Jump to content

שעת נעילה- דיון על הפרקים ששודרו (נושא עם ספויילרים)


הנדון

Recommended Posts

25 דקות לפני, orelus said:

30 אלף חיילים מצרים בסכנת התייבשות ומוות ונתונים לחסדי הצבא הישראלי, לדעתי זו תבוסה קשה למצרים וניצחון מוחץ לצהל

 

אכן הארמיה השלישית הייתה מכותרת על 20 אלף חייליה בסיני והצבא המצרי היה בסכנה של התמוטטות קשה.

היא לא ממש הייתה נתונה לחסדי צה"ל כי הכיתור היה גם אקט הסיום של המלחמה, ולאחר יום וחצי בערך הממשלה נתנה הוראה לתת להם אספקה שוטפת. 

מה שכן, אין ספק שאם לא היו מכריחים אותנו להפסקת אש באותו רגע, הארמיה הזו הייתה קורסת בצורה זו או אחרת.

 

עדיין, מבחינת צה"ל היו 2 נק' בעייתיות במלחמה הזו ביחס למטרות שהוצבו לפני המלחמה במידה ויהיה עימות צבאי כולל עם המצרים והסורים:

 

  • הבעייתית יותר היא כאמור, כוחות מצריים שחנו בסיני. צריך להבין, זו סיטואציה שהייתה בלתי נתפשת מבחינת צה"ל ומדינת ישראל לפני המלחמה. בתרחיש הגרוע ביותר המצרים היו מצליחים להשיג כמה קצת מאחזים בצד המזרחי של התעלה בראשית המלחמה, ומסולקים משם בהתקפת הנגד ה-1 של צה"ל.  התרחיש הרגיל שדובר עליו כל הזמן הוא שהמצרים בכלל לא יצליחו לצלוח , ואלו שכן יצלחו יושמדו מהר מאוד. בפועל זה לא קרה, וקיבלנו שליטה מצרית על רוב הגדה המזרחית של התעלה ברוחב של 8-10 ק"מ. בחלק הדרומי אכן היה כוח שבתום המלחמה כותר (הארמיה ה-3), אבל בחלק הצפוני - הארמיה השנייה, שם לא היה שום כיתור. למרבה הצער, מבחינת מצרים המטרה העליונה הייתה להצליח להשיג הישג קרקעי בסיני, אפילו לא גדול, ע"מ לערער את תפיסת הבטחון הישראלית. זה הצליח להם, הגם שחצי מהכוחות שלהם אכן היו מכותרים בסוף ואלמלא הפסקת  האש הארמיה ה-3 הייתה קורסת. 
  • נק' נוספת שצה"ל הציב לעצמו כמטרה היא, שבמידה ותהיה מלחמה, על ישראל לא רק לא לתת לכוחות אויב להשיג הישג קרקעי אצלנו , אלא גם לתת להם מכה קשה שתוציא אותם מכושר לחימה. ביו"כ זה לא קרה. זו הסיבה שכוחות צה"ל המשיכו להיות מגויסים עד פברואר 74' בחזית התעלה, ועד מאי 74' בחזית הסורית בניגוד לששת הימים, אז כושר הלחימה שדל צבאות ערב אכן נפגע קשות.
Link to comment
Share on other sites

שורה תחתונה מי שהשיג את יעדיו במלחמה היו המצרים ולא אנחנו, קיבלו את סיני חזרה ותחושת העליונות שהיתה פה אחרי 67 התפוצצה לנו בפנים 

Link to comment
Share on other sites

56 דקות לפני, matis said:

שורה תחתונה מי שהשיג את יעדיו במלחמה היו המצרים ולא אנחנו, קיבלו את סיני חזרה ותחושת העליונות שהיתה פה אחרי 67 התפוצצה לנו בפנים 

 

זה קצת פשטני להגיד שהם קיבלו את חזרה ישירות בגלל המלחמה.

הם קיבלו את סיני במסגרת הסכמי שלום.

ההסדרים שאחרי המלחמה, גם הצבאי (הפרדת הכוחות) וגם הסכם הביניים לא היו הסכמים שהובילו לפינויו של סיני במלואו, אלא רק לנסיגות חלקיות במערב סיני.

 

המדיניות הישראלית של להמשיך ולראות את אזור פתחת רפיח ואת מפרץ שלמה כאזורים אסטרטגיים המשיכה גם באמצע שנות ה-70' אחרי המלחמה, וזו גם הסיבה שהמשיכו את בינוי היישובים שם בתקופה ההיא, הגם שכאמור זה היה אחרי המלחמה.

 

מה שכן, ללא מלחמת יו"כ ואיך שהיא נתפסה אצל המצרים ואולי גם אצלנו, אי אפשר היה להגיע להסכם בסוף אותו עשור.

 

קשה להבין עד כמה הצעד של סאדאת שבא לפה בסוף 77' היה מזעזע (לחיוב) מבחינה פסיכולוגית. לא רק שהוא אמר שהוא יסכים לשאת ולתת עם ישראל ישירות (מה שהוא לא הסכים לעשות ב-1971 למשל), הוא פשוט לקח את המטוס שלו והגיע לכאן ושבר מחסום פסיכולוגי אדיר מחד, ויצר אמון מאידך. ואת הצעד הזה הוא לא היה יכול לעשות בלי השבת הכבוד שהוא השיב לעצמו מבחינתו ב-1973.

 

 

מה שכן, מבחינה מצרית פנימית , 73' נחשבת להצלחה. בישראל - לא, הגם שמבחינה צבאית טהורה הצלחנו לצאת ממצב מחורבן מאוד ולהיות בסופו של דבר למעלה ולא למטה. 

Link to comment
Share on other sites

לפני2 שעות , החתול הצהוב said:

מה שכן, מבחינה מצרית פנימית , 73' נחשבת להצלחה. בישראל - לא, הגם שמבחינה צבאית טהורה הצלחנו לצאת ממצב מחורבן מאוד ולהיות בסופו של דבר למעלה ולא למטה. 

 

אני מניח שהסיבה שהמצרים מסתכלים על זה כהצלחה היא היחסיות של ההישגים שלהם במלחמה הזו גם מבחינת העמידה שלהם בתכנית הצבאית (לפחות הראשונית) של עצמם וגם מבחינת ההפתעה שהם הצליחו לייצר אצל המדינה שגם הם ראו כבלתי מנוצחת וחוו את זה על בשרם בששת השנים שמאז ששת הימים.

 

אצלנו המצב הפוך, התפרקות הקונספציה המודיעינית גרמה לנו להסתכל על זה ככשלון מסוים של מה שהחשיבו בישראל לצבא ולחיל מהחזקים בעולם למרות שבפועל כמו שאמרת צה"ל היה זה שיצא מהלחימה כשידו על העליונה (בשתי החזיתות).

Link to comment
Share on other sites

בראייה היסטורית, מלחמת יום הכיפורים הייתה ניצחון גדול ומוחץ יותר מאשר מלחמת ששת הימים. 

אפשר לשפוט את זה לפי ההרתעה שהשגנו לאחר המלחמה הזאת בהשוואה לששת הימים, שכמה שנים לאחר מכן כבר היה להם "אומץ" לתקוף אותנו פעם נוספת, ואחרי יום הכיפורים זה כבר לא קרה.

Link to comment
Share on other sites

1 hour ago, DoW said:

בראייה היסטורית, מלחמת יום הכיפורים הייתה ניצחון גדול ומוחץ יותר מאשר מלחמת ששת הימים. 

אפשר לשפוט את זה לפי ההרתעה שהשגנו לאחר המלחמה הזאת בהשוואה לששת הימים, שכמה שנים לאחר מכן כבר היה להם "אומץ" לתקוף אותנו פעם נוספת, ואחרי יום הכיפורים זה כבר לא קרה.

הכל היה שם חוץ מנצחון 

היה שם תבוסה כואבת, כמו שאנחנו בכדורגל מתעצבנים בהפסדים ואומרים שכל המגרעות מתגלות במשחקים כאלה? זה בדיוק שם

כמעט בכל חטיבה היה בלאגן, מטוסים נפלו, טנקים פוצצו, המון הרוגים, המון, בלתי נתפס מה שהיה שם.

קו בר-לב הובטח שהוא בלתי חדיר ויש לו כל מיני אמצעי הגנה סודים שנפט נופל אם מנסים לחדור אותו מצרים(זה היה השמועות) התגלה כבלוף גדול, המצרים פרצו אותו בקלות.

כל הדרגים הגבוהים בצבא הלכו כטווסים אחרי ששת הימים ואמרו שאנחנו הצבא הכי חזק ביותר ומספיק שיש את הסדיר, איך דדו אמר? 73 עולה על 67, בלוף נוסף התגלה.

המילואים גם הגיעו לא מוכנים ומבולבלים לא הכירו ולא היו בכושר בכלל אף אחד לא ידע ולא זכר

אנשים לא ידעו לנווט אמרו להם ציר הנפט לא ידעו איפה מדובר

דדו עוד סיפר לכולם שאנחנו מנצחים, הנה עשינו תקיפת נגד  מוצלחת ובפועל? פירקו אותנו שם באותו זמן.

היה זלזול בצבא המצרי, היו בטוחים שלא מסוגלים לתקוף ראש אמ"ן כשל בטירוף .

כל הפיקודים כל אחד משך לכיוון אחר, היה היררכיה גדולה וכאוס והמון אגו בין דדו, גורידיש, שרון ועוד אלופים.

בכל הקשור למצרים הובסנו בצורה כמעט מוחצת, צבא אחר היה מגיע עד ב"ש...בכל הקשור לסוריה גם שם בהתחלה הם עשו בנו שמות, הגיעו כמעט עד לגליל, למזלנו הם לא היו צבא מספיק טוב למרות שהיה להם נשק מצוין והם לא השתמשו בו נכון, הצלחנו להדוף אותם חזרה לקראת הסוף אבל עם המון פגיעות והרוגים.

והכי קיצוני זה המודיעין, שם נפל איש מודיעין בכיר שלנו בסוריה שאח"כ התגלה שמסר להם סודות שעשה נזק של שנים, כתב להם מחברות שלמות של מידע.

 

 

Link to comment
Share on other sites

30 דקות לפני, erantheking21 said:

 

והכי קיצוני זה המודיעין, שם נפל איש מודיעין בכיר שלנו בסוריה שאח"כ התגלה שמסר להם סודות שעשה נזק של שנים, כתב להם מחברות שלמות של מידע.

 

 

 

עמוס לוינברג, אחד הסיפורים הכי הזויים בהיסטוריה של צה"ל, הדמות של אבינועם מבוססת עליו. 

מאמין שהחתול יוכל להרחיב עליו יותר טוב ממני. 

Link to comment
Share on other sites

12 דקות לפני, turgi said:

בעקבות הסדרה @Augustus המליץ לי על זה

 

התעודה הזאת צברה נראה לי עוד 20 אלף צפיות בעקבות הסדרה

יושב בעבודה ורואה עובדים רואים את זה

Link to comment
Share on other sites

לפני19 שעות , matis said:

שורה תחתונה מי שהשיג את יעדיו במלחמה היו המצרים ולא אנחנו, קיבלו את סיני חזרה ותחושת העליונות שהיתה פה אחרי 67 התפוצצה לנו בפנים 

 

טעות. מטרתם היתה השמדת ישראל.

 

לא רק שהם לא הצליחו, אלא שמדינת ישראל חיה ומשגשגת ולא מפסיקה להתפתח ברוך ה'.

בגלל זה הם גם נאלצו לעשות איתנו שלום.

 

הויתורים בסיני הם פועל יוצא של חלישות הרוח בחברה הישראלית אחרי מלחמת יום הכיפורים וחתירה לשלום בכל מחיר, גם אם המחיר (לא מול המצרים) הוא אוטובוסים מתפוצצים בתל אביב.

העיקר שיהיה מסמך "שלום".

 

אם למצרים באמת היתה תחושת עליונות עלינו אחרי 73, הם כנראה לא היו עושים איתנו שלום.

 

"תחושת העליונות" הזאת שאבדנו אחרי 73, היא כי היינו עסוקים לספר לעצמנו שהפסדנו, למרות שבשטח נצחנו ניצחון גדול.

אחרי 73 היה צריך לבוא חשבון נפש גדול, אבל בשום פנים ואופן לא כניסה לדכאון כפי שהיה.

 

אי אפשר לתאר את זה אחרת, יש מציאות.

צבאות סוריה ומצרים נתמכות בכמה מדינת ערב (בכסף, בנשק ובלוחמים!) קמו על מדינת ישראל של 73 - זאת מדינה חלשה הרבה יותר מישראל של 2020, ובסופו של יום, הסורים והמצרים עשו אחורה פנה קדימה צעד.

 

האם היו לישראלים כשלים? ברור. 

אבל ניצחון הוא ניצחון, ובמקרה הזה, תבוסה הוא תבוסה. 

 

 

Link to comment
Share on other sites

16 דקות לפני, נועם שוהם said:

 

טעות. מטרתם היתה השמדת ישראל.

 

לא רק שהם לא הצליחו, אלא שמדינת ישראל חיה ומשגשגת ולא מפסיקה להתפתח ברוך ה'.

בגלל זה הם גם נאלצו לעשות איתנו שלום.

 

הויתורים בסיני הם פועל יוצא של חלישות הרוח בחברה הישראלית אחרי מלחמת יום הכיפורים וחתירה לשלום בכל מחיר, גם אם המחיר (לא מול המצרים) הוא אוטובוסים מתפוצצים בתל אביב.

העיקר שיהיה מסמך "שלום".

 

אם למצרים באמת היתה תחושת עליונות עלינו אחרי 73, הם כנראה לא היו עושים איתנו שלום.

 

"תחושת העליונות" הזאת שאבדנו אחרי 73, היא כי היינו עסוקים לספר לעצמנו שהפסדנו, למרות שבשטח נצחנו ניצחון גדול.

אחרי 73 היה צריך לבוא חשבון נפש גדול, אבל בשום פנים ואופן לא כניסה לדכאון כפי שהיה.

 

אי אפשר לתאר את זה אחרת, יש מציאות.

צבאות סוריה ומצרים נתמכות בכמה מדינת ערב (בכסף, בנשק ובלוחמים!) קמו על מדינת ישראל של 73 - זאת מדינה חלשה הרבה יותר מישראל של 2020, ובסופו של יום, הסורים והמצרים עשו אחורה פנה קדימה צעד.

 

האם היו לישראלים כשלים? ברור. 

אבל ניצחון הוא ניצחון, ובמקרה הזה, תבוסה הוא תבוסה. 

 

 

 

ניסוח והסבר מדויק.

תודה

Link to comment
Share on other sites

יש מסמכים רשמיים, עדויות של קצינים מצריים ועוד. לא מדובר בדעה.

המטרה הרשמית שהוצבה לצבא המצרי היא לא השמדת ישראל אלא כיבוש חלקים קטנים מסיני.

לחשוב אחרת זה בורות.

 

יותר מזה, היו פניות כמה שנים לפני המלחמה וסאדאת נתקל בסירוב להסכם שלום מצד גולדה מאיר.

לא הפסדנו מבחינה צבאית, אבל זה גם לא היה ניצחון מובהק.

אפשר להקביל את זה לניצחון על האחרונה בטבלה, אבל עם פצועים ומורחקים.

Link to comment
Share on other sites

ברור שזה לא ניצחון חלק וללא טעויות (אגב, גם 67 לא היה חלק), אבל דחילק שלומי, מצרים היא האחרונה בטבלה?

 

אנחנו מדברים על מדינה של עשרות מילונים עם צבא בזמנו שהיא משמעותי בכוח לחימה (ואם זה לא מספיק, הם נתמכו על ידי מדינות ערב שהתגייסו+סוריה בחזית הצפונית) ועל ישראל הרבה הרבה יותר חלשה של היום.

 

אני חושב שמאז מלחמת העולם השנייה לא היה מקרה כזה של מדינה שהותקפה משתי מדינות במקביל. ישראל היא החידה שהדפה את ההתקפות.

 

חשבון נפש גדול והכרה ותיקון הטעויות - כן.

החלשת הרוח הלאומית על הפסד שלא היה - זה סכנה גדולה מאוד למדינה ולחיי אזרחיה.

Link to comment
Share on other sites

לא השוויתי אותם לאחרונה בטבלה. כמובן שמדובר על אויב מר ואכזר.

ההשוואה היא ביחס לתפיסה שהייתה אז אצל ההנהגה ואצל הציבור, לפיה היינו אמורים להביס אותם בכל מלחמה די בקלות.

Link to comment
Share on other sites

לפני12 שעות , DoW said:

בראייה היסטורית, מלחמת יום הכיפורים הייתה ניצחון גדול ומוחץ יותר מאשר מלחמת ששת הימים. 

אפשר לשפוט את זה לפי ההרתעה שהשגנו לאחר המלחמה הזאת בהשוואה לששת הימים, שכמה שנים לאחר מכן כבר היה להם "אומץ" לתקוף אותנו פעם נוספת, ואחרי יום הכיפורים זה כבר לא קרה.

 

חחח זאת ראייה מאוד צרה ולא עניינית.

 

26 דקות לפני, נועם שוהם said:

 

טעות. מטרתם היתה השמדת ישראל.

 

לא רק שהם לא הצליחו, אלא שמדינת ישראל חיה ומשגשגת ולא מפסיקה להתפתח ברוך ה'.

בגלל זה הם גם נאלצו לעשות איתנו שלום.

 

הויתורים בסיני הם פועל יוצא של חלישות הרוח בחברה הישראלית אחרי מלחמת יום הכיפורים וחתירה לשלום בכל מחיר, גם אם המחיר (לא מול המצרים) הוא אוטובוסים מתפוצצים בתל אביב.

העיקר שיהיה מסמך "שלום".

 

אם למצרים באמת היתה תחושת עליונות עלינו אחרי 73, הם כנראה לא היו עושים איתנו שלום.

 

"תחושת העליונות" הזאת שאבדנו אחרי 73, היא כי היינו עסוקים לספר לעצמנו שהפסדנו, למרות שבשטח נצחנו ניצחון גדול.

אחרי 73 היה צריך לבוא חשבון נפש גדול, אבל בשום פנים ואופן לא כניסה לדכאון כפי שהיה.

 

אי אפשר לתאר את זה אחרת, יש מציאות.

צבאות סוריה ומצרים נתמכות בכמה מדינת ערב (בכסף, בנשק ובלוחמים!) קמו על מדינת ישראל של 73 - זאת מדינה חלשה הרבה יותר מישראל של 2020, ובסופו של יום, הסורים והמצרים עשו אחורה פנה קדימה צעד.

 

האם היו לישראלים כשלים? ברור. 

אבל ניצחון הוא ניצחון, ובמקרה הזה, תבוסה הוא תבוסה. 

 

 

 

טעות. המטרה שלהם הייתה במקסימום החזרה של השטחים שנכבשו בששת הימים.

 

 

כדי להבין כמה המצב שלנו היה רע בימים הראשונים של המלחמה צריך לזכור שישראל יזמה הפסקת אש לאחר כמה ימי לחימה שנדחתה על ידי מצרים, אם המצרים היו מסכימים זו בעצם הייתה הודאה בהפסד, כיוון שהמצרים היו קילומטרים בתוך סיני וכשלנו בבלימה שלהם.

 

 

 

Link to comment
Share on other sites

אף אחד לא אמר שהמצב היה מושלם ולא היו כשלים, ברור שאחרי המלחמה היו צריכים לעשות חשבון נפש גדול.

ועם כל זה, ניצחון ענק!!!

 

לגבי מטרת המצרים במלחמת יום הכיפורים, בגלל ששלומי אומר שיש עדויות ומסמכים - אני מקבל את דעתכם.

 

אם כי, אני מקווה שבתמונה הגדולה, שלכולנו ברור שאם המצרים היו יכולים, הם היו משמידים אותנו. אחרת הם לא היו קמים עלינו ב-67.

Link to comment
Share on other sites

טוב, נעשה קצת סדר בדברים, ברשותכם.

קודם כל, הטענה לפיה כוחות המיל' לא היו מאומנים לפני 73' אינה נכונה. מבחינת כשירות חיילית - הם היו מאומנים יותר מהיום, מאחר והיו עושים גם הרבה יותר אימונים וימי מיל' מהיום.

 

המטרה המצרית

המטרה המצרית, כפי שכבר צוין כאן - לא הייתה השמדת ישראל. כנ"ל המטרה הסורית.

המטרות של מצרים:

  • התכנית המצרית הייתה תכנית שלבים. שלב א': צליחת התעלה, התבססות באזור ראשי הגשר לכל אורך הגדה המזרחית שלה (שהייתה בידי צה"ל ערב המלחמה), כאשר באופן מובהק וברור: לא יוצאים מעבר לטווח של 8/10 ק"מ מהתעלה. הסיבה: לא לצאת ממטריית ההגנה של טילי הנ"מ שהיו למצרים. מדובר היה באחד המערכים הצפופים בעולם אז, ולחיל האוויר הייתה בעיה מולו. שלב ב': במידה ושלב א' מצליח, וגורם לאבידות קשות בצד הישראלי, עוברים לשלב ב', שהוא הרחבת השטח שנתפס מזרחה עד לקו של 25/30 ק"מ מהתעלה (בין היתר אזור המיתלה והגידי).
  • אם כך, המטרה המצרית הייתה כיבוש שטח ישראלי, מוגבל כאמור, והסבת אבידות קשות לצה"ל מהמצופה.
  • ע"י שילוב של 2 אלמנטים אלו, סאדאת היה:
  • א- שובר את הקיפאון באזור.
  • ב- משיג הישג אסטרטגי מצרי מסוים מבחינה טריטוריאלית.
  • ג- מערער את תפיסת הבטחון הישראלית לפיה בכל עימות צבאי מצרים לא תזכה בהישג, ותוכה מכה נמרצת. כך גם יגרום לערעור פסיכולוגי בישראל.

 

המטרה הסורית

המטרה הסורית אף היא לא הייתה אמורה להיות כיבוש ישראל והשמדתה. הסורים רצו לכבוש את רמה"ג מחדש. סביר להניח שאם העסק היה קורס והייתה להם אפשרות לחצות את הירדן, אני מניח שהם היו עושים את זה. אולי.

גם כאן, המטרות היו:

  • הישג טריטוריאלי .
  • אבידות לצד הישראלי.
  • ערעור תפיסת הבטחון הישראלית.

 

הסורים מבחינתם כשלו :

  • הם נהדפו בחזרה אל הקו הסגול בתום היום הרביעי למעט מוצב החרמון.
  • את מוצב החרמון אותו כבשו הם איבדו ביום ה-17 למלחמה.
  • לא רק שהם לא כבשו שטחים, צה"ל כבש מהם שטחים גם כן.

עם זאת, מבחינת הסורים זו לא הייתה תבוסה איומה בסגנון 67', מאחר ואחרי 67' הם איבדו את כושר הלחימה. ב-73' לא, וכך גם מצאנו את עצמנו איתם במלחמת התשה עד מאי 74'.

 

המצרים:

הצליחו לכבוש את הגדה המזרחית של התעלה בזמן מהיר יותר ובפחות אבידות מששיערו.

לא הצליחו לערער את העורף הצבאי בסיני. נסיונות הנחתות כוחות הקומנדו במפרץ סואץ ובצפון מערב סיני נכשלו כשלון גדול. גם ההתקפות האוויריות על שדות התעופה ומחנות צה"ל בסיני ביום ה-1 למלחמה לא השיגו הישגים ממשיים במיוחד.

תמונות המצב בחזית המצרית :

 

השלב הראשון

  • 6/10/73: פתיחת המערכה. המערכה נפתחה בהרעשה ארטילרית אדירה על קו התעלה, ולאחר מכן - תחילת צליחה של החי"ר. קו בר-לב לא עמד בתפקידו מאחר ו: א- לא הייתה פרישת כוחות בהתאם לתכנית "שובך יונים" שהייתה תכנית הגנת סיני ע"י הסדיר . ב- אנשים לא מכירים את זה, אבל קו בר לב ב-1973 כבר לא היה ממש אותו קו בר לב של 1970. אריק שרון דילל אותו בחצי בערך, מאחר והוא היה מאז ומעולם נגד תכנית קו בר-לב. על כל פנים, כוחות השריון של צה"ל של אוגדת סיני (252) לא היו במקומות הייעודיים להגנה , ויצאו בבהילות לקו התעלה לסייע ובלום את הכוחות המצריים. כאן חיכתה לצה"ל הפתעה מרה מאוד: החי"ר המצרי היה עמוס בטילי נ"ט מעל ומעבר למה שציפו . הכמות הזו דפקה לחלוטין את הטנקים שלנו שיצאו לקו התעלה והשמידה רבים מהם. המעוזים למעשה היו מכותרים, ונוצר מצב של מאות חיילי צה"ל שהיו למעשה מכותרים ותקועים על קו התעלה. המצרים הצליחו לצלוח בכל נק' הצליחה שלהם באותו יום, כאשר  חיל האוויר ניסה להיות ארטילריה מעופפת נגד הגשרים שלהם, והסתבך מאוד מול טילי הנ"מ המצריים שישבו על התעלה בניגוד להסכם הפסקת האש של 1970.
  • 7/10/73: המשך התבססות המצרים בגדה המזרחית של התעלה. מועבר גם שריון מצרי. מעוזים ראשונים מצליחים להתפנות, אחרים נכנעים. המצרים מתחילים לייצב לעצמם שליטה במרחק של 2-3 ק"מ מהתעלה לערך, ומתחילים להכין את עצמם לקראת תקיפת הנגד הגדולה של צה"ל שידעו שתבוא. הטנקים של אוגדת סיני ממשיכים להשחק מול הנ"ט המצרי, ללא הישגים.
  • 8/10/73: למרות שזהו רק היום השלישי, בשל המצב מחליט פיקוד דרום לצאת כבר עתה למתקפת הנגד הגדולה של צה"ל וזאת לאחר שהמיל' הגיעו לחזית. מטרת ההתקפה: "שטיפה" מדרום לצפון , תחילה ע"י אוגדה 162 של אלוף אברהם אדן "ברן". אוגדה 143 של אריק שרון תהיה תחילה עתודה, ובמידה ואוגדת ברן מצליחה, אוגדת שרון יורדת דרומה יותר ומתחילה לשטוף עם השריון גם כן. במידה וההתקפה תצליח במלואה, אפשר לשקול צליחה לגדה המערבית של התעלה. מטרת ההתקפה: שבירתו והשמדתו של הכח המצרי שצלח את התעלה, וזאת מאחר ומטרות הלחימה של צה"ל היו: 0 הישגים קרקעיים לאויב במלחמה נגדנו.                                                  התקפת הנגד יצאה ובדיעבד התברר שלא תוכננה טוב בגלל ערפל קרב מה שנקרא, חפזון, ו....שוב הפתעת הנ"ט. היא התחילה טוב, והדיווחים שעלו למעלה היו דיווחים חיוביים. עד כדי כך , שבשעות הבוקר המאוחרת כבר התחיל ולדבר על צליחה אופציונלית של התעלה. בנוסף, מפקדים בשטח לא רצו לדווח על קשיים וכאן קרו 2 דברים רעים מאוד: 
  •  
  •  
  •                1- הציפיות היו שהשריון הישראלי ישטוף כמו ב-67', וימוטט את הכח המצרי. צה"ל במובן מסוים יצא ב-73' לקרב של 67'. המצרים עצמם ידעו היטב שבקרב שריון בשריון בשטח פתוח , אין להם מה למכור מול צה"ל. זה היה ברור ונהיר להם. בצה"ל ידעו זאת גם והמחשבה הייתה שצה"ל ידרוס את השריון והחי"ר המצרי גם בגלל העדיפות, וגם בגלל האפקט הפסיכולוגי. במקום זאת, השריון של צה"ל נתקל בחומת טילי נ"ט . כוחו תהשריון באוגדת ברן פשוט נכנסו ונטחנו אחד אחרי השני מהנ"ט המצרי, ואחד המג"דים גם נפל בשבי (אסף יגורי). מצד שני, הדיווחים למעלה לא היו נכונים, חשבו שהעסק דופק טוב, ובהתאם לתכנית המקורית שלחו את האוגדה של אריק דרומה להתחיל להלחם בגזרה המרכזית והדרומית של התעלה. הם ירדו בערך 80 ק"מ לפני שביקשו מהם להסתובב ולעצור. 

 

סוף היום היה קטסטרופה: התקפת הנגד של השריון של צה"ל, חוד החנית שלו, נכשלה כשלון גמור. אבידות רבות בחיי אדם, בציוד, ובנוסף לכך - אובדן שטח. לשטח שהתפנה מאוגדת שרון נכנסו בחלק השני של היום כוחות מצריים שתפסו שטחים נוספים. והגרוע מכל: זו הייתה מהלומה פסיכולוגית אדירה לצה"ל שבפעם הראשונה מאז 48' הובס בקרב ממש. צריך להבין - זו הייתה אמורה להיות תקיפת הנגד של חוד החנית, היהלום שבכתר, והיא נכשלה לגמריי. הלילה שבין ה-8 ל-9 באוקטובר 73' הוא הלילה הקשה בתולדות צה"ל. דיין היה שבור לחלוטין באותו לילה, והפיקוד העליון היה בהלם מוחלט מהכשלון. דיין רצה למחרת לספר בטלויזיה לציבור את האמת. גולדה לא נתנה לו, וביקשה ממנו לא להוביל את התדריכים למחרת וכן ראשי העיתונים שידעו מה קרה התבקשו גם הם בינתיים שלא לדווח.

 

עם אור ראשון של 9/10/73 המצב בתעלה היה כדלקמן: כוחות צה"ל החלו לייצב לעצמם קו ראשון סביב 8/10 ק"מ מזרחית לתעלה, על ציר שנקרא ציר החת"מ. 

 

 

Link to comment
Share on other sites

השלב השני בחזית המצרית

כאמור, השלב השני מצא את צה"ל כשהוא מתייצב במרחק של 8-10 ק"מ מזרחית לתעלה. המעוזים המכותרים היו עובדה מוגמרת - לא ניתן היה לחלץ את החיילים משם.

השלב השני הוא בגדול מה-9/10/73 ועד 13/10/73.

הוא היה שלב סטטי למדיי. הקרבות בו היו בעלי אופי מקומי, ללא תזוזות מיוחדות בקווי החזית החדשים. צה"ל ניצל את הימים הללו להתארגנות נוספת והתאוששות, ואילו המצרים, שכבר היו עם כ-50 אלף חיילים בשטח שכבשו מצה"ל, ניצלו את השטח להתארגנות, התחפרות, והכנת קווי הגנה.

 

ב-12/10/73 היה דיון לא קטן , ברמה המדינית , האם ישראל מוכנה להפסקת אש במצב הקיים. הנטייה הייתה אכן להסכים לכזו ע"מ לתת לישראל ולצה"ל מרווח נשימה והתאוששות ועקב אבדן האמון ביכולתו של צה"ל לזרוק את המצרים מעבר לתעלה בחזרה. המשמעות שלה , אם תתקבל, ברורה: ניצחון צבאי מצרי מוחלט. בימים אלו האמריקאים הבינו גם הם לאיזה ברוך צה"ל נכנס בחזית המצרית בניגוד לכל תחזית צבאית אפשרית של כל מומחה צבאי בעולם לפני המלחמה. 

צריך להבין: לא רק בישראל אמרו שלצבא המצרי אין מה למכור מול צה"ל. גם בכירי הפרשנים הצבאיים בעולם העריכו כך תמיד. מבחינת האמריקאים זה היה הלם עצום גם כן, ולאור העובדה שברה"מ הפעילה כל הזמן רכבת אווירית למצרים ולסוריה, האמריקאים החלו בתכנון הפעלת רכבת אווירית משלהם לישראל.

ואז, ב-12/10/73, קרה לישראל סוג של נס , יש יגידו. המצרים מבחיתם לא רצו לקבל הפסקת אש ולא רק שהם לא רצו לקבל הפסקת אש, הם התחילו להזרים כוחות שריון גדולים ממערב לתעלה אל מזרח לתעלה. בישראל הבינו דבר ברור מאוד: המצרים עומדים לפתוח במתקפת שריון הפעם. ולזה בצה"ל רק חיכו. לקרב שריון אמיתי. עניין ההסכמה להפסקת האש ירד מן הפרק, ומה שעלה על הפרק היה הכנת כוחות השירון של צה"ל לקרב הגדול שמתקרב.

 

נס אבל לא היה כאן. הסורים, באותו זמן, כבר החלו לאבד שטחים בסוריה כאשר ב-12/10/73 צה"ל הגיע ל-35 ק"מ מדמשק והתחיל להרעיש את סביבות העיר. הסורים והסובייטים החלו להיות בפאניקה של ממש עקב חשש מהפסדים ניכרים של הסורים לצה"ל, ועוד בקרבת דמשק. גם הסורים וגם הסובייטים הפעילו לחץ גדול על מצרים שתצא לשלב ב' של התכנית שלה: הרחבת השטח שנכבש מזרחה. סאדאת, שהיה כמובן תלוי באספקה סובייטית של נשק, נאלץ להסכים, כאשר בצמרת הצבאית המצרית היו ויכוחים קשים מאוד האם לצאת להתקקפה הזו או לא. רבים טענו כי זו תהיה טעות גדולה.

 

הם צדקו.

Link to comment
Share on other sites

לפני2 שעות , Augustus said:

חחח זאת ראייה מאוד צרה ולא עניינית.

איך זאת ראייה מאוד צרה ולא עניינית? זאת הדרך הכי טובה לשפוט ניצחון במלחמה.

בדיוק באותה דרך אפשר לומר שהניצחון של בעלות הברית על גרמניה במלחמת העולם השנייה היה מוחץ הרבה יותר מאשר במלחמת העולם הראשונה. היו אבידות? כן. מלחמה קשה אפילו יותר? כן. אבל בסופו של דבר הושגה הכרעה הרבה יותר גדולה.

Link to comment
Share on other sites

השלב השלישי - הגלגל מתחיל להתהפך

 

14 באוקטובר 73', שעות הבוקר המוקדמות. בהתאם לציפיות, השריון המצרי פתח בהתקפה ענקית לכל אורך החזית במטרה להרחיב את הכיבושים מזרחה. כוחות צה"ל שהיו ערוכים לקראתם יצאו נגדם, ובאותו יום התרחש אחד מקרבות השריון הגדולים בהסטוריה הצבאית. היום ההוא נגמר באסון למצרים:

  • רוב רובם של הכוחות המצרים שתקפו מזרחה הושמדו.
  • מעל 1,000 חיילים מצריים נהרגו.
  • הכיתור המצרי על מעוז "בודפשט", היחידי שטרם נפל, הוסר מאחר וכוחות צה"ל התחברו אליו. המעוז לא ישב על התעלה אלא על הים התיכון, יש לציין.
  • חיילים מצרים נפלו בשבי.
  • ההתקפה המצרית הייתה חסרת מקוריות ולא הפגינה את המקוריות והיעילות אותה הפגינו המצרים במבצע צליחת התעלה.

 

כח אחד מצרי הצליח לאתר ציר שצה"ל לא היה ער אליו ולהתקדם מזרחה. עם זאת, ברגע שהכח אותר, הוא נלכד והושמד לחלוטין ע"י כוחות צה"ל שפשוט טחנו לו את הצורה.

 

היום היה שינוי מוראלי גדול בצה"ל של החזית המצרית: זה היה הנצחון ה-1 של צה"ל על המצרים במלחמה. גולדה מאיר סיכמה את היום ההוא ב"אנחנו מתחילים לחזור לעצמנו".

 

התבוסה המצרית האדירה סימנה גם את הרגע שבו החלו לדון ברצינות בצליחת התעלה. סיורים של צה"ל מצאו כי במרכז התעלה ישנו "תפר" בין הארמיה השלישית (הדרומית) לשנייה (הצפונית) עליו המצרים לא ממש שולטים. באזור זה גם היה אתר צליחה ייעודי שצה"ל סימן עוד לפני המלחמה.

 

זוהי מפת ההערכות של צה"ל ב-15/10/73. צה"ל מסומן בכחול:

 

%D7%9E%D7%A4%D7%94_50_-_%D7%94%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%9D_-_15_%D7%91%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8_-_%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D.jpg

 

 

בלילה שבין ה-15 ל-16 החלה הצליחה מבלי שהמצרים ערים לכך. כוחות של אוגדת שרון החלו צולחים את התעלה, וביום המחרת ביצעו שורת תקיפות יבשתיות נרחבת ממערב לסואץ שכללה גם השמדת בסיסי נ"מ מצריים.

ביום 16/10 הודיעה גולדה מאיר בכנסת כי כוחות צה"ל פועלים גם מעבר לתעלה. באותו היום גם החל הגיהנום: המצרים החלו להפגיז את אזור הצליחה בכל דרך אפשרית מבחינתם ע"מ לנסות לסתום את הפירצה. זה לא הלך להם. במקביל היו קרבות קשים מאוד על הרכסים ששולטים על הצירים שמובילים לתעלה ממזרח , וביניהם מתחם החווה הסינית אותו המצרים תפסו עוד בתחילת המלחמה. רכס זה סייע למצרים להפגיז את כוחות צה"ל הצולחים והיה חייב טיפול. בפעמיים הראשונות לא הצליח צה"ל לכבוש את המתחם ושילם בלמעלה מ-160 הרוגים . המצרים עצמם גם הם כנראה נשבר שם, אפילו שהצליחו לא לאבד את המתחם, ולבסוף הם נסוגו. בניסיון השלישי של צה"ל נתפס המתחם ללא בעיות מיוחדות עקב הנסיגה המצרית.

 

הימים הבאים היו ימים לשם הגדלת כוחות צה"ל שצלחו את התעלה. הם עשו זאת למרות הפגזות מצריות שניסו לשווא לעצור את הצרה שנפלה על המצרים כאן.

%D7%9E%D7%A4%D7%94_56_-_%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA_%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%99%D7%97%D7%94_-_%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA_%D7%91-18_%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8_-_%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D.jpg

 

 

 

Link to comment
Share on other sites

ניצחנו בכיפור כמו שמכבי ניצחה בחצי גמר נגד סכנין, אחלה ניצחון אחרי שהיינו בפיגור במשחק

בפועל הניצחון זיין לנו את העונה 

Link to comment
Share on other sites

השלב הרביעי - הפריצה לארץ גושן

ביום 19/10/73 , אחרי שמספיק כוחות של צה"ל צלחו את התעלה, החלה המבצע שמטרתו היה להרחיב את כיבושי צה"ל מעבר לתעלה. 

בצמרת המצרית נוצר ויכוח מר: מה עושים?

הרמטכ"ל המצרי תבע להחזיר כוחות שצלחו את התעלה בתחילת המלחמה בחזרה למערב לתעלה ע"מ לעצור את הכוחות של צה"ל שהחלו לכבוש שטחים במצרים. סאדאת, נאמן להחלטתו להאחז בכל מחיר בגדה המזרחית, סרב להסיג אפילו חייל אחד והרמטכ"ל המצרי הודח.

צה"ל החל לכבוש יותר ויותר שטחים במצרים כולל את שדה התעופה הצבאי פאיד על האגם המר, וכן לפרוץ מערבה. הפריצה לוותה כמובן באבידות ולא הייתה קלה, אבל הצליחה. 

 

ב-22/10/73 הושגה הפסקת אש ראשונה, שלא החזיקה מעמד . לצה"ל זה היה מצוין שהיא לא החזיקה מעמד, וביומיים הבאים המשיך צה"ל לרדת דרומה בצד המערבי של התעלה ולכבוש עוד ועוד שטחים. הקשר היבשתי בין העיר סואץ לקהיר נותק, וב-24 לחודש השלימו כוחות צה"ל את כיתור הארמיה השלישית המצרית שחנתה בסיני על 20 אלף חייליה והייתה בסכנת קריסה מוחלטת.

הצבא המצרי הגיע למצב מסוכן ביותר. סאדאת תבע מברה"מ שתלחץ להפסקת אש שניה. למעשה, נוצר מצב שצה"ל יושב 101 ק"מ מקהיר על כביש סואץ-קהיר, והכוחות המצרים במרחב מדוללים ופגועים. הטענה היא כי ברה"מ איימה בפני האמריקאים כי תפעל פיזית מול ישראל ללא מעצורים אם זו לא תסכים להפסקת אש. האמריקאיים כתוצאה מכך העלו את הכוננות שלהם בשטחי המגע עם הסובייטים במקומות שונים בעולם מחד, וכפו על ישראל את הפסקת האש השנייה מאידך.

 

רגע לפני הפסקת האש בישראל רצו לכבוש את העיר סואץ. העיר עצמה הייתה חצי הרוסה ודי ריקה עוד מתקופת מלחמת ההתשה. המודיעין היה שגוי, והמחשבה הייתה כי הכוחות המצריים בעיר הם מינוריים. כוחות צה"ל נכנסו לשם, והסתבכו קשות בלוחמה בשטח בנוי בתנאי נחיתות . כ-80 חיילים צה"ל נהרגו בקרב , וצה"ל הצליח לכבוש רק חלקים במערב העיר.

 

סה"כ כבש צה"ל את כל הצד המערבי של התעלה (כולל האגמים המרים) מאזור מרחב איסמעיליה בערך ודרומה, ברוחב של 20-25 ק"מ מערבה.

 

סיום המלחמה: 

  • ישראל כבשה שטח של כ-1600 קמ"ר ממצרים.
  • המצרים כבשו שטח קטן יותר מישראל.
  • חלק מהשטח המצרי שנכבש ע"י ישראל היה ע"י כוחות הארמיה ה-3 שהיו מכותרים מכל צדדיה והייו בסכנת קריסה.
  • צה"ל יושב 101 ק"מ על הכביש לקהיר, כאשר אין כוחות משמעותיים בינו לבין קהיר.
  • הצבא המצרי וסאדאת ביקשו ולחצו להפסק אש לאור המצב בשטח.
  • לישראל נהרגו כ-2500/2600 חיילים בחזית המצרית והסורית יחד. 294 חיילי צה"ל נפלו בשבי המצרי והסורי, מרביתם בתחילת המלחמה.
  • אבידות המצרים: כ-15 אלף הרוגים, מעל 8,200 חיילים מצריים נפלו בשבי צה"ל.
  • לסורים נהרגו כ-4,000 חיילים וכ-280 נפלו בשבי צה"ל. הסורים לא הצליחו להשיג הישג קרקעי בבחינת שליטה בשטח ישראלי בתום המלחמה, ואיבדו שטחים בסוריה.

 

 

 

מפת קווי הפסקת האש בחזית הדרומית:

 

 

%D7%9E%D7%A4%D7%94_72_-_%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%99_%D7%94%D7%A4%D7%A1%D7%A7%D7%AA_%D7%94%D7%90%D7%A9_%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%9D_-_%D7%9E%D7%9C%D7%97%D7%9E%D7%AA_%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D.jpg

 

 

 

מפת קווי הפסקת האש בחזית הסורית:

 

Atlas-yom-kippur-map73.jpg

 

 

Link to comment
Share on other sites

לפני14 שעות , erantheking21 said:

והכי קיצוני זה המודיעין, שם נפל איש מודיעין בכיר שלנו בסוריה שאח"כ התגלה שמסר להם סודות שעשה נזק של שנים, כתב להם מחברות שלמות של מידע.

 

 

בכיר הוא בטח לא היה, כולה סגן, וזאת בדיוק הבעיה - קב"ר מושתן שידע המון כי פשוט לא היה מידור בפועל, הוא ידע מלא מידע שלא היה שום סיבה הגיונית למה הוא צריך לדעת אותו.

מבחינת נזק - הנזק הכי גדול בהיסטוריה של אגף המודיעין.

Link to comment
Share on other sites

Create an account or sign in to comment

You need to be a member in order to leave a comment

Create an account

Sign up for a new account in our community. It's easy!

Register a new account

Sign in

Already have an account? Sign in here.

Sign In Now
×
×
  • Create New...

הודעה חשובה

בשימוש אתר זה אתה מסכים לתנאים הללו תנאי השימוש.