צריום

[Mario]

צָרִיום / פרימו לוי

 

במקום אחר סופר על כך שאני, כימאי, העוסק כאן בהעלאתם על הכתב של
סיפוריי על כימיה, חייתי בעונה אחרת.
ממרחק של שלושים שנה מתקשה אני לשחזר את הטיפוס האנושי
שבָנוַּבמְבַר 1944 היה קשור בשמי, או, נכון יותר, במיספרי: 174517.

היה עלי להתגבר על המשבר הנורא מכל, להפוך לחלק מסדר-העולם של מחנות הריכוז, ומן-הסתם פיתחתי אז קהות-חושים מוזרה, עלה בידי לא רק לשרוד אלא גם לחשוב, לרשום בי את העולם שסביבי, ואפילו לבצע עבודה
עדינה למדי, בסביבה שהיתה נגועה בנוכחותו היומיומית של המוות ובו-בזמן גם משולהבת מהתקרבותם של הרוסים המשחררים, שהיו במרחק שמונים
קילומטרים בלבד.

 

יאוש ותקווה התחלפו, וחוזר חלילה, בקצב שהיה מחסל תוך שעה כל אדם נורמלי. אבל אנחנו לא היינו נורמליים כי היינו רעבים. והרעב שלנו היה שונה מאוד מן התחושה המוכרת (שאינה לא-נעימה מכל וכל) של מי שדילג על ארוחה ויודע בביטחון כי לא יחמיץ את הבאה:
זה היה צורך, חוסר, ערגה שליוותה אותנו כבר שנה תמימה, שילחה בנו שורשים עמוקים וקבועים, שכנה בכל אחד מתאינו והתנתה את התנהגותנו.
לאכול, להשיג משהו לאכול, זה היה הגירוי הראשון במעלה, ורק אחריו, במרחק רב, באו שאר בעיות ההישרדות למיניהן, ורחוק עוד יותר הזכרונות מן הבית ועצם הפחד מן המוות.

הייתי כימאי במיפעל כימי, במעבדה כימית (וגם על כך כבר סופר), וגנבתי כדי לאכול.

לא קל ללמוד לגנוב, אם אינך מתחיל כילד;
חודשים אחדים עברו עד שהצלחתי להדחיק את הצווים המוסריים ולרכוש את הטכניקות הנחוצות, וברגע מסויים הבחנתי (בהבזק של צחוק, ובקורטוב של סיפוק על משאת - נפש שהתגשמה), שאני, דוקטור קטן מבית טוב
מחדש את ההתכווצות-התפתחות, אינוולוּציה-אַוולוּציה, של כל בן טובים, ויקטוריאני ודארוויניאני, שהוגלה מסביבתו ונעשה גנב כדי לחיות ב "מחנה הריכוז" שלו שבקלונדייק - באק הגדול מ"קול היער".
גנבתי כמוהו, וכמו השועלים: בכל הזדמנות מתאימה , אבל בערמה פתלתלה ובלי להיחשף. גנבתי כל דבר, חוץ מלחמם של חברי.

 

מבחינת החומרים, אוצרות של ממש שניתן היה לגנוב ולהפיק מהם רווח, היתה אותה מעבדה קרקע בתולה, ממתינה לְסָייִר.
היו שם בנזין וכוהל, ביזה בנאלית ולא נוחה: רבים נהגו לגנוב אותם, ממקומות שונים במפעל.
ההיצע היה גדול וכמוהו גם הסיכון, כי לנוזלים דרושים כלי קיבול. זוהי הבעיה הגדוליה של האריה, הידועה לכל כימאי מנוסה.
גם אבינו שבשמיים, שפתר אותה בצורה מבריקה, כדרכו, באמצעות המְמִבֶּרְנות התאיות, קליפות הביצים, הקליפות הרב-שיכבתיות של התפוזים, וגם העור שלנו עצמנו, שהרי גם אנו, בעצם, נוזלים.
בימים ההם טרם בא לעולם הפולִיאֶתִילֶן, שהיה מתאים לי מאוד, בגלל גמישותו, קלותו, ואטימותו היוצאת-מן-הכלל:
אך הוא גם עמיד בפני-התכלוּת קצת יותר מדי, ואין זה מיקרה שאלוהים הכל-יכול עצמו, על-אף היותו מומחה גדול לפולימָריזציה, נמנע מלהוציא עליו פָּטֶנט: דברים שאינם מתכלים אינם חביבים עליו.

בגלל המחסור בחומרי-אריזה מתאימים חייבת איפוא הביזה האידיאלית להיות מוצקה, עמידה בפני קלקול, קלה לנשיאה ולהסתרה, ומעל לכל חדשה.
כל יחידה ויחידה שלה צריכה להיות בעלת ערך, כלומר עליה להיות קטנת-נפח, כי לעיתים קרובות נערך לאחר העבודה חיפוש בכניסה למחנה:
ולבסוף, עליה להיות מועילה לאחת מן הקטגוריות החברתיות המרכיבות את העולם הסבוך של מחנה-הריכוז, או לפחות רצויה לה.

 

ערכתי נסיונות שונים במעבדה. גנבתי כמה מאות גרמים של חומצות שומניות, שהושגו מחימצונו של פָּרַפִין שסיפק לי עמית שבעבר האחר של המיתרס: אכלתי כמחצית הכמות, והיא אכן השקיטה את רעבוני, אבל הטעם
היה כה מבחיל שוויתרתי על מכירת המחצית שנותרה. ניסיתי להכין שבבי-צ'יפס מצמר-גפן רפואי שלחצתי על פלאטה-חשמלית;
טעמם הזכיר במעורפל סוכר שרוף, אך מראם היה עלוב כל-כך, שלא חשבתי שיש להם סיכוי להימכר:
פעם אחת ניסיתי למכור את הצמר גפו עצמו למרפאת המחנה, אך קשה היה להביאו בכמויות, ומחירו היה נמוך מדי. גם אילצתי את עצמי לבלוע גליצרין ולעכלו, מסתמך על הנחה פשטנית, שמאחר שהגליצרין הוא תוצר של פירוק שומנים, עליו לעבור בדרך כלשהי תהליך של חילוף חומרים ולספק קלוריות: ואולי באמת סיפק אותן, אך במחיר תוצאות-לוואי מאוד לא-נעימות.

 

על אחד המדפים ניצבה צנצנת מסתורית.
היא הכילה כעשרים גלילונים אפורים, קשים, חסרי צבע וטעם. לא היתה עליה תווית. הדבר היה מוזר ביותר, שכן היתה זו מעבדה גרמנית. אמנם כן, הרוסים היו במרחק קילומטרים אחדים,
המפולת הייתה באוויר, כמעט גלויה לעין, היו הפצצות מדי יום: הכל ידעו כי המלחמה עומדת להסתיים, אך עם זאת, עדיין נשתיירו כמה נתוני קבע ובתוכם - הרעב שכירסם בנו, גרמניותה של המעבדה
והידיעה שהגרמנים אינם שוכחים את התוויות לעולם. ואכן, שאר הצנצנות והבקבוקים שבמעבדה נשאו כולם תוויות תקניות, מתוקתקות במכונה או כתובות ביד באותיות גוטיות נאות: רק צנצנת זו היתה חסרת תווית.
במצב הנתון חסרו לי, כמובן, הציוד והשלווה הדרושים כדי לזהות את טבעם של הגלילונים. ליתר ביטחון החבאתי שלושה מהם בכיס ולקחתי אותם בערב למחנה. אורכם היה כעשרים-וחמישה מילימטר, וקוטרם ארבעה או חמישה.

הראיתי אותם לידידי אלברטו. אלברטו הוציא מכיסו אולר קטן, אחז באחד הגלילים וניסה לחרות בו: הוא היה קשה, התנגד ללהב. ניסה לגרד אותו:
שמענו נפצוץ דק וראינו כמה ניצוצות צהובים. עתה היה האיבחון קל: זה היה ברזל-צריום, נתך שממנו עשויות אבני-מצית שכיחות. אך מדוע הם
גדולים כל-כך? אלברטו, שעבד כמה שבועות כפועל-שחור בצוות של רתכים, הסביר לי שמרכיבים אותם בקצות מבערי-הריתוך כדי להצית את הלהבה.
בנקודה זו נעשיתי ספקן באשר לאפשרויות המסחריות הטמונות בביזתי: אולי יכולים הם לשמש להדלקת אש, אבל גפרורים (לא חוקיים) ודאי שאינם חסרים במחנה.

אלברטו נזף בי. ויתור, פסימיות, מפח-נפש, היו משוקצים ונתעבים בעיניו: הוא סירב לקבל את עולם מחנה-הריכוז, הוא דחה אותו מעליו
באינסטינקט ובשכל, ולא הניח לעצמו להזדהם בו. הוא היה איש של רצון טוב וחזק, ובדרך-נס נשאר חופשי, ודבריו ומעשיו היו חופשיים: הוא לא
הרכין ראש, לא כופף גב. מחווה אחת שלו, מלה אחת, חיוך, היו בעלי סגולה משחררת, היו סדק במירקם הקשיח של הלאגֶר, וכל מי שבא עמו במגע חש בכך, אפילו אלה שלא הבינו את שפתו.
אני מאמין שבמקום ההוא לא היה איש אהוב על הבריות כמוהו.

 

 

הוא נזף בי: לעולם אל תיוואש, כי זה מזיק ועל כן לא-מוסרי, כמעט מופקר. גנבתי את הצריום: טוב, עכשיו יש לשווק אותו, לפרסמו. הוא עצמו יטפל בו, ידאג להפוך אותו למשהו חדשני, לפריט רב-ערך מבחינה מסחרית,
פרומתיאוס נהג בטיפשות כאשר נתן את האש במתנה לבני-האדם במקום למכרה להם: הוא היה עושה כסף, מִרְצֶה את יופיטר, ומונע מעצמו את כל הצרות עם הפרס.

עלינו להיות ערמומיים יותר. הנאום הזה, על הצורך בערמומיות, לא היה חדש בינינו: אלברטו נשא אותו בפנִי תכופות, וקדמו לו אחרים בעולם
החופשי, ורבים אחרים שיננו לי אותו בהמשך, פעמים אין-קץ עד היום, ובתוצאה צנועה: התוצאה הפרדוקסאלית היתה שהתפתחה בי מגמה מסוכנת לסימביוזה עם אדם ערמומי באמת, שהפיק (או דימה להפיק) יתרונות זמניים או רוחניים מן השותפות בינינו.

אלברטו היה שותף אידיאלי לסימביוזה, שכן נמנע מלהפעיל את ערמומיותו על חשבוני. אני לא ידעתי, אבל הוא ידע (תמיד ידע הכל על כולם, למרות שלא ידע גרמנית או פולנית, וידע רק מעט מאוד צרפתית), שבמיפעל יש תעשיית-מציתים חשאית: ידיים אלמוניות היו מייצרות אותם בשעות הפנאי בשביל האנשים החשובים ובשביל הפועלים האזרחיים.

למציתים נחוצות אבנים, אך עליהן להיות בגודל מסויים: נצטרך איפוא להַדְקיק את אלה שבידי. אך כיצד, ועד כמה? "אל תעשה בעיות, " אמר לי: ''אני אדאג לכך. אתה תדאג לגנוב את השאר."

למחרת לא היה לי כל קושי לנהוג כעצת אלברטו. סמוך לשעה עשר בבוקר התפרצו צופרי הFliegeralarm, אזעקת התקפה-אווירית. לא היה בכך חידוש בימים ההם,
אך כל אימת שהדבר קרה חשנו - כמונו ככל האחרים- הלומי חרדה עד לשד עצמותינו. הקול לא נשמע ארצי, לא כקול צופריהם של בתי-החרושת, היה זה קול אדיר-נפח, שהיה מעפיל בו-זמנית בכל
האיזור, ובקצב, לכדי צרימה עוויתית, וצונח שוב לריטון רועם. אין ספק שלא היה המצאה מיקרית, כי דבר לא היה מיקרי בגרמניה, ומכל מקום, הקול התאים יותר מדי למטרה ולרקע: תכופות חשבתי שפיתה אותו מוסיקאי מרושע, שכלא בו זעם ובכי, יללה של זאב נוכח הירח ונשימה של טייפון: כך נשמעה בוודאי קרנו של אַסטולף.

הוא גרם בהלה, לא רק משום שנהיה מבשר על פצצות ממשמשות ובאות, אלא גם בשל האימה הטמונה בו עצמו כיבבה של חיה פצועה, יבבה חובקת-כל כמו אופק.

הגרמנים פחדו מהתקפות-האוויר יותר מאתנו: אנו, באורח לא ראציונלי לא חששנו מפניהן, כי ידענו שלא נגדנו כוונו אלא נגד אויבינו. לאחר שניות מעטות מצאתי את עצמי לבדי במעבדה, דחפתי לכיסאת כל הצריום ויצאתי
החוצה להצטרף אל הקומנדו שלי: השמיים כבר מלאו בזמזום המפציצים,
ונשרו מהם, מתנפנפים ברכות, עלונים צהובים שנשאו מלות לעג אכזריות:

 

Im Bauch kein Fett
Acht Uhr ins Bett
Der Arsch kaum warm
Fliegeralarm

 

( בבטו אין שּומן,
בשמונה כבר תִישָן
בקושי התחמם התחת
ואזעקה פוצחת)

 

לנו אסור היה להיכנס למיקלטים: התקבצנו בשטחים הנרחבים שטרם נבנו, מסביב למיפעל.
כשהחלו הפצצות ליפול, שרוע על הבוץ הקפוא ועל העשב הדליל, מיששתי את הגלילונים שבכיסי והגיתי במוזרוּת גורלי,
בגורלנו כעלים על ענף, ובגורל האדם בכלל.

לדברי אלברטו, שוויהּ של אבן-מצית היה כשל מנת-לחם, כלומר, מחירו של יום חיים אחד:
גנבתי לפחות ארבעים גלילונים, ומכל אחד מהם אפשר יהיה להפיק שלוש אבנים מוגמרות.
בסך-הכל, מאה ועשרים אבנים, ארבעה חודשי חיים, שניים לי ושניים לאלברטו, ובתוך חודשיים אמורים הרוסים להגיע ולשחרר אותנו;

 

ולבסוף ישחרר אותנו הצָריום, יסוד שלא ידעתי עליו דבר, מלבד יישומו המעשי האחד הזה, והיותו שייך לקבוצה מפוקפקת ויוצאת-דופן של העפרות-
הנדירות. וכמו כן שאין לשמו כל קשר עם cera, המילה האיטלקית לשעווה, ושאין הוא נקרא על שם מגלהו:
שמו ניתן לו (כמה ענווים היו הכימאים בזמנים ההם) לכבוד הכוכבית צָרֶס, כי המתכת והכוכב התגלו בותה שנה, 1801: ואלי הייתה זו קידה של חיבה אירונית לזיווגי האלכימיה:
כשם שהשמש היא זהב, ומארס ברזל, כך על צרס להיות צריום.

 

בערב הבאתי את הגלילונים למחנה, ואלברטו היא לוח-מתכת ובו נקב עגול. זה היה הקוטר שאליו היה עלינו להתאים את הגלילים כדי להופכם לאבני מצית קטנות, ואחר כך ללחם.
את מה שאירע אחר כך יש לשפוט בזהירות. אלברטו אמר שאת הגלילים צריך לגרד בסכין, בהיחבא, פן יגנב סודינו בידי מתחרה. מתי? בלילה. היכן? בצריף העץ, מתחת לשמיכות ומעל לשק גדול מלא נסורת,
כלומר, תוך סכנת שריפה, או, באופן מציאותי יותר, סכנת תליה: עונש זה היו גוזרים, בין השאר, על כל מי שהיה מצית גפרור בצריף.

אדם מהסס תמיד לשפוט מעשים נמהרים, בין שלו עצמו, ובין של זולתו לאחר שעלו יפה: אם כן, אולי לא היו נמהרים כל-כך? או שמא באמת יש
אלוהים שמגן על ילדים, שוטים ושיכורים? או שמא למעשים אלה יש יותר מישקל וחום מלאינספור אחרים שסופם היה רע, ולכן עליהם מספרים ביתר
רצון? אבל אנחנו לא שאלנו את עצמנו שאלות כאלה: הלאגר קירב אותנו קירבה שגעונית לסכנה ולמוות, ולהסתכן בעניבת-חנק כדי לאכול יותר
נראָה לנו בחירה הגיונית, אומנם כן, מובנת מאליה.

 

בעוד חברינו ישנים, היינו עובדים בסכין, לילה לילה. התפאורה היתה קודרת עד בכי: נורת-חשמל אחת האירה קלושות את צריף העץ הגדול,
ובאפלולית נגלו, כמו במערה רחבה, פני החברים קמוטים משינה וחלומות: צבועים בגון המוות, מניעים את לסתותיהם בזעף, חולמים על אוכל.
אצל רבים מהם נשתרבבה אל מחוץ לשולי המישכב זרוע או רגל עירומה ושלדית:
אחרים נאנחו או דיברו מתוך שינה.

 

אבל שנינו היינו מלאי חיוניות ולא התפתינו לישון. תמכנו בשמיכה בברכינו, ומתחת ליריעה המאולתרת גירדנו את הגלילים, במגע עיוור: כל מכה הביאה נתז ניצוצות צהובים מלווה בקול-פיצוח דקיק.
מפעם לפעם בדקנו אם הגלילון עובר דרך הנקב-לדוגמא: אם לא, היינו ממשיכים בקרצוף; אם כן, היינו שוברים את בדל הגלילון המצומק ומניחים אותו בצד בקפידה.

שלושה לילות עבדנו: דבר לא אירע, איש לא הבחין בפעילותנו, השמיכה והנסורת לא עלו באש, ובדרך זו הישגנו את הלחם שהחזיק אותנו בחיים עד
לבוא הרוסים, ומצאנו נחמה באַמון ובידידות שאיחדו אותנו.

 

מה שקרה לי עצמי מסופר במקום אחר. אלברטו יצא ברגל עם מרבית האסירים כאשר התקרבה החזית: ימים ולילות הוליכו אותם הגרמנים כמו עדר, בשלג ובכפור, וְהיו קוטלים כל מי שלא יכול להמשיך: אחר-כך העמיסו אותם על קרונות - משא פתוחים, שנשאו את השרידים המעטים לעבר פרק עבדות חדש:
בבוכנוואלד ומאַטְהָאוּזֶן.

 

לא יותר מרבע היוצאים לדרך שרדו בתום המסע.
אלברטו לא חזר, ולא נודעו עקבותיו: לאחר תום המלחמה חי במשך כמה שנים איש בן-כפרו, ספק הוזה ספק נוכל, על כסף שהיה מקבל מאמו תמורת
חדשות מעודדות על אלברטו שהיה מביא לה מדמיונו.

 

******************

 

פרימו לוי, המספר, חלה זמן קצר טרם שחרור המחנה ע"י הרוסים במחלת השנית. כאשר התקרבו חיילי הצבא האדום למחנה, אנשי האס - אס מיהרו לפנות את המחנה.
הם לקחו עמם לצעדות המוות את כל האסירים חוץ מהחולים החמורים,
במטרה להתרחק מהצבא האדום המתקרב.
בצעדה זו נספו רובם הגדול של היוצאים מאושוויץ.
לוי שנשאר במחנה בגלל חוליו, זכה להשאר בחיים.

 

******************

 

מתוך הספר "הטבלה המחזורית" שכתב פרימו לוי
תורגם מאיטלקית ע"י : עמנואל בארי