Jump to content

הכתבה הטובה לגילה בעולם


Sawyerdroid

Recommended Posts

כשאתה בדרבי ואתה בפיגור, תרוץ, תגלוש, תשבור את הרגל בניסיון להגיע לכדור, תצא מהמגרש על אלונקה אחרי שבלעת את הלשון, וגם אם תבקיע שער עצמי בטעות תוך שאתה מנסה להרחיק כדור, ליבי יהיה איתך. אבל כשאתה מתחבק עם השחקנים של ההם רגע אחרי התבוסה הגדולה ביותר של המועדון בשנים האחרונות, הרחמים והאמפתיה שלי לא מגיעים לך.

 

:crazy:

Link to comment
Share on other sites

אותי דווקא מבאס לפעמים שהיריבה שלנו זאת הקבוצה היחידה בהיסטוריה שאפילו לא מעניין אותה לתת פייט, אלא מעדיפה להאדיר את היריבה השנואה.

Link to comment
Share on other sites

אותי דווקא מבאס לפעמים שהיריבה שלנו זאת הקבוצה היחידה בהיסטוריה שאפילו לא מעניין אותה לתת פייט, אלא מעדיפה להאדיר את היריבה השנואה.

אין לך מושג.

האם כאלו כי אנחנו הפכנו אותם לכאלה.

הן כאלה בגלל שלגדול בצל המכביזם לא משאיר לך ברירה.

 

הם התעצבו להיות ההפך מאיתנו, ואנחנו זה מכבי. מה ציפית שיצא מהם?

Link to comment
Share on other sites

כמה חיכיתי לדרבי ההיסטורי הזה שנשבור את מחסום ה4. לא יכולתי לקבל את זה שזה לא יקרה בעידן ג׳ורדי.

גם הם ידעו שזה על האש.

Link to comment
Share on other sites

אם רוצים הגדרה למה זה מכביזים פשוט צריך לשאול את אוהדי הפועל והם יענו על זה בצורה שאף אוהד מכבי לא יצליח לענות.

Link to comment
Share on other sites

אם רוצים הגדרה למה זה מכביזים פשוט צריך לשאול את אוהדי הפועל והם יענו על זה בצורה שאף אוהד מכבי לא יצליח לענות.

 

אחד היוזרים בשדים אחראי לתיאור הכי מדוייק ששמעתי:

"מכבי זה הכל או כלום - בלי האופציה לכלום"

Link to comment
Share on other sites

שמישהו יעתיק לפה את הכתבה כבר...

כאילו בבקשה וזה...

הנה

 

 

 

התבוסה בדרבי: נזכור את כולם

את 14 האנשים האקראיים שקוראים לעצמם שחקנים והיו אחראים לתבוסה בדרבי לא נשכח, ולא נסלח להם על הכתם הזה, שיישאר איתם ואיתנו כל החיים

בר פלג.

 

המסקנה המתבקשת בעיני מהפוגרום שהתרחש ביום ראשון בנתניה היא שהגיע הזמן, וטוב שקוף ה-0-5 הזה ירד לנו מהגב. אם זה קרה אז ומאז הם רק עורגים כמו גבר בליל כלולותיו לרגע הזה שיגיע שוב מתישהו, בעידן קרויף את גולדהאר זה צריך היה לקרות, לא כך?

הרי עוד כשגידלנו את הכלב ההוא (שמת בטרם עת) ידענו שהם כבר דוגרים על ביצה של דינזואר וכשזו תבקע זה יהיה רע ומר. אנחנו לא עשויים מאותו החומר, אנחנו והם. אנחנו מתרפקים בערגה על נגיחה של דרסיליה או כדור של שחקן ברזילאי שספק עבר את השער והם לא מסתפקים ביתרון מוחץ ומדקה 60 שואגים מהיציע "עוד, עוד". וזה דווקא די מצחיק שזה קרה במשחק הזה, בו לכאורה פערי הרמות לא היו כל כך גדולים, על הנייר ומחוצה לו, הרי כבר היו לא מעט דרבים בעבר בהם הגענו בידיעה שאנחנו הולכים לקבל ארבע חתיכות ושם זה לא קרה.

גם בתקופות ההן, אי שם בעשור הקודם, כששלטנו וזרקנו פעם אחר פעם את שטראובר להסתבך עם הפקקים ברשת השער, לא ידענו ללחוץ על הגז, לא ידענו לדרוס - ולא מתוך ג'נטלמניות, זה פשוט די-אן-איי שונה. פה 1-3, פה 0-2, אפילו 2-4 אבל לא כל כך חד צדדי, לא כל כך מוחץ. וגם אז, באותן שנים, תמיד אבא שלי היה אומר לי שהגלגל יסתובב ושהם יבואו לסגור חשבון וזה יכאב. אבל מי ידע שעד כדי כך? זה קונן בי, ולכן אף פעם לא הייתי מתגרה בחבריי הצהובים יתר על המידה, מתוך אמונה שאולי הם יגמלו לי על זה בבוא העת וירחמו עליי ביום משברי. וגם היום, 48 שעות מאותו ערב נורא, אני לא מצליח להאמין שהגלגל יכול עוד להסתובב מכאן לאנשהו, בטח ובטח שלא לכיוון שלנו, ותקופות כמו הדאבל של 99' כנראה שכבר לא יחזרו, לפחות לא בעתיד הנראה לעין.

"נו אז מה אתה אומר", שאלו אותי חבריי וחבריי לעבודה בשבוע החולף על השינוי בעמדת המאמן. משכתי כתפיי ולא הגבתי. כבר לא נותר לי מה להגיד והאמת שלראשונה בחיי, אין לי גם דעה, ופרט ללהגיד "הוי קבוצתי שלי תראי איך את הולכת פייפן", אין לי הרבה להוסיף. האופטימיות הזהירה שאחזה בי עם תחילת העונה הפכה לאפתיות כאוטית ככל שעוברים המחזורים. ובגלל זה לא כתבתי מאז תחילת העונה, כי פשוט אין על מה ועל מי לכתוב. וזה לא בגלל התוצאות ולא בגלל האכזבות ולא בגלל האצטדיון בפ"ת. זה פשוט בגלל העתיד. כי זה ברור לכל שאם הבקרה התקציבית לא הייתה עושה לנו הנחת סלב, כבר מזמן היינו מתפרקים ומחפשים עצמנו כמו מכבי נתניה בליגה הלאומית. ולא, השמש הקופחת של הליגה השנייה לא מפחידה אותי, אני פשוט פוחד שנהפוך בטעות להיות הפועל חיפה או חמור מכך, הפועל פתח תקווה, ובכך כולם יהיו אשמים - הראל, טביב, כבירי וגם האוהדים.

אז הייתי שם על עצמי חולצה בצבע סולידי, בטח לא אדום, ומתחנן לאלוהים שאהפוך להיות שקוף או לפחות שאיזה רכב יעלה עליי בדרך לבית הספר, לא משהו רציני, רק שישבור לי איזו אצבע קטנה וייתן לי תירוץ לא להיכנס לכיתה. ואני זוכר את הפלוגות של "ההם", שנזכרו פתאום להיות אוהדים אדוקים, מחפשים אותי במסדרונות בית הספר, מקללים, יורקים וזורקים שקיות מים, והיינו אז אדומים מעטים, אני ועוד שני חברים שאם לא החולצה האדומה גם כנראה לא היינו מתחברים. וגם אז, בעידן קלינגר על הקווים או קלינגר על הדשא, זה לא היה כמו ליל ראשון.

וליבי לא נמצא בכלל עם חבורת האנשים האקראיים הללו שקוראים לעצמם שחקנים, ועמדו פעורי פה על הדשא בכל פעם שהכדור הגיע מצד שמאל. אין לי בעיה עם ההפסד, אם נגזר עלינו לקבל חמש חתיכות אין עם זה הרבה מה לעשות, אבל גם כשאתה מפסיד - בטח ובטח מובס - יש דרך לעשות את זה. וזה לא משנה אם קוראים לך גל שיש או דולי פארסה, כשאתה בדרבי ואתה בפיגור, תרוץ, תגלוש, תשבור את הרגל בניסיון להגיע לכדור, תצא מהמגרש על אלונקה אחרי שבלעת את הלשון, וגם אם תבקיע שער עצמי בטעות תוך שאתה מנסה להרחיק כדור, ליבי יהיה איתך. אבל כשאתה מתחבק עם השחקנים של ההם רגע אחרי התבוסה הגדולה ביותר של המועדון בשנים האחרונות, הרחמים והאמפתיה שלי לא מגיעים לך. קיבלת חמש חתיכות בדרבי? תאסוף את עצמך מהדשא, תטוס לחדר ההלבשה ותקווה בכל מאודך שהאוהדים לא מחכים לך ליד הרכב בוולפסון.

אוהדי הפועל בדרבי. אבא שלי הבין שתבוסה צורבת בדרבי ומפגש עם החברים בבית הספר זה משהו שכל אוהד אדום צריך לעבורניר קידר

אבל האמת, כפי שזה נראה שלשום מבחינתי, חבל שלא החליפו איתם חולצות. להתבוסס בחולצות צהובות מיוזעות זה הכי קרוב שאסופת השחקנים הזו תגיע לרמה שלהם. זה כתם שילווה אותם לכל החיים וחמור מכך, הערב הזה הוא כתם שילווה אותי לכל החיים. כי הם עוד יעברו קבוצות, יחליפו חולצות ויאמנו וישכחו, ואני לא. אני אזכור את כולם. גם אני וגם הילד הקטן שישב שם ביציע והיה צריך להגיע למחרת לבית הספר לא נשכח, וגם אם כל אחד מה-14 האלו יביא בדרך הזויה לחלוטין צלחת, גביע או ניצחון מוחץ בדרבי - אני לא אסלח ובטח שלא אשכח. וזו לא בושה להיות עצוב, אפילו קצת לבכות.

אז הקוף ירד מהגב, את ה-0-5 שהגיע לנו כבר מזמן, קיבלנו. עכשיו נשב בסבלנות ונחכה ל-6 או ל-7. אי אפשר לדעת כבר מה העתיד הסדיסטי הממשמש לבוא צופן לנו, וגם אתמול, עשר שנים אחרי שסיימתי תיכון, הגעתי לעבודה. התפללתי שלא ישימו אליי לב וחמקתי לכוך צדדי לעבוד בו בשקט ולהרהר ביני לבין עצמי איך ממשיכים ומה עושים, ונזכרתי בילד הקטן שהייתי ובא לי רק לחזור בזמן להניח לו יד על הכתף, להסתכל עליו במבט אבהי ולהגיד לו - אל תגדל. זה יכאב יותר כשתגדל.

 

 

Link to comment
Share on other sites

Create an account or sign in to comment

You need to be a member in order to leave a comment

Create an account

Sign up for a new account in our community. It's easy!

Register a new account

Sign in

Already have an account? Sign in here.

Sign In Now
×
×
  • Create New...

הודעה חשובה

בשימוש אתר זה אתה מסכים לתנאים הללו תנאי השימוש.