא נשיא ישראל הוא יבצע את ההוראות לעיל בשינוי אחד: עליו להביא שעיר עיזים ממין זכר.

 

אם החוטא הוא הכהן הגדול, עליו להביא פר זכר. לאחר שישעין את ידיו על ראש הבהמה בבקשת כפרה, הוא יזה את הדם שבע פעמים על הפרוכת העומדת בין הקודש וקודש הקודשים, על קרנות מזבח הקטורת, את החלב יקריב על המזבח ויתר הפר יישרף באש מחוץ למחנה.

 

במידה ובית הדין הגדול של ישראל הורה לבצע עבירה מסויימת בשוגג וגרם לעם ישראל לחטוא, הליך הכפרה יהיה דומה לזה של הכהן הגדול: זקני העדה יביאו פר בן בקר עליו הם ישעינו את ידיהם, ולאחר-מכן הכוהן הגדול יבצע את ההליכים המוזכרים בפיסקה הקודמת.

קורבן עולה ויורד

ישנם קורבנות המשתנים מאדם לאדם לפי מצבו הכספי של החוטא. במידה והוא עשיר עליו להביא כבשה או שעירה, עני יוכל להביא שני תורים או בני יונה ואילו אדם שמצבו הכספי לא מאפשר לו אף זאת יוכל להביא מנחה.

 

קורבנות אלו מובאים ככפרה על אדם שטען כי הוא לא יודע עדות מסויימת בעוד הוא יכל להעיד ולהכריע את פסק הדין; אדם שנכנס לבית המקדש או אכל קודשים כשהוא טמא ללא ידיעתו; ואדם שנשבע ועבר על שבועתו בשוגג.

אשמות

סוג קורבן נוסף המובא ככפרה על חטא ועוון מכונה בשם קורבן אשם.

 

· אדם שמעל בשגגה ברכוש ההקדש יביא איל זכר ובנוסף לכך ישיב את המעילה בתוספת 20%. אשם זה מכונה אשם מעילה.

 

· אדם שמסתפק אם עבר עבירה עליה חייבים כרת (כאכילת חלב) או שלא עבר, יביא אשם תלוי.

 

· אדם שגזל מחבירו רכוש או ממון ישיב את הגזילה לבעליה בתוספת 20%, ובנוסף לכך יביא קורבן אשם שיכפר על חטאו. בין אם מדובר בגזילה לאור היום, באדם שמצא אבידת חברו ונטלה לעצמו כשהוא מכחיש שמצא אותה, באדם שהופקד בידו חפץ או ניתנה לו הלוואה והוא מכחיש, או במעביד שממאן לשלם את שכר עובדיו – כאשר הוא שב מחטאו, עליו להביא את אשם הגזילות.

קישורים נוספים לפרשת ויקרא

לקריאת התורה של פרשת ויקרא עם פירוש רש"י, לחצו כאן

 

לקריאת סיכום הפטרת פרשת ויקרא לחצו כאן

 

לקריאת רמזים וגימטריאות לפרשת ויקרא לחצו כאן

 

לכניסה למדור מיוחד עם מאמרים על פרשת השבוע, לחצו כאן

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/859626

 

שבת שלום לכולם! (:

[נועם שוהם]

פסח השנה חל במוצ"ש ומכיוון שלא ניתן לשרוף את החמץ כמו בדר"כ בערב החג (בגלל שהשנה ערב החג יוצא בשבת), מה שעושים שורפים היום את החמץ, ביום שישי, עד השעה 11:29.

מי שלא הספיק, יכול לשרוף גם אחרי עד כניסת השבת, בגלל הסיטואציה שקרתה השנה, שפסח הוא מחר ולא היום בערב, אבל רצוי עד לשעה הזאת.

 

השנה רק שורפים חמץ בלי להגיד את נוסח "כל חמירא..." שאחרי שריפת החמץ, מכיוון שעד שבת בבוקר עוד ניתן לאכול חמץ.

 

חמץ מותר לאכול עד מחר בשבת בשעה 10:14 בבוקר.

 

אחרי זה אומרים את נוסח "כל חמירא..." שאומרים בדר"כ אחרי שריפת החמץ, מה שכאמור השנה לא אומרים אחרי שריפת החמץ, אלא רק בשבת בבוקר (את הנוסח הזה ניתן לומר עד השעה 11:20 בשבת בבוקר).

 

במוצ"ש נכנס חג פסח - מצווה גדולה לספר את סיפור יציאת מצרים ובמיוחד לשתף את הילדים בליל הסדר (מצווה מן התורה והגדת לבנך).

לכן, נסו אפילו בדקה או בחמש דקות יותר מכל שנה, לספר ביציאת מצרים, להבין את הגדה ולחשוב ולדבר על יציאת מצרים.

 

פרשת צו

 

פרשת צו מופיעה בהמשך לפרשה הקודמת, פרשת ויקרא, בה דובר על המשכן החדש שזה-עתה הוקם, וכן על עבודת הקורבנות.

הקורבנות שמקריבים על המזבח

"צו את אהרון ואת בניו לאמר" פוקד האלוקים על משה ומעביר לו רשימת הנחיות הקשורות לקורבנות שיועלו על המזבח במשכן.

 

(קורבנות רבים המוזכרים בפרשת השבוע נידונו כבר בפרשה שעברה, אך בעוד בפרשת

ויקרא הופיעו הדינים המיועדים לאדם המביא את הקורבנות, בפרשת השבוע מופיעים הציווים לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות).

 

על המזבח תיקוד אש תמיד; בבוקר, יש לגרוף את האפר שהצטבר על המזבח משריפת הקורבנות ולהניח אותו בצד המזבח, לאחר-מכן מקריבים את "קורבן התמיד" הנחשב לקורבן עולה ורק לאחר-מכן מותר להקריב את קורבנות נוספים. כאשר תצטבר כמות גדולה של אפר, יחליף הכוהן את בגדיו ויוציא את האפר אל מחוץ למחנה.

 

(קיראו על "אש התמיד, האש שצריכה לבעור בנו" במשנתו של הרבי מליובאוויטש).

 

כאמור בפרשת השבוע שעבר, קורבן העולה נשרף כולו על המזבח. עם זאת מפשיטים את עור הבהמה ומעניקים אותו לכוהנים.

 

מן המנחות שיקטירו בני ישראל יקמוץ הכוהן חלק ויקטיר אותו על המזבח עם לבונה, ואת יתר המנחה הוא יאכל בחצר אוהל מועד תוך שהוא מקפיד שלא תחמיץ.

 

מאלה שמקטירים הכהנים – כגון אותן אלו שהכוהנים מביאים ביום הראשון לעבודתם במשכן וכן המנחה היומית אותה מקטיר הכוהן הגדול – יישרף כליל על המזבח.

 

את קורבנות החטאת והאשם יש לשחוט בחלק הצפוני של המשכן. חלקים מסויימים מקריבים על גבי המזבח, והיתר יאכלו הכוהנים המשרתים במשכן באותו היום.

 

את קורבן התודה מביא האדם כאשר הוא נקלע לסכנה פוטנציאלית ויצא ממנה בשלום. יחד עם הקורבן עליו להביא ארבעה סוגים של חלות – עשר מכל סוג – כאשר מתוכם מקבל הכוהן חלה אחת מכל סוג ואת היתר יאכל מביא הקורבן עם משפחתו וידידיו ביום ההקרבה וכן למחרת.

 

הכוהן והאדם המביא את קורבן השלמים יניפו יחדיו את החזה ואת החלבים. את החלבים מקריבים על המזבח, ואת החזה יחד עם השוק הימנית מעניקים לכוהן. את היתר יאכל בעל הקורבן בטהרה באותו יום. אין לאכול ממנו ביום למחרת.

איסור אכילת חלב ודם

בהקשר הקרבת החלבים והזאת הדם על המזבח, אוסר האלוקים לבני-ישראל לאכול חלב או דם.

חנוכת המשכן

בכ"ג באדר, שבוע לפני ראש חודש ניסן, מכנס משה את כל העדה לפתח אוהל מועד לטכס חנוכת המשכן.

 

וכך מתנהל הטכס:

 

הוא רוחץ את אהרון ואת בניו במים. לאחר-מכן הוא מלביש את אהרון את בגדי הכוהן הגדול, ועל ראשו מניח את המצנפת ואת ציץ הזהב. הוא מושח את המשכן ואת כליו בשמן המשחה ויוצק ממנה על ראש אהרון. גם את בני אהרון הוא מלביש את בגדי הכהונה המיוחדים להם.

 

אל המזבח הוא מקריב שלושה קורבנות: פר אחד ושני אילים. לפני שחיטת הקורבנות משעינים אהרון ובניו את ידיהם על ראש הקורבנות בתפילה לאלוקים.

 

את הפר שוחט משה, מזה מדמו על המזבח, מקריב ממנו חלקים מסויימים ושורף את היתר מחוץ למחנה; את האיל הראשון, המכונה איל העולה, שוחט משה ומעלה את כולו המזבחה; את האיל השני, המכונה איל המילואים שוחט משה, מדמו הוא מושח את תנוך האוזן הימנית של אהרון ובניו ואת האגודל והבוהן בידיהם ורגליהם הימניות.

 

לאחר-מכן הוא לוקח את החלקים המוקרבים על המזבח ואת חלות המצות, מניף אותם יחד עם אהרון ובניו ומקריב אותם על המזבח. הוא מזה מן הדם ומשמן המשחה על אהרן, בניו ובגדיהם, ומצווה עליהם לבשל את יתר הבשר ולאכול אותו בחצר אוהל מועד.

 

"יהיה עליכם להישאר במשך שבעה ימים באוהל מועד ולא לצאת ממנו" אומר משה לאחיו אהרון ולבניו והם אכן עושים זאת.

קישורים נוספים לפרשת צו

קריאת התורה לפרשת צו עם פירוש רש"י

 

מה הקשר בין בגדי הכהונה ושבעת הרקיעים? ועוד רמזים וגימטריאות לפרשת צו

 

מדור לפרשת צו עם מאמרים וסרטונים

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/864882

 

שבת שלום ופסח כשר ושמח לכולם! (:

[נועם שוהם]

חג שביעי של פסח

 

השבת יהיה חג שביעי של פסח, שהוא למעשה היום האחרון של חג פסח, בו קרה נס קריעת ים סוף.

 

יש עניין גדול להגיד את שירת הים בשמחה בחצות הלילה (00:45) שבין שישי לשבת או לחילופין בבוקר שבת או מתי שרק אפשר.

שירת הים זאת השירה שאמרו בני ישראל לאחר שנבקע הים כהודיה לקב"ה על הנס הגדול.

 

נוסח שירת הים בלינק הבא:

 

https://he.wikipedia.org/wiki/שירת_הים

 

אמירת שירת הים כל יום היא דבר גדול. להרחבה:

 

https://www.hidabroot.org/article/187052

 

השבת לא יקראו פרשת השבוע לפי סדר הפרשות, אלא קריאה מיוחדת לשביעי של פסח.

 

היום השביעי של חג הפסח הוא יום טוב החותם את חג הפסח. בחוץ לארץ מוסיפים יום שני של יום טוב (ראה כאן להסבר מדוע) והוא מכונה "אחרון של פסח".

 

מה קרה בשביעי של פסח?

 

בט"ו בניסן יצאו בני-ישראל מארץ מצרים הארץ בה היו עבדים במשך עשרות שנים. למרות סירובו הראשוני, לאחר עשר מכות שהיכה האלוקים בו ובעמו נעתר פרעה והרשה לבני-ישראל לצאת מהארץ למשך שלושה ימים בלבד.

 

כשחלפו שלושה ימים מיציאת מצרים ופרעה הבין כי ליהודים אין כוונות לשוב לארצו, הוא רתם את סוסיו וקרא לכל עמו להצטרף למרדף אחרי היהודים במטרה לשוב ולהשתעבד בהם.

 

לאחר מרדף קצר השיג פרעה את היהודים בכ' בניסן וסגר עליהם משלושה צדדים, כאשר לפניהם עומד רק ים סוף. האלוקים הורה למשה להניף את המטה על הים שנקרע לגזרים והיהודים עברו בתוך הים ביבשה. כשהמצרים ניסו לרדוף אחריהם בים, שבו המים וכיסו אותם. צבא מצרים, רכבו ופרשיו טבעו בים סוף.

 

כתודה לבורא העולם על נס קריעת ים סוף אמרו משה ובני-ישראל את "שירת הים", ומרים אמרה עם נשי ישראל שירה בליווי תופים ובמחולות.

 

נס קריעת ים סוף אירע בשעות הבוקר המוקדמות של "שביעי של פסח".

 

מה עושים בשביעי ובאחרון של פסח?

 

שביעי ואחרון של פסח הוא "ימים טובים", ולפיכך כל מנהגי יום טוב (כגון: איסור עשיית מלאכה מלבד מלאכות הקשורות ישירות באוכל נפש, וכדומה) נוהגים בו. בנוסף, ישנם מנהגים מיוחדים לימים אלו:

 

• ערים כל הלילה. בקהילות רבות נהוג להקדיש את ליל שביעי של פסח ללימוד התורה,

כתודה לבורא העולם על נס קריעת ים סוף.

 

• אמירת 'יזכור'. בדרך כלל, את תפילת 'יזכור' – אזכרה לעילוי נשמות ההורים שהלכו לעולמם – אומרים לאחר קריאת התורה בבוקר שביעי של פסח בארץ-ישראל, ובחוץ לארץ באחרון של פסח. לחצו כאן לנוסח תפילת יזכור.

 

• סעודת משיח. הבעל שם טוב אמר כי באחרון של פסח "מאיר גילוי הארת משיח", ותיקן לערוך סעודה מיוחדת ביום זה. בארץ-ישראל עורכים את הסעודה בשביעי של פסח. הרבי החמישי מליובאוויטש, רבי שלום דוב בער שניאורסאהן, תיקן לשתות ארבע כוסות של יין במהלך סעודה זו. הרבי מליובאוויטש קרא לקיים סעודה זו מתוך אמונה ותקווה לגאולה הקרובה על-ידי משיח צדקנו.

 

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/665289/jewish/-.htm

 

שבת שלום וחג שמח לכולם! (:

[נועם שוהם]

פרשת שמיני

 

תמו להם שבעת הימים בהם ביצע משה את כל העבודות במשכן כשהוא מאמן את אהרן ובניו לקראת הרגע בו הם יקבלו באופן רשמי את שרביט הכהונה במשכן.

 

ביום השמיני, ראש חודש ניסן, קיבץ משה את כל בני ישראל ליד המשכן. "זהו היום בו יראה אליכם ה'" הוא אמר להם.

 

לאחר מכן הוא קרא לאחיו:

 

"קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם; ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'."

 

כשבניו נוטלים חלק פעיל, שחט אהרן את הקרבנות והעלה מהם על המזבח; הוא גם הקריב מנחה, ולבסוף נשא את ידיו והעניק לעם ברכת כוהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום."

 

לאחר-מכן נכנסו משה ואהרן לבדם אל המשכן שם לימד משה את אחיו את סוד הקטורת – מרקחת הבשמים שהייתה מוקטרת על גבי המזבח המיוחד לכך – וכשיצאו העניקו ברכה משותפת לעם.

 

והנה הגיע הרגע המיוחל: אש ירדה מן השמים ואכלה את הקורבנות שהיו על המזבח.

 

ההתגלות האלוקית שימחה את בני ישראל. הם ידעו כי כעת נמחל להם על חטא העגל! הם נפלו על פניהם כשהם משבחים ומודים לבורא העולם.

 

טרגדיה באמצע החגיגה

 

בעיצומם של הרגעים המשמחים בשל חנוכת המשכן נמהלה טרגדיה: נדב ואביהוא, שני בני אהרן, לקחו מחתה והניחו בה קטורת. הם הקריבו את הקטורת לפני בורא העולם למרות שלא הצטוו לעשות זאת.

 

האש שיצאה מן השמים הרגה את נדב ואביהוא כעונש על מעשיהם.

 

משה ביקש לנחם את אחיו. "מיתתם של בניך מראים כי הם היו בדרגה רוחנית גבוהה" הוא אמר לו, "שכן האלוקים אמר ששמו יתקדש דווקא באמצעות הענשת הקרובים אליו – 'בקרובי אקדש.'" אהרן לא השיב למשה על דברי ניחומיו ולא כלום.

 

דיני אבלות

 

המיתה הפתאומית של בני אהרן יצרה מצב בו אהרן ובניו, שזה עתה איבדו בן ואח, נכנסו להגדרה ההלכתית של 'אוננים' – הזמן המידי לאחר פטירת קרוב משפחה ולפני קבורתו.

 

"אסור לכם לנהוג את דיני האבלות השגרתיים" אמר להם משה. כל עם ישראל יתאבל עבורכם על האבידה הגדולה" אמר וציווה על בני דודו של אהרן – מישאל ואלצפן – להוציא את הגופות מן המשכן.

 

בנוסף הוא העביר להם את הצו האלוקי כי למרות היותם אוננים עליהם לאכול מן הקורבנות שהוקרבו באותו היום.

 

ביום בו נחנך המשכן הוקרבו כמה סוגי קורבנות: מהם קורבנות יחודיים ליום זה לרגל חנוכת המשכן, ומהם קורבנות שהפכו להיות שגרתיים והוקרבו באופן קבע במשכן. אהרן ובניו צייתו להוראת האלוקים ואכלו רק מן הקורבנות המיוחדים, וכשמשה קצף עליהם וביקש הסבר טען בפניו אהרן כי לדעתו הצו האלוקי המתיר את אכילת הקורבנות גם לאוננים התייחס רק לקורבנות המיוחדים ולא לאלו השגרתיים.

 

משה שמע את הסברו של אהרן והודה לדבריו.

 

כהנים שיכורים אסורים לעבוד במשכן

 

לאחר מיתת שני בניו של אהרן, התגלה האלוקים לאהרן והורה לו כי אל להם לכוהנים להיכנס אל המשכן כשהם שיכורים מיין. גם לדייני ישראל אין להורות ולפסוק הלכה כשהם שיכורים.

 

דיני הכשרות

 

בורא העולם הורה למשה ואהרן את דיני הכשרות, וכיצד לזהות את בעלי החי הכשרים ואת אלו שאינם כשרים.

 

בין היתר נמנים החיות האסורות לאכילה (בהם החזיר, השפן, הגמל והארנבת), העופות והשרצים האסורים באכילה.

 

לא רק שאין לאכול את בעלי החי הטמאים אלא שמגע בנבלתם או נשיאתם מביאה עמה טומאה לאדם שנגע או נשא את הנבילה. כדי להיטהר על האדם לטבול במקוה טהרה ולהמתין עד הערב. במידה והנבלה נגעה בכלי עשוי חרס אין לו טהרה אלא באמצעות שבירה. גם מגע ואכילת נבילות בהמות טהורות מביא עמו טומאה.

 

הלכות כשרות אלו ניתנו במיוחד לבני ישראל כדי להתקדש ולהידמות לאלוקים. "כי אני ה' אלוקיכם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני."

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/1174985

 

שבת שלום לכולם! (: