Jump to content
Sign in to follow this  
נועם שוהם

פרשת השבוע: מסיימים את ספר ויקרא עם פרשות בהר ובחוקותי

Recommended Posts

השבת יתחילו לקרוא במנייני התפילה באוויר הפתוח (בהתאם לתקנות משרד הבריאות), את ספר השלישי מתוך חמשת חומשי תורה, ספר ויקרא.

מכיוון שהתפילות לא יערכו בבתי הכנסת, לחלק ניכר ממנייני התפילות לא יהיה ספר תורה ובמצב כזה, כ"א יקרא לעצמו את פרשת השבוע מתוך החומש.

 

חודש ניסן שהתחיל אתמול הוא חודש הגאולה, וכמה טבעי שהפרשה הראשונה שקוראים בחודש, עוסקת בהקרבת הקורבנות שיחזרו במהרה עם בניית בית המקדש.

 

פרשת ויקרא

 

 

Quote

 

פרשת ויקרא היא הפרשה הראשונה בספר ויקרא, ספר שמוקדש כולו להקרבת קורבנות על גבי המזבח ולעבודת המשכן. חלק עיקרי במשכן – שעל בנייתו והקמתו קראנו בפרשות ויקהל ופקודי – היה העלאת הקורבנות על-גבי המזבח. פרשת ויקרא סוקרת את סוגי הקורבנות השונים וכיצד יש להקריבם.

על קורבן עולה

הקורבן הראשון המוזכר בפרשת השבוע הוא קורבן עולה. קורבן העולה כשמו כן הוא: עולה ונשרף כולו על המזבח (חוץ מעורו). הוא מובא בהתנדבות, וניתן להביא אותו מן הבקר, הצאן או העוף.

 

את עולת הבקר או הצאן יש להביא מזכרים בלבד. לפני שחיטת הבהמה ישעינו בעלי הבהמה את ידיהם על ראשה; לאחר השחיטה יפשיטו את עורה, ינתחו אותה לנתחים וישטפו אותם במים, ורק לאחר-מכן יקריבו אותם על המזבח.

 

את עולת העוף ישחט הכהן בצפרנו, יסיר את בני מעיה ויקטיר אותה לעולה על המזבח.

 

(לחצו כאן כדי לקרוא עוד על העולה במשנתו של הרבי)

מנחה

קורבן נוסף המובא בהתנדבות הוא קורבן המנחה. המנחה עשויה מסולת חיטים ומשמן. יש לוודא כי היא לא תחמיץ, אסור לערב בה מי פירות ויש להקטיר אותה על המזבח עם מלח.

 

ישנם כמה סוגי מנחות:

 

מנחת סולת מוקרבת כשהיא סולת, והכהן קומץ מן הסולת והשמן ומקטיר אותה על המזבח עם לבונה; מנחת מאפה תנור מורכבת מחלות בלולות בשמן, או רקיקים משוחים בשמן שנאפו; מנחת מחבת היא סולת מטוגנת בשמן במחבת; ומנחת מרחשת היא סולת מטוגנת בשמן עמוק בכלי מיוחד הנקרא מרחשת. את המנחות חותכים לחתיכות, הכוהן קומץ מהם ומקטיר על המזבח והיתר נאכל לכהנים.

 

מכיוון שהתורה עוסקת בדיני המנחות, היא מזכירה גם את מנחת הביכורים אותה מביאים משעורים קלויים אשר נותנים עליהם שמן.

קורבן השלמים

קורבן נוסף הוא קורבן השלמים. בניגוד לעולה המוקרבת כולה על המזבח, רק חלק מקורבן השלמים מוקרב ואילו חלקו מתחלק בין האנשים המביאים את הקורבן ובין הכוהנים המקריבים אותו.

 

כמו-כן, בשונה מקורבן העולה ניתן להביא את קורבן השלמים גם ממין הזכר וגם ממין הנקבה, מן הבקר, כבשים ועיזים.

 

לפני ההקרבה ישעינו (יסמכו) הבעלים את ידיהם על ראש הקורבן.

חטאות

קורבן החטאת הוא קורבן אותו מביאים החוטאים כדי שיתכפר להם על חטאיהם. לפני שחיטת הקורבן, האדם החוטא משעין את ידיו על ראש הבהמה לבקשת כפרה מבורא העולמים.

 

סוגי החטאות השונים הם כדלהלן:

 

אדם מן השורה שחטא בשגגה מביא קורבן חטאת. הקורבן יהיה שעירת עיזים או כבשה, החוטא ישעין את ידיו על ראש הבהמה לפני שחיטתה, זורקים את דמה על קרנות מזבח העולה (ואת שאריות הדם על בסיס המזבח) ואת החלב מקריבים על המזבח. אם החוטא הוא נשיא ישראל הוא יבצע את ההוראות לעיל בשינוי אחד: עליו להביא שעיר עיזים ממין זכר.

 

אם החוטא הוא הכהן הגדול, עליו להביא פר זכר. לאחר שישעין את ידיו על ראש הבהמה בבקשת כפרה, הוא יזה את הדם שבע פעמים על הפרוכת העומדת בין הקודש וקודש הקודשים, על קרנות מזבח הקטורת, את החלב יקריב על המזבח ויתר הפר יישרף באש מחוץ למחנה.

 

במידה ובית הדין הגדול של ישראל הורה לבצע עבירה מסויימת בשוגג וגרם לעם ישראל לחטוא, הליך הכפרה יהיה דומה לזה של הכהן הגדול: זקני העדה יביאו פר בן בקר עליו הם ישעינו את ידיהם, ולאחר-מכן הכוהן הגדול יבצע את ההליכים המוזכרים בפיסקה הקודמת.

קורבן עולה ויורד

ישנם קורבנות המשתנים מאדם לאדם לפי מצבו הכספי של החוטא. במידה והוא עשיר עליו להביא כבשה או שעירה, עני יוכל להביא שני תורים או בני יונה ואילו אדם שמצבו הכספי לא מאפשר לו אף זאת יוכל להביא מנחה.

 

קורבנות אלו מובאים ככפרה על אדם שטען כי הוא לא יודע עדות מסויימת בעוד הוא יכל להעיד ולהכריע את פסק הדין; אדם שנכנס לבית המקדש או אכל קודשים כשהוא טמא ללא ידיעתו; ואדם שנשבע ועבר על שבועתו בשוגג.

אשמות

סוג קורבן נוסף המובא ככפרה על חטא ועוון מכונה בשם קורבן אשם.

 

· אדם שמעל בשגגה ברכוש ההקדש יביא איל זכר ובנוסף לכך ישיב את המעילה בתוספת 20%. אשם זה מכונה אשם מעילה.

 

· אדם שמסתפק אם עבר עבירה עליה חייבים כרת (כאכילת חלב) או שלא עבר, יביא אשם תלוי.

 

· אדם שגזל מחבירו רכוש או ממון ישיב את הגזילה לבעליה בתוספת 20%, ובנוסף לכך יביא קורבן אשם שיכפר על חטאו. בין אם מדובר בגזילה לאור היום, באדם שמצא אבידת חברו ונטלה לעצמו כשהוא מכחיש שמצא אותה, באדם שהופקד בידו חפץ או ניתנה לו הלוואה והוא מכחיש, או במעביד שממאן לשלם את שכר עובדיו – כאשר הוא שב מחטאו, עליו להביא את אשם הגזילות.

קישורים נוספים לפרשת ויקרא

לקריאת התורה של פרשת ויקרא עם פירוש רש"י, לחצו כאן

 

לקריאת סיכום הפטרת פרשת ויקרא לחצו כאן

 

לקריאת רמזים וגימטריאות לפרשת ויקרא לחצו כאן

 

לכניסה למדור מיוחד עם מאמרים על פרשת השבוע, לחצו כאן

 

 

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/859626

 

שבת שלום, חודש טוב, גאולה שלמה והרבה בריאות לכולם! (:

Share this post


Link to post
Share on other sites

השבת שלפני פסח נקראת "שבת הגדול" ובשבת זו נהגו רבני ישראל לדרוש בענייני פסח בבית הכנסת.

 

https://he.wikipedia.org/wiki/שבת_הגדול

 

פרשת צו

 

 

Quote

 

פרשת צו מופיעה בהמשך לפרשה הקודמת, פרשת ויקרא, בה דובר על המשכן החדש שזה-עתה הוקם, וכן על עבודת הקורבנות.

הקורבנות שמקריבים על המזבח

"צו את אהרון ואת בניו לאמר" פוקד האלוקים על משה ומעביר לו רשימת הנחיות הקשורות לקורבנות שיועלו על המזבח במשכן.

 

(קורבנות רבים המוזכרים בפרשת השבוע נידונו כבר בפרשה שעברה, אך בעוד בפרשת ויקרא הופיעו הדינים המיועדים לאדם המביא את הקורבנות, בפרשת השבוע מופיעים הציווים לאהרון ובניו המקריבים את הקורבנות).

 

על המזבח תיקוד אש תמיד; בבוקר, יש לגרוף את האפר שהצטבר על המזבח משריפת הקורבנות ולהניח אותו בצד המזבח, לאחר-מכן מקריבים את "קורבן התמיד" הנחשב לקורבן עולה ורק לאחר-מכן מותר להקריב את קורבנות נוספים. כאשר תצטבר כמות גדולה של אפר, יחליף הכוהן את בגדיו ויוציא את האפר אל מחוץ למחנה.

 

(קיראו על "אש התמיד, האש שצריכה לבעור בנו" במשנתו של הרבי מליובאוויטש).

 

כאמור בפרשת השבוע שעבר, קורבן העולה נשרף כולו על המזבח. עם זאת מפשיטים את עור הבהמה ומעניקים אותו לכוהנים.

 

מן המנחות שיקטירו בני ישראל יקמוץ הכוהן חלק ויקטיר אותו על המזבח עם לבונה, ואת יתר המנחה הוא יאכל בחצר אוהל מועד תוך שהוא מקפיד שלא תחמיץ.

 

מאלה שמקטירים הכהנים – כגון אותן אלו שהכוהנים מביאים ביום הראשון לעבודתם במשכן וכן המנחה היומית אותה מקטיר הכוהן הגדול – יישרף כליל על המזבח.

 

את קורבנות החטאת והאשם יש לשחוט בחלק הצפוני של המשכן. חלקים מסויימים מקריבים על גבי המזבח, והיתר יאכלו הכוהנים המשרתים במשכן באותו היום.

 

את קורבן התודה מביא האדם כאשר הוא נקלע לסכנה פוטנציאלית ויצא ממנה בשלום. יחד עם הקורבן עליו להביא ארבעה סוגים של חלות – עשר מכל סוג – כאשר מתוכם מקבל הכוהן חלה אחת מכל סוג ואת היתר יאכל מביא הקורבן עם משפחתו וידידיו ביום ההקרבה וכן למחרת.

 

הכוהן והאדם המביא את קורבן השלמים יניפו יחדיו את החזה ואת החלבים. את החלבים מקריבים על המזבח, ואת החזה יחד עם השוק הימנית מעניקים לכוהן. את היתר יאכל בעל הקורבן בטהרה באותו יום. אין לאכול ממנו ביום למחרת.

איסור אכילת חלב ודם

בהקשר הקרבת החלבים והזאת הדם על המזבח, אוסר האלוקים לבני-ישראל לאכול חלב או דם.

חנוכת המשכן

בכ"ג באדר, שבוע לפני ראש חודש ניסן, מכנס משה את כל העדה לפתח אוהל מועד לטכס חנוכת המשכן.

 

וכך מתנהל הטכס:

 

הוא רוחץ את אהרון ואת בניו במים. לאחר-מכן הוא מלביש את אהרון את בגדי הכוהן הגדול, ועל ראשו מניח את המצנפת ואת ציץ הזהב. הוא מושח את המשכן ואת כליו בשמן המשחה ויוצק ממנה על ראש אהרון. גם את בני אהרון הוא מלביש את בגדי הכהונה המיוחדים להם.

 

אל המזבח הוא מקריב שלושה קורבנות: פר אחד ושני אילים. לפני שחיטת הקורבנות משעינים אהרון ובניו את ידיהם על ראש הקורבנות בתפילה לאלוקים.

 

את הפר שוחט משה, מזה מדמו על המזבח, מקריב ממנו חלקים מסויימים ושורף את היתר מחוץ למחנה; את האיל הראשון, המכונה איל העולה, שוחט משה ומעלה את כולו המזבחה; את האיל השני, המכונה איל המילואים שוחט משה, מדמו הוא מושח את תנוך האוזן הימנית של אהרון ובניו ואת האגודל והבוהן בידיהם ורגליהם הימניות.

 

לאחר-מכן הוא לוקח את החלקים המוקרבים על המזבח ואת חלות המצות, מניף אותם יחד עם אהרון ובניו ומקריב אותם על המזבח. הוא מזה מן הדם ומשמן המשחה על אהרן, בניו ובגדיהם, ומצווה עליהם לבשל את יתר הבשר ולאכול אותו בחצר אוהל מועד.

 

"יהיה עליכם להישאר במשך שבעה ימים באוהל מועד ולא לצאת ממנו" אומר משה לאחיו אהרון ולבניו והם אכן עושים זאת.

קישורים נוספים לפרשת צו

קריאת התורה לפרשת צו עם פירוש רש"י

 

מה הקשר בין בגדי הכהונה ושבעת הרקיעים? ועוד רמזים וגימטריאות לפרשת צו

 

מדור לפרשת צו עם מאמרים וסרטונים

 

 

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/864882

 

שבת הגדול שלום! (:

Share this post


Link to post
Share on other sites

השבת לא יקראו פרשת השבוע לפי סדר הפרשות, אלא יקראו קריאה מיוחדת לכבוד שבת וחול המועד פסח (חלקים מפרשת כי תשא ופרשת פנחס).

 

אז לכבוד פסח, סיפורו של הרב מנדי קמינקר.

 

כך שרנו "עבדים היינו" במחנה ההשמדה

 

 

Quote

 

בחג הפסח האחרון, זכיתי לשהות במחיצתו של הרב ניסן מנגל. הרב מנגל שרד את השואה כילד, והוא חלק עמנו את הסיפור הבא:

 

"היה זה ערב רגיל ככל הערבים. שכבנו על הדרגשים, אלף-מאתיים אסירים יהודיים דחוסים בצריף אחד; כשלפתע, בשעה שמונה בערב, פשטה השמועה: היום פסח!

 

"כיצד הם ידעו שהיום חג הפסח? לאיש מאיתנו לא היה לוח שנה או כל קשר עם העולם החיצון. במחנה הנאצים הפשיטו אותנו ערומים כביום הוולדנו ונטלו מאיתנו את כל החפצים. עד היום אינני יודע מי זכר וחישב כי היה זה חג החירות.

 

"חיש-מהר קפצו כולם מהדרגשים והתיישבנו יחדיו במרכז הצריף. מצות לא היו לנו, אך מרור היה לנו בשפע... החלטנו לקרוא את ההגדה. בהעדר ספרים, כל אחד שזכר קטע מן ההגדה אמר אותו בקול, וכולם ענו אחריו.

 

"אני הייתי הקטן שבחבורה, בן עשר בלבד. נעמדתי וקראתי בקול גדול: "טאטע איך וויל ביי דיר פרעגן די פיר קשיות" (=אבא, אשאל אותך את ארבעת הקושיות), "מה נשתנה הלילה הזה..." וכולם אמרו אחריי. היינו עבדים, המצב שלנו גרוע בהרבה ממה שחוו בני-ישראל ממצרים, אבל היינו נחושים לחוג את חג החירות!

 

"לפתע נפתחה הדלת וקצין האס אס נכנס. 'מה קורה כאן'? הוא צעק. 'כולכם לחזור מיד למיטות!'

 

"כולם מיהרו בבהלה לדרגשים, אבל לא חלף זמן קצר לאחר שהקצין יצא מהצריף ושוב קפצו כולם למרכז הצריף, ממשיכים לומר את קטעי ההגדה...

 

"הקצין המשיך לערוך ביקורת מצריף לצריף, וכשסיים שוב הגיעו לאוזניו קולות השירה וקריאת ההגדה. נזעם כולו הוא מיהר לעבר הצריף שלנו. 'אמרתי לכם לחזור למיטות!' הוא נבח. 'אם תצאו מהמיטות שוב, אירה בכולכם!'

 

"ידענו שזה לא היה איום סתם. עבור הנאצים, הרג יהודי היה דבר של מה-בכך. כאשר אני הורג יתוש, אני חש נקיפות מצפון יותר ממה שחשו הם כאשר הם הרגו יהודים. זמן קצר קודם לכן, מפקד המחנה העניק 'מתנה' לבנו בן השש עשרה, שתחביבו היה יריה בחץ וקשת: הוא העמיד ארבעים יהודים אל הקיר, כאשר ה'מטרה' הייתה לפגוע בעיני היהודים. כולם נהרגו במקום.

 

"הקצין יצא, חלפו כמה רגעים ושוב יצאו כולם מן הדרגשים. ידענו היטב כי לא היה זה איום של מה בכך, אך שום דבר לא יעצור אותנו מחגיגת חג הפסח שלנו... המשכנו לשיר, לקרוא קטעי הלל...

 

"בשעה עשר בלילה, בכל מחנה, היו כבים האורות. בצריף השתררה חשיכה מוחלטת, מלבד אור קטן ומעומעם. בפעם השלישית, כשהקצין אחוז עצבים נכנס אל הצריף, איש מאיתנו לא הבחין בו בשל החשיכה המוחלטת. הוא צעק, גידף וקילל, אך למרבה ההפתעה הוא שב על עקבותיו.

 

"המשכנו לשיר ולשמוח עד ארבע לפנות בוקר. אז הגיע הזמן לקום ולגשת לעבודה.

 

"עד עצם היום הזה אני חושב לעצמי: יחד עמי בצריף היו קרוב ל-1,200 איש. רבים מהם היו יהודים שהגדירו את עצמם כיהודים לא מאמינים. אבל איש מהם לא ביקש שנפסיק בחגיגה כי אנו מסכנים את חייו! כולם הצטרפו, תוך סיכון עצמי גבוה. היה זה רגע בו הנשמה היהודית האירה, למרות התופת והזוועה, חגגנו את חג החירות: הנשמה שלנו הייתה משוחררת באמת."

 

בסרטון הוידאו שלפניכם, גיבור הסיפור מספר את סיפורו הלא ייאמן – על שתי פגישותיו עם ד"ר מנגלה ימח-שמו, וכן כיצד הוא ממשיך להאמין בבורא העולם לאחר השואה. הסרטון באנגלית.

 

 

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2906216/jewish/-.htm

 

 

לעוד סיפורים על פסח:

 

https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/116958

 

ועוד דברים מעניינים על פסח:

 

https://he.chabad.org/generic_cdo/aid/116812

 

שבת שלום ופסח שמח לכולם! (:

Share this post


Link to post
Share on other sites

פרשת שמיני

 

Quote

 

תמו להם שבעת הימים בהם ביצע משה את כל העבודות במשכן כשהוא מאמן את אהרן ובניו לקראת הרגע בו הם יקבלו באופן רשמי את שרביט הכהונה במשכן.

 

ביום השמיני, ראש חודש ניסן, קיבץ משה את כל בני ישראל ליד המשכן. "זהו היום בו יראה אליכם ה'" הוא אמר להם.

 

לאחר מכן הוא קרא לאחיו:

 

"קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך, וכפר בעדך ובעד העם; ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה ה'."

 

כשבניו נוטלים חלק פעיל, שחט אהרן את הקרבנות והעלה מהם על המזבח; הוא גם הקריב מנחה, ולבסוף נשא את ידיו והעניק לעם ברכת כוהנים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום."

 

לאחר-מכן נכנסו משה ואהרן לבדם אל המשכן שם לימד משה את אחיו את סוד הקטורת – מרקחת הבשמים שהייתה מוקטרת על גבי המזבח המיוחד לכך – וכשיצאו העניקו ברכה משותפת לעם.

 

והנה הגיע הרגע המיוחל: אש ירדה מן השמים ואכלה את הקורבנות שהיו על המזבח.

 

ההתגלות האלוקית שימחה את בני ישראל. הם ידעו כי כעת נמחל להם על חטא העגל! הם נפלו על פניהם כשהם משבחים ומודים לבורא העולם.

 

טרגדיה באמצע החגיגה

 

בעיצומם של הרגעים המשמחים בשל חנוכת המשכן נמהלה טרגדיה: נדב ואביהוא, שני בני אהרן, לקחו מחתה והניחו בה קטורת. הם הקריבו את הקטורת לפני בורא העולם למרות שלא הצטוו לעשות זאת.

 

האש שיצאה מן השמים הרגה את נדב ואביהוא כעונש על מעשיהם.

 

משה ביקש לנחם את אחיו. "מיתתם של בניך מראים כי הם היו בדרגה רוחנית גבוהה" הוא אמר לו, "שכן האלוקים אמר ששמו יתקדש דווקא באמצעות הענשת הקרובים אליו – 'בקרובי אקדש.'" אהרן לא השיב למשה על דברי ניחומיו ולא כלום.

 

דיני אבלות

 

המיתה הפתאומית של בני אהרן יצרה מצב בו אהרן ובניו, שזה עתה איבדו בן ואח, נכנסו להגדרה ההלכתית של 'אוננים' – הזמן המידי לאחר פטירת קרוב משפחה ולפני קבורתו.

 

"אסור לכם לנהוג את דיני האבלות השגרתיים" אמר להם משה. כל עם ישראל יתאבל עבורכם על האבידה הגדולה" אמר וציווה על בני דודו של אהרן – מישאל ואלצפן – להוציא את הגופות מן המשכן.

 

בנוסף הוא העביר להם את הצו האלוקי כי למרות היותם אוננים עליהם לאכול מן הקורבנות שהוקרבו באותו היום.

 

ביום בו נחנך המשכן הוקרבו כמה סוגי קורבנות: מהם קורבנות יחודיים ליום זה לרגל חנוכת המשכן, ומהם קורבנות שהפכו להיות שגרתיים והוקרבו באופן קבע במשכן. אהרן ובניו צייתו להוראת האלוקים ואכלו רק מן הקורבנות המיוחדים, וכשמשה קצף עליהם וביקש הסבר טען בפניו אהרן כי לדעתו הצו האלוקי המתיר את אכילת הקורבנות גם לאוננים התייחס רק לקורבנות המיוחדים ולא לאלו השגרתיים.

 

משה שמע את הסברו של אהרן והודה לדבריו.

 

כהנים שיכורים אסורים לעבוד במשכן

 

לאחר מיתת שני בניו של אהרן, התגלה האלוקים לאהרן והורה לו כי אל להם לכוהנים להיכנס אל המשכן כשהם שיכורים מיין. גם לדייני ישראל אין להורות ולפסוק הלכה כשהם שיכורים.

 

דיני הכשרות

 

בורא העולם הורה למשה ואהרן את דיני הכשרות, וכיצד לזהות את בעלי החי הכשרים ואת אלו שאינם כשרים.

 

בין היתר נמנים החיות האסורות לאכילה (בהם החזיר, השפן, הגמל והארנבת), העופות והשרצים האסורים באכילה.

 

לא רק שאין לאכול את בעלי החי הטמאים אלא שמגע בנבלתם או נשיאתם מביאה עמה טומאה לאדם שנגע או נשא את הנבילה. כדי להיטהר על האדם לטבול במקוה טהרה ולהמתין עד הערב. במידה והנבלה נגעה בכלי עשוי חרס אין לו טהרה אלא באמצעות שבירה. גם מגע ואכילת נבילות בהמות טהורות מביא עמו טומאה.

 

הלכות כשרות אלו ניתנו במיוחד לבני ישראל כדי להתקדש ולהידמות לאלוקים. "כי אני ה' אלוקיכם, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני."

 

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/1174985

 

שבת שלום לכולם! (:

Share this post


Link to post
Share on other sites

תזריע

 

Quote

 

דינים מיוחדים ליולדת

 

האלוקים מצווה על משה את דיני היולדת:

 

כאשר נולד בן זכר, יש לערוך לו ברית מילה בגיל שמונה ימים. היולדת תהיה טמאה במשך שבוע בתומו תטבול במקווה טהרה, תמתין 33 יום נוספים ולאחריהם תקריב קורבן מיוחד. אם היא ילדה בת טומאתה תימשך שבועיים בתומם תטבול, תמתין 66 יום ולאחריהם תביא את קורבן היולדת.

 

קורבן היולדת כולל כבש לעולה ובן יונה או תור (עוף ממשפחת היוניים) לחטאת על המזבח. אם אין באפשרותה להביא כבש לעולה, היא רשאית להביא בן יונה או תור במקום הכבש.

 

דיני הצרעת

 

כאשר מופיעה צרעת (מחלה שהייתה בזמן המקרא ונכחדה מן העולם) בגוף האדם, בבגדו או בבית בו הוא מתגורר, עליו לגשת אל הכוהן כדי שיקבע האם אכן מדובר בנגע הצרעת שעלול לטמא אותו, את בגדו ואת ביתו.

 

צרעת אדם: פרשתנו מפרטת סוגי פצעים שונים: כאלו המטמאים את האדם, אחרים הנחשבים טהורים ופצעים בהם על הכוהן לשלוח את האדם להסגר של שבוע או שבועיים כדי לראות האם הנגע יתפשט ויטמא את האדם.

 

בתקופה בה הוא חולה בצרעת, עליו להתגורר מחוץ למחנה ולנהוג במנהגי אבלות: לקרוע את בגדיו ולא להסתפר.

 

(הליך הטהרה של המצורע כאשר תסור ממנו המחלה מתואר בפרוטרוט בפרשה הבאה, פרשת מצורע).

 

צרעת בגדים: כאשר קיים חשש לנגע צרעת בבגד, יניח הכוהן את הבגד בבידוד למשך שבוע ימים. אם בתום השבוע הנגע התפשט יש לשרוף את הבגד; במידה והנגע לא התפשט, יש לכבס את הבגד ולהניח אותו בבידוד במשך שבוע נוסף. אם הנגע סר לאחר כיבוס הבגד, הבגד טהור אך יש להטביל אותו במקווה טהרה; אם הנגע לא התפשט אך גם לא סר לגמרי, יש לקרוע את החלק הנגוע ויתרת הבגד מותרת; במידה והנגע התפשט, הבגד טמא ויש לשרוף אותו.

 

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/1478264

 

שבת שלום לכולם! (:

Share this post


Link to post
Share on other sites

בשבת האחרונה קראו בנוסף לפרשת תזריע גם את פרשת מצורע.

מכיוון ששכחתי לצרף את סיכום פרשת מצורע ביום שישי האחרון, אני משלים עכשיו.

 

פרשת מצורע

 

Quote

 

הליך ההיטהרות מן הצרעת

 

לאחר שהכוהן בוחן את המצורע וקובע כי הוא נרפא מצרעתו, מבצעים את הטקס הבא כדי לטהר את המצורע:

 

נוטלים שתי ציפורים חיות, מקל מעץ הארז, צמר צבוע וצמח איזוב. שוחטים ציפור אחת ומכנסים את דמה בתוך כלי חרס שבתוכו מי מעיין. טובלים את הציפור השניה ואת המקל, הצמר וצמח האיזוב, מזים על המצורע שבע פעמים ומשלחים את הציפור החיה לנפשה. בתום הטקס טובל המצורע במקווה טהרה וממתין שבוע נוסף – במהלכו הוא פורש מאשתו.

 

כשחלפו שבעה ימים עליו לגלח את כל שערותיו ולטבול שוב במקווה טהרה. למחרת הוא מביא קורבן מיוחד לבית המקדש הכולל: שני כבשים, כבשה אחת, מנחת סולת ושמן. גם בבית המקדש נערך למצורע טקס טהרה מיוחד הכולל משיחת תנוך אוזנו הימנית, אגודל היד הימנית ובוהן רגלו הימנית של המצורע בדם אחד הכבשים וכן בשמן; הזיית השמן שבע פעמים לפני ה'; ושפיכת יתרת השמן על ראש המצורע.

 

מצורע מחוסר אמצעים יכול להביא שני יונים כתחליף לכבש ולכבשה.

 

צרעת בבית

 

"כאשר תיכנסו לארץ המובטחת", אומר האלוקים למשה, "יהיה עליכם לוודא כי אין צרעת בביתכם". במידה וקיים חשש לנגע צרעת בבית יש לקרוא לכהן (קודם לכן מפנים את הרהיטים והכלים מן הבית, כדי שלא ייטמאו אם הכוהן יקבע כי הבית טמא). הכוהן יצווה לסגור את הבית למשך שבוע ימים. אם הנגע התפשט במשך השבוע, הוא יורה לשבור את הלבנים הנגועות ולהחליפן בלבנים טהורות. במידה ונגע הצרעת שוב הופיע בבית, יש להחריב את הבית ולבנות אותו מחדש.

 

בית אשר פשט בו הנגע מטמא את הרהיטים והחפצים הנמצאים בבית ואת האנשים הנמצאים בו.

 

הליך היטהרות הבית מן הצרעת

 

אם לאחר החלפת הלבנים הנגועות בחדשות לא הופיע שוב נגע הצרעת, יקיים הכוהן טקס מיוחד כדי לטהר את הבית. הטקס דומה למדי לטקס היטהרות האדם המצורע והוא מתנהל כדלהלן:

 

נוטלים שתי ציפורים, מקל מעץ ארז, צמר צבוע וצמח איזוב. את אחת הציפורים שוחטים ואת דמה שופכים אל כלי חרס המכיל מי מעיין. את הציפור החיה יחד עם המקל, הצמר והצמח טובלים בדם ומזים על הבת שבע פעמים, ולאחר-מכן משלחים את הציפור.

 

זב, זבה, נידה

 

המשך הפרשה מכיל דיני טומאה נוספים: זב, זבה ונידה. הם מטמאים את מי שנוגע בהם ואף את מי שנוגע בכיסא עליו ישבו או במיטה עליה שכבו. יהיה עליהם לטבול במקווה טהרה כדי להיטהר, כאשר במקרים מסויימים עליהם להמתין שבעה ימים וכן להביא קורבן טהרה מיוחד אל המשכן.

 

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/1485730

 

חג שמח לכולם! (:

Share this post


Link to post
Share on other sites

גם השבת יקראו שתי פרשות, פרשת אחרי מות ופרשת קדושים (בשנה מעוברת שיש חודש אדר א' וחודש אדר ב', קוראים כל פרשה בנפרד. שיש שנה רק עם חודש אדר אחד, יש כמה פרשות שקוראים ביחד כמו השבת ובשבת שעברה).

 

אחרי מות

 

Quote

 

אחרי מיתת שני בני אהרון שאירעה בשל כניסתם לקודש הקודשים ללא רשות, מצווה האלוקים למשה כי אהרון ייכנס לקודש הקודשים רק פעם בשנה: ביום הכיפורים. בהזדמנות זו הוא מוסר לו את ההלכות המיוחדות הקשורות ליום זה.

 

היום הקדוש בשנה

 

מדי שנה ביום הכיפורים יצומו בני ישראל ולא יעשו כל מלאכה. ביום זה יכפר עליהם האלוקים מכל חטאיהם בשנה שחלפה.

 

לקודש הקודשים ייכנס הכוהן הגדול כשהוא לבוש בבגדים לבנים (בשונה מבגדי הזהב הרגילים אותם הוא לובש במשך השנה) ויקטיר שם קטורת.

 

הוא יביא פר לחטאת (ככפרה עליו ועל בני משפחתו); איל לעולה; שני שעירים עליהם הוא עורך הגרלה: האחד משמש ככפרה על חטאי בני ישראל ונהרג על-ידי שליח מיוחד המוביל אותו למדבר ("לעזאזל"), והשני מוקרב על המזבח. מדם הקורבנות השונים הוא יזה על פרוכת קודש הקודשים ועל קרנות המזבח.

 

אסור להקריב מחוץ למשכן או לאכול דם

 

הקרבת קורבנות לבורא העולם מותרת רק באוהל מועד ואדם שיעלה קורבן מחוצה לו ייכרת מקרב בני ישראל. כמו-כן, אסור לאכול דם "כי נפש הבשר בדם היא". האוכל דם ייענש אף הוא וייכרת מקרב העם. כאשר שוחטים חיה או עוף, יש לכסות את דמם בעפר.

 

איסורי העריות

 

"כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" מזהיר בורא העולמים את בני ישראל, ו"כמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו, ובחוקותיהם לא תלכו".

 

הפרשה מפרטת את קרובי המשפחה השונים אותם אסור לשאת או לקיים יחסי אישות עמם, לצד האיסור לקיים יחסי אישות עם אישה נידה, משכב זכר או בהמה.

 

"אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם ותטמא הארץ; ואפקוד עונה עליה, ותקיא הארץ את יושביה". אם בני ישראל ייזהרו לשמור איסורים אלו, הארץ לא תקיא אותם כפי שהקיאה את יושבי הארץ הקודמים.

 

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/1493338

 

קדושים

 

Quote

 

פרשת קדושים כוללת דינים יסודיים רבים ולפיכך נמסרה לבני-ישראל בהתכנסות רבתי של העם כולו. הציווי הראשון שנאמר ליהודים: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם".

 

ציוויי האלוקים כוללים (לא לפי הסדר):

 

דינים שבין אדם לחברו

 

יש לכבד את ההורים, אך כיבוד אב ואם לא יכול לבוא על חשבון השבת אותה יש לשמור; המקלל את הוריו דינו – מיתה;

 

אסור לגנוב ולגזול בכל דרך שהיא, או להישבע לשקר במשפט על דיני ממון; אסור לקלל; אין להכשיל עור או לייעץ לאדם שלא מתמצא בתחום מסויים עצה לא הוגנת; אסור לרכל;

 

אם ניתן להציל אדם מסכנת חיים, יש לעשות את כל האפשר כדי להצילו;

 

אסור לשנוא יהודי נוסף, אך יש להוכיח אותו כשהוא מתנהג לא כראוי; אסור לנקום באדם שגמל לנו רע או לנטור את שנאתו בלב ולהזכיר לו את מעשיו לאחר מכן; ואהבת לרעך כמוך; יש לקום מפני שיבה ולהדר פני זקן; אין לבזות את הגר; יש להקפיד על מסחר הגון ולא לרמות.

 

דינים בשדה ובכרם

 

על בעל שדה להקפיד על הדינים הבאים:

 

בשדה שיבולים, יש להותיר חלק מוגדר מן השדה המכונה "פאה" המוקדש לעניים שרשאים ליטול ממנו כשיחפצו;

 

כאשר קוצרים את שיבולי השדה ומן הקציר נושרים שיבולת אחת או שניים, יש לאפשר לעניים לקחת אותם;

 

בשעת בצירת כרם, יש לאפשר לעניים לקחת ענבים שנשרו מן האילן או אשכולות שלא התפתחו כל צורכן.

 

בשלושת השנים הראשונות לנטיעת אילן אין לאכול את פרותיו. בשנה הרביעית הפרות מכונים "נטע רבעי" ויש להביא אותם לירושלים ולאוכלם בטהרה, או לחילופין לפדות אותו בכסף עמו ניתן לרכוש בירושלים מאכלים אחרים ולאכול אותם שם בטהרה;

 

אסור להרכיב שני מינים שונים בכלאיים (כמו גפן וחיטה). איסור זה חל גם על הרכבת חיות ממינים שונים ועל לבישת בגד המורכב מצמר ומפשתן ("שעטנז").

 

חיזוי עתידות ואיסור עבודת אלילים

 

אין לעסוק בחיזוי עתידות או לפנות לאובות וידעונים הפועלים בכוח הטומאה כדי לחזות עתידות.

 

בימי קדם היו נוהגים עובדי האלילים לערוך מדורה ולהעביר בה את הילדים. אדם העושה זאת דינו מיתה ואם הוא לא ייענש בידי אדם הוא ימות בידי שמים.

 

מנהג עובדי האלילים הוא לגלח את פאת ראשם ואת זקנם ולפיכך נאסר על היהודים לעשות זאת. כמו-כן המנהגים האליליים לשרוט בבשר האדם כאות אבל או נתינת כתובת קעקע בגוף האדם אסורים אף הם.

 

דינים נוספים

 

אדם שהביא קורבן שלמים לבית המקדש רשאי לאכול אותו רק ביומיים לאחר-מכן;

 

אין למעביד להשהות את משכורת עובדיו;

 

על הדיין לשפוט בהגינות, ולא להטות את הדין בשל מסכנות העני או בשל כבוד העשיר;

 

אדם ששכב עם שפחה חצי משוחררת ("חרופה") יביא קורבן אשם לבית המקדש;

 

"לא לאכול על הדם". מפסוק זה נלמדים דינים רבים, ביניהם הצורך להמתין למיתת הבהמה הנשחטת לפני האכילה ממנה;

 

לשמור את קדושת השבת וכן את קדושת המקדש;

 

אין להפקיר את הבת לזנות.

 

קדושת בני ישראל

 

בשל קדושתם של בני-ישראל, עליהם להיזהר שלא להיכשל בדיני העריות השונים, באיסור נידה, במשכב זכר ובהמה. רק בזכות שמירת דינים אלו לא תקיא הארץ את בני ישראל שייכנסו אליה.

 

חלק נוסף מקדושה זו הוא קדושת האוכל: על בני-ישראל לאכול רק אוכל כשר, ולהבדיל בין הבהמה והעוף הטהורים ובין אלו הטמאים.

 

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/1501646

 

שבת שלום לכולם! (:

Share this post


Link to post
Share on other sites

פרשת אמור

 

*לעילוי נשמת גליה ג'קלין בת שמחה ז"ל.

 

Quote

 

פרשת אמור היא הפרשה השמינית בספר ויקרא. היא עוסקת בדינים שונים, ביניהם היא מביאה לראשונה בתנ"ך את רשימת חגי ישראל אותם אנו חוגגים מדי שנה.

 

הנה סיכום קצר של פרשת אמור:

הכוהנים

"אמור אל הכוהנים בני אהרון" פוקד האלוקים את משה, ומעביר לו רשימת ציווים הרלבנטיים לכוהנים ולכהן הגדול.

 

מגע באדם מת מטמא את נפש האדם. אל להם לכהנים המשרתים בקודש להיטמא למת מלבד קרובי משפחה מדרגה ראשונה: הורים, בנים, אחים ואחיות לא נשואות.

 

לכוהנים מותר להתחתן עם בתולה או אלמנה, אך אישה גרושה, זונה וחללה (בת כהן שהתחתן עם גרושה או זונה) נחשבים עבורם כפסולי חיתון.

 

לכוהנים (כמו גם לבני ישראל) אסור לגלח את זקנם או לגלח שערות כאבל על פטירת מת.

 

אלו הם הכוהנים שנאסר עליהם לשרת בבית המקדש ולהקריב קורבנות: כוהנים שנטמאו, מצורעים וזבים שלא עברו את הליך הטהרה הנדרש; וכן כוהנים בעלי מום.

הכהן הגדול

לכהן הגדול הנמצא בדרגת קדושה גבוהה מזו של הכוהנים דינים שונים מאלה של אחיו:

 

* אסור לו להיטמא גם לקרובי משפחה מדרגה ראשונה שנפטרו. כמו-כן, אסור לו לקרוע את בגדיו או לגדל את שערות ראשו כאות אבל לאחר פטירתם.

 

* גם לאחר מיתת קרובי משפחתו מותר לו להמשיך ולעבוד בבית המקדש.

 

* אישה אלמנה נחשבת כפסולת חיתון עבורו. מותר לו לשאת רק בתולה.

משפחות הכוהנים ורכושם

ישנם קורבנות שונים שאכילתם מותרת לאכילה לכוהנים בלבד ואסור לזר לאכול אותם, אך עבדיו ושפחותיו מותרים באכילה. בת כהן יכולה לאכול גם היא את הקורבנות, אך אם היא מתחתנת עם גבר שאיננו כהן היא אסורה באכילתן; אם בעלה נפטר ואין לה בנים ממנו, שוב מותר לה לאכול את הקורבנות בבית אביה.

דיני הקורבנות

אסור להביא לבית המקדש קורבן בעל מום. דינים נוספים הקשורים להבאת קורבנות לבית המקדש: אין להביא שור, כבשה או עז בשבוע הראשון לאחר לידתו; אין לשחוט פרה ואת ולדה ביום אחד.

חגי ישראל

פרשת אמור כוללת גם את דיני חגי ומועדי ישראל. המועד הראשון המתרחש בכל שבוע הוא השבת. "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי שבת שבתון מקרא קודש". (לחצו כאן לכניסה למדור מיוחד על השבת)

 

בי"ד בניסן יש לחגוג את חג הפסח. החג נמשך שבעה ימים ויומו הראשון אסור בעשיית מלאכה.

 

לאחר הכניסה לארץ יש להביא לבית המקדש למחרת היום הראשון של חג הפסח מנחה המורכבת מכמות מסויימת של חיטים. עד הבאת מנחה זו אין לאכול מן היבול החדש.

 

כמו-כן, למחרת היום הראשון של חג הפסח יש לספור שבע שבועות (חמישים יום) כשבתומם חל חג השבועות בו מביאים קורבן המורכב ממאפה חמץ לצד קורבנות נוספים. (עוד על ספירת העומר, לחצו כאן)

 

ביום הראשון של החודש השביעי, חודש תשרי, חוגגים את "יום הזיכרון" – ראש השנה.

 

היום העשירי הוא יום הכיפורים. יש לצום בו ואסור לעשות בו כל מלאכה. אדם אשר יעבור על דיני יום מיוחד זה ייכרת מן הארץ.

 

היום החמישה עשר של חודש תשרי הוא חג הסוכות. החג נמשך שבעה ימים ויומו הראשון אסור בעשיית מלאכה. בחג זה יש לקחת את ארבעת המינים (לולב, אתרוג, הדסים וערבות) ולשמוח לפני האלוקים שבעת ימים. כמו-כן יש לשבת בסוכות, כזכר לענני הכבוד בהם הקיף האלוקים את בני ישראל כשיצאו ממצרים.

 

לאחר חג הסוכות חוגגים יום נוסף, שמיני עצרת. (בישראל חוגגים זאת יחד עם חג שמחת תורה)

הדלקת המנורה, לחם הפנים

האלוקים מצווה למשה לומר לבני ישראל להביא אליו שמן זית זך, בו ישתמש אהרון כדי להדליק את הנרות במנורה הטהורה העומדת מחוץ לקודש הקודשים. בנוסף, עליו לקחת סולת ולאפות ממנה 12 חלות אותם יש להניח על שולחן הזהב. מדי שבת יש להחליף את החלות בחלות טריות; את החלות הישנות יאכלו הכוהנים.

 

(לחצו כאן כדי ללמוד על לחם הפנים, הלחם המיוחד של בית המקדש)

דיני המקלל

אחד מבני ישראל – שאביו היה מצרי – קילל את השם. מכיוון שדינו לא היה ידוע הניחו אותו בכלא, ולאחר-מכן הורה האלוקים לרגום אותו באבנים. בהזדמנות זו העביר האלוקים את דיני אדם ההורג אדם (מוות), אדם ההורג בהמה (עליו לשלם), ואדם שפצע אדם אחר (עליו לשלם את הנזק שגרם).

קישורים לפרשת אמור

לחצו כאן לכניסה למדור מיוחד לפרשת אמור כולל מאמרים וסרטוני וידאו

 

לחצו כאן לקריאת התורה של פרשת אמור עם פירוש רש"י וההפטרה

 

לחצו כאן לרמזים וגימטריאות לפרשת אמור

 

לחצו כאן לדפי צביעה לילדים לפרשת אמור

 

 

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/887381

 

שבת שלום לכולם! (:

 

 

*התוכן בנושא זה מיוצר על-ידי Chabad.org, והוא מוגן בזכויות יוצרים על ידי המחבר ו / או "בית חב"ד". אם אתם נהנים ממאמר זה, אנו ממליצים לכם להפיץ אותו עוד יותר, בתנאי שאתם לא משנים אף חלק ממנו, ואתם מצרפים את ההערה הזו, קרדיט למחבר, וקישור ל www.he.chabad.org. אם ברצונכם לפרסם מחדש מאמר זה בכתב עת, ספר או אתר, שלחו דוא"ל לכתובת: permissions@chabad.org.

Share this post


Link to post
Share on other sites

גם השבת יקראו שתי פרשות, פרשת בהר ופרשת בחוקותי ולמעשה יסיימו את ספר ויקרא.

 

פרשת בהר

 

Quote

 

כאשר בני ישראל ייכנסו לארץ המובטחת יהיה עליהם לציין שני שנים מיוחדות: שמיטה ויובל. השנה השביעית מכונה שמיטה, ואילו לאחר 7 מחזורים של שבע שנים יש לציין את השנה ה-50 כשנת היובל.

 

גם בשנת השמיטה וגם בשנת היובל אין לחרוש, לזרוע או לקצור את יבול הארץ. בשנים אלה היבול יהיה מופקר לכל.

 

"וכי תאמרו: מה נאכל בשנה השביעית?" שואל בורא העולם ומשיב בעצמו: אתן ברכה מיוחדת בארץ, כך שמיבול שנה אחת (השנה השישית) תתפרנסו שלוש שנים: השנה השישית, השביעית והשנה השמינית עד שתוכלו לקצור מן היבול החדש.

 

שנת היובל

 

את שנת היובל מציינים באמצעות תקיעה בשופר ביום הכיפורים. שנת היובל מסמלת שחרור: כל העבדים משתחררים ושבים לביתם, וכל השדות שנמכרו חוזרים לבעלים הראשון. לפיכך, כאשר אדם מוכר שדה עליו לחשב כמה שנים יחלפו עד ליובל ולדרוש סכום הגון.

 

בתים שנמכרו: אם הבית נמצא בעיר מוקפת חומה, ניתנת למוכר הזדמנות בת שנה לרכוש את הבית שוב מדי הקונה. לאחר השנה הוא לא יכול לרכוש שוב את הבית, וגם ביובל הבית יישאר ביד הקונה. בית שנמצא בעיר שאינה מוקפת חומה, המוכר זכאי לשוב ולרכוש אותו בכל עת. במידה והוא לא עשה זאת הבית ישוב אליו ביובל – חינם אין כסף.

 

דיני אדם שירד מנכסיו

 

מצווה לסייע לאדם שירד מנכסיו, לסייע לו למצוא עבודה ולהלוות לו כספים בעת הצורך. אין להלוות בריבית.

 

כאשר יהודי הגיע למצב כספי נואש כל כך ומכר את עצמו לעבד בבית יהודי, על האדון להתייחס אליו כשכיר ולהעניק לו יחס נאות. הוא ישתחרר לאחר שש שנים או בשנת היובל – המוקדם מביניהם. לעומת זאת, ניתן לרכוש עבד נוכרי לעולם ואף להעביר אותו בירושה לבני האדון.

 

יש לעשות כל מאמץ כדי לפדות אדם שמכר את עצמו לגוי כעבד. גם אם הוא לא נפדה קודם לכן, כאשר מגיעה שנת היובל הוא יוצא לחופשי, "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם."

 

שוב מצווה האלוקים על איסור עבודת אלילים, מצוות שמירת השבת ושמירת קדושת המקדש.

 

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/1513045

 

 

פרשת בחוקותי

 

Quote

 

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" פותחת הפרשה, "ונתתי גשמיכם בעתם, ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו" כשהיא מוסיפה ברכות רבות, ביניהם "ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד; והשבתי חיה רעה מן הארץ, וחרב לא תעבור בארצכם."

 

במידה ולא תצייתו לדברי, מזהיר אותם האלוקים, אעניש אתכם קשות. בפרשה זו מופיעים פסוקי ה"תוכחה" המכילים את העונשים הצפויים, חלילה, לבני-ישראל במידה ולא יקיימו את מצוות התורה, אך הם מסתיימים בנימה אופטימית:

 

"גם בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם, כי אני ה' אלוקיהם."

 

כמה אתה שווה?

 

כאשר אדם נודר סכום מסויים כתרומה, הוא יכול לומר "אתן כ'ערכו' (שוויו) של איש מסויים" או "אישה מסויימת". אלו הם ה'תעריפים' אותם יהיה עליו לשלם:

 

לתינוק זכר מגיל חודש עד גיל חמש: חמישה שקלים. מגיל חמש עד גיל עשרים: עשרים שקלים. מגיל עשרים עד גיל שישים: חמישים שקלים. מגיל שישים והלאה: חמישה עשר שקלים.

 

לתינוקת מגיל חודש עד גיל חמש: שלושה שקלים. מגיל חמש עד גיל עשרים: עשרה שקלים. מגיל עשרים עד שישים: שלושים שקלים. מגיל שישים ומעלה: עשרה שקלים.

 

במידה ולתורם אין את היכולת הכלכלית לשלם את הסכומים האמורים, ישום הכוהן את נכסיו ויחייב אותו בהתאם.

 

אדם הנודר בהמה, בית, שדה לצדקה

 

· אדם הנודר בהמה טהורה עליו להביא אותה למקדש ואין באפשרותו להמיר אותה בבהמה אחרת. במידה והוא עשה זאת גם הבהמה המקורית וגם זו שהמיר בה קדושות, כקנס על מעשהו.

 

· אדם הנודר בהמה טמאה או בית כתרומה רשאי לפדות אותם תמורת השווי המקורי

בתוספת חומש.

 

· אדם הנודר שדה יכול לפדות אותה תמורת חמישים שקל לכל שטח המכונה 'חומר שעורים'. אם הוא מחליט שלא לגאול את השדה היא תשוב אליו ביובל כל עוד והיא נותרה בידי גזבר ההקדש ולא נמכרה לאחר. אם הוא עצמו רכש את השדה מאחר, השדה תשוב לבעלים המקורי.

 

דיני מעשר בהמה

 

מן הבקר והצאן יש להפריש "מעשר", בהמה אחת לכל עשר בהמות.

 

 

https://he.chabad.org/parshah/article_cdo/aid/1519917

 

שבת שלום לכולם! (:

נערך על ידי נועם שוהם

Share this post


Link to post
Share on other sites

Create an account or sign in to comment

You need to be a member in order to leave a comment

Create an account

Sign up for a new account in our community. It's easy!

Register a new account

Sign in

Already have an account? Sign in here.

Sign In Now
Sign in to follow this  

×
×
  • Create New...

הודעה חשובה

בשימוש אתר זה אתה מסכים לתנאים הללו תנאי השימוש.