אחת העדויות הקשות

[RoL]

[RoL]

מצאתי עוד אחת שרציתי לחלוק...

[oshri1992]

מצמרר, קשה להכיל בכלל.

[אבאדר]

לא נתפס, איזה דכאון

[eliran ben ezri]

סיפורו המצמרר של שמעון סרברניק:

 

כשהיה סרברניק בן 13, הוא צעד ברחוב בגטו לודז' עם אביו דוד בדרכם לבית הכנסת, כשלפתע נורה אביו למוות בידי חייל גרמני. מספר חודשים מאוחר יותר, בחורף 1943 נתפס סרברניק ברחובות הגטו וגורש למחנה ההשמדה חלמנו . הוא לא הורשה אפילו להודיע לאמו לאה לאן הוא נלקח..

 

עם הגעתו למחנה, צורף ליחידה של עובדי כפייה. רגליו נכבלו באזיקים, ואורך השרשרת ביניהן היה בערך 40 סנטימטרים. האסירים הוכרחו ללבוש את האזיקים 24 שעות ביממה, כדי למנוע את בריחתם. שלשלאות אלו לא הוסרו עד תום המלחמה.

 

בחודשיו הראשונים במחנה, הוא הקים צריפים ואוהלים והשתתף בבניית הקרמטוריום. ביוני 1944, כאשר החלו משלוחים קבועים של יהודי לודז’ להגיע למחנה להשמדה, הוטל עליו לקבור את גופות הקורבנות אשר הומתו במשאיות גז ולעקור את הזהב משיניהם. בנוסף, הועסק סרברניק במיון חפציהם של הקורבנות, ובאחד התיקים מצא את מסמכיה של אמו. כך נודע לו כי אמו הייתה בין הנרצחים. בעדות שנתן למוזיאון יד ושם תיאר סרברניק את הרגשתו כלפי מותה של אמו: “תפקידי היה לאסוף את שיני הקורבנות. הריח היה נורא. זו לא הייתה אמי בלבד, אלפי אימהות עברו תחת ידיי. ליבי כאב על מות אמי אך היו עוד אלפים כמותה…”

 

בעדותו במשפט אייכמן סיפר כי מפקד המחנה הנס בוטמן היה נוהג לערוך לאסירי המחנה תרגילי התעמלות מפרכים ולירות למוות באסירים אשר הותשו. במקרה אחר שיסה את כלבו הטורף בסרברניק. במהלך 1944 הועבר ליחידה שעסקה בהטמנת גופות הנרצחים. אנשים שעבדו בעבודה זו הוצאו להורג אחת לשבועיים והוחלפו באחרים. סרברניק, שהיה בעל קול מדהים (כונה על ידי הפולנים המקומיים ה”זמיר מחלמנו”) וזמר מוכשר, הצליח להתחבב על שומרי המחנה בזכות שירתו, וכך ניצל.

 

באוקטובר 1944 החלו הנאצים בפירוק המחנה על מנת להעלים ראיות בעקבות בואו של הצבא האדום, ובשלב זה הרגו כמחצית מבין 80 פועלי המחנה. בלילה שבין ה-17 ל-18 בינואר 1945, ערב סגירתו הסופית של המחנה מחליטים הגרמנים לחסל את “קומנדו העבודה”. באסם יושבים 47 אסירים, בעלי מלאכה, ואנשי הקומנדו. איש ה – S.S. לנץ דורש מחמישה אסירים לצאת וללכת אחריו, הוא דורש מהחמישייה לשכב על הבטן עם הפנים לקרקע, בחמישייה זו נמצא גם סרברניק, אשר שוכב שלישי: “שכבנו חמישה ראשונים, שכבנו כך עם הגב למעלה. שמעתי את הירייה הראשונה, אז התחלתי להסתובב עם הראש. שמעתי את השנייה. פתאום בשלישית קיבלתי כדור… לאחר הירייה השנייה נבהלתי ורעדתי בכל הגוף ו…זה מה שהציל אותי כיוון שהדבר גרם לכך שהכדור לא פגע בגולגולת, אלא הוא עבר דרך הצוואר והחך העליון ויצא דרך האף, ולמרות פציעתי הקשה עשיתי את עצמי למת…שכבתי. עמד שם חייל גרמני ששמר על המתים… לנץ הלך עם האוזן למטה, לשמוע אם מישהו עוד מתנועע. היו כאלה שעשו כל מיני תנועות, אז הוא הוציא את האקדח וירה בהם שנית. אחרי כמה רגעים חזרה אלי ההכרה, כשראיתי שהוא בא, הפסקתי לנשום, לא נשמתי”. אחרי שהנאצים עזבו, הוא התרומם וזחל לאורוותו של איכר פולני, שם התמוטט. האיכר הסיר את האזיקים מרגליו ונמנע מלהסגירו לידי הנאצים, ככל הנראה כיוון שפחד מהכוחות הרוסיים המתקרבים יותר מאשר מהגרמנים. לאחר כ-48 שעות נמצא על ידי חיילי הצבא האדום כשהוא גוסס. הוא הועבר לבית חולים בוורשה, שם העריכו הרופאים כי יחיה רק שעות ספורות, אך הוא שרד.

בשנת 1948 עלו שמעון ואשתו חוה לארץ ישראל והתיישבו בנס ציונה.

 

בשנת 1978 הגיע סרברניק לחלמנו במסגרת צילומי הסרט "שואה" של קלוד לנצמן. הוא נכנס לבית האיכר שאצלו הסתתר וקיבל ממנו את האזיקים.

 

שמעון סרברניק העיד במשפט אייכמן וכן במשפטים נגד מפקדי מחנה חלמנו. לקראת פתיחת המוזיאון לתולדות השואה בשנת 2005 תרם את האזיקים ליד ושם. סרברניק נפטר ב-16 לאוגוסט 2006, יהי זכרו ברוך.

 

http://www.yadvashem.org/he/artifacts/museum/leg-irons.html

 

[הרוסונרי]

סיפורו המצמרר של שמעון סרברניק:

 

כשהיה סרברניק בן 13, הוא צעד ברחוב בגטו לודז' עם אביו דוד בדרכם לבית הכנסת, כשלפתע נורה אביו למוות בידי חייל גרמני. מספר חודשים מאוחר יותר, בחורף 1943 נתפס סרברניק ברחובות הגטו וגורש למחנה ההשמדה חלמנו . הוא לא הורשה אפילו להודיע לאמו לאה לאן הוא נלקח..

 

עם הגעתו למחנה, צורף ליחידה של עובדי כפייה. רגליו נכבלו באזיקים, ואורך השרשרת ביניהן היה בערך 40 סנטימטרים. האסירים הוכרחו ללבוש את האזיקים 24 שעות ביממה, כדי למנוע את בריחתם. שלשלאות אלו לא הוסרו עד תום המלחמה.

 

בחודשיו הראשונים במחנה, הוא הקים צריפים ואוהלים והשתתף בבניית הקרמטוריום. ביוני 1944, כאשר החלו משלוחים קבועים של יהודי לודז’ להגיע למחנה להשמדה, הוטל עליו לקבור את גופות הקורבנות אשר הומתו במשאיות גז ולעקור את הזהב משיניהם. בנוסף, הועסק סרברניק במיון חפציהם של הקורבנות, ובאחד התיקים מצא את מסמכיה של אמו. כך נודע לו כי אמו הייתה בין הנרצחים. בעדות שנתן למוזיאון יד ושם תיאר סרברניק את הרגשתו כלפי מותה של אמו: “תפקידי היה לאסוף את שיני הקורבנות. הריח היה נורא. זו לא הייתה אמי בלבד, אלפי אימהות עברו תחת ידיי. ליבי כאב על מות אמי אך היו עוד אלפים כמותה…”

 

בעדותו במשפט אייכמן סיפר כי מפקד המחנה הנס בוטמן היה נוהג לערוך לאסירי המחנה תרגילי התעמלות מפרכים ולירות למוות באסירים אשר הותשו. במקרה אחר שיסה את כלבו הטורף בסרברניק. במהלך 1944 הועבר ליחידה שעסקה בהטמנת גופות הנרצחים. אנשים שעבדו בעבודה זו הוצאו להורג אחת לשבועיים והוחלפו באחרים. סרברניק, שהיה בעל קול מדהים (כונה על ידי הפולנים המקומיים ה”זמיר מחלמנו”) וזמר מוכשר, הצליח להתחבב על שומרי המחנה בזכות שירתו, וכך ניצל.

 

באוקטובר 1944 החלו הנאצים בפירוק המחנה על מנת להעלים ראיות בעקבות בואו של הצבא האדום, ובשלב זה הרגו כמחצית מבין 80 פועלי המחנה. בלילה שבין ה-17 ל-18 בינואר 1945, ערב סגירתו הסופית של המחנה מחליטים הגרמנים לחסל את “קומנדו העבודה”. באסם יושבים 47 אסירים, בעלי מלאכה, ואנשי הקומנדו. איש ה – S.S. לנץ דורש מחמישה אסירים לצאת וללכת אחריו, הוא דורש מהחמישייה לשכב על הבטן עם הפנים לקרקע, בחמישייה זו נמצא גם סרברניק, אשר שוכב שלישי: “שכבנו חמישה ראשונים, שכבנו כך עם הגב למעלה. שמעתי את הירייה הראשונה, אז התחלתי להסתובב עם הראש. שמעתי את השנייה. פתאום בשלישית קיבלתי כדור… לאחר הירייה השנייה נבהלתי ורעדתי בכל הגוף ו…זה מה שהציל אותי כיוון שהדבר גרם לכך שהכדור לא פגע בגולגולת, אלא הוא עבר דרך הצוואר והחך העליון ויצא דרך האף, ולמרות פציעתי הקשה עשיתי את עצמי למת…שכבתי. עמד שם חייל גרמני ששמר על המתים… לנץ הלך עם האוזן למטה, לשמוע אם מישהו עוד מתנועע. היו כאלה שעשו כל מיני תנועות, אז הוא הוציא את האקדח וירה בהם שנית. אחרי כמה רגעים חזרה אלי ההכרה, כשראיתי שהוא בא, הפסקתי לנשום, לא נשמתי”. אחרי שהנאצים עזבו, הוא התרומם וזחל לאורוותו של איכר פולני, שם התמוטט. האיכר הסיר את האזיקים מרגליו ונמנע מלהסגירו לידי הנאצים, ככל הנראה כיוון שפחד מהכוחות הרוסיים המתקרבים יותר מאשר מהגרמנים. לאחר כ-48 שעות נמצא על ידי חיילי הצבא האדום כשהוא גוסס. הוא הועבר לבית חולים בוורשה, שם העריכו הרופאים כי יחיה רק שעות ספורות, אך הוא שרד.

בשנת 1948 עלו שמעון ואשתו חוה לארץ ישראל והתיישבו בנס ציונה.

 

בשנת 1978 הגיע סרברניק לחלמנו במסגרת צילומי הסרט "שואה" של קלוד לנצמן. הוא נכנס לבית האיכר שאצלו הסתתר וקיבל ממנו את האזיקים.

 

שמעון סרברניק העיד במשפט אייכמן וכן במשפטים נגד מפקדי מחנה חלמנו. לקראת פתיחת המוזיאון לתולדות השואה בשנת 2005 תרם את האזיקים ליד ושם. סרברניק נפטר ב-16 לאוגוסט 2006, יהי זכרו ברוך.

 

http://www.yadvashem.org/he/artifacts/museum/leg-irons.html

 

https://youtu.be/72EHKDgL2Rc

בלתי נתפס

[פראנק_רייקארד]

סיפורו המצמרר של שמעון סרברניק:

 

כשהיה סרברניק בן 13, הוא צעד ברחוב בגטו לודז' עם אביו דוד בדרכם לבית הכנסת, כשלפתע נורה אביו למוות בידי חייל גרמני. מספר חודשים מאוחר יותר, בחורף 1943 נתפס סרברניק ברחובות הגטו וגורש למחנה ההשמדה חלמנו . הוא לא הורשה אפילו להודיע לאמו לאה לאן הוא נלקח..

 

עם הגעתו למחנה, צורף ליחידה של עובדי כפייה. רגליו נכבלו באזיקים, ואורך השרשרת ביניהן היה בערך 40 סנטימטרים. האסירים הוכרחו ללבוש את האזיקים 24 שעות ביממה, כדי למנוע את בריחתם. שלשלאות אלו לא הוסרו עד תום המלחמה.

 

בחודשיו הראשונים במחנה, הוא הקים צריפים ואוהלים והשתתף בבניית הקרמטוריום. ביוני 1944, כאשר החלו משלוחים קבועים של יהודי לודז’ להגיע למחנה להשמדה, הוטל עליו לקבור את גופות הקורבנות אשר הומתו במשאיות גז ולעקור את הזהב משיניהם. בנוסף, הועסק סרברניק במיון חפציהם של הקורבנות, ובאחד התיקים מצא את מסמכיה של אמו. כך נודע לו כי אמו הייתה בין הנרצחים. בעדות שנתן למוזיאון יד ושם תיאר סרברניק את הרגשתו כלפי מותה של אמו: “תפקידי היה לאסוף את שיני הקורבנות. הריח היה נורא. זו לא הייתה אמי בלבד, אלפי אימהות עברו תחת ידיי. ליבי כאב על מות אמי אך היו עוד אלפים כמותה…”

 

בעדותו במשפט אייכמן סיפר כי מפקד המחנה הנס בוטמן היה נוהג לערוך לאסירי המחנה תרגילי התעמלות מפרכים ולירות למוות באסירים אשר הותשו. במקרה אחר שיסה את כלבו הטורף בסרברניק. במהלך 1944 הועבר ליחידה שעסקה בהטמנת גופות הנרצחים. אנשים שעבדו בעבודה זו הוצאו להורג אחת לשבועיים והוחלפו באחרים. סרברניק, שהיה בעל קול מדהים (כונה על ידי הפולנים המקומיים ה”זמיר מחלמנו”) וזמר מוכשר, הצליח להתחבב על שומרי המחנה בזכות שירתו, וכך ניצל.

 

באוקטובר 1944 החלו הנאצים בפירוק המחנה על מנת להעלים ראיות בעקבות בואו של הצבא האדום, ובשלב זה הרגו כמחצית מבין 80 פועלי המחנה. בלילה שבין ה-17 ל-18 בינואר 1945, ערב סגירתו הסופית של המחנה מחליטים הגרמנים לחסל את “קומנדו העבודה”. באסם יושבים 47 אסירים, בעלי מלאכה, ואנשי הקומנדו. איש ה – S.S. לנץ דורש מחמישה אסירים לצאת וללכת אחריו, הוא דורש מהחמישייה לשכב על הבטן עם הפנים לקרקע, בחמישייה זו נמצא גם סרברניק, אשר שוכב שלישי: “שכבנו חמישה ראשונים, שכבנו כך עם הגב למעלה. שמעתי את הירייה הראשונה, אז התחלתי להסתובב עם הראש. שמעתי את השנייה. פתאום בשלישית קיבלתי כדור… לאחר הירייה השנייה נבהלתי ורעדתי בכל הגוף ו…זה מה שהציל אותי כיוון שהדבר גרם לכך שהכדור לא פגע בגולגולת, אלא הוא עבר דרך הצוואר והחך העליון ויצא דרך האף, ולמרות פציעתי הקשה עשיתי את עצמי למת…שכבתי. עמד שם חייל גרמני ששמר על המתים… לנץ הלך עם האוזן למטה, לשמוע אם מישהו עוד מתנועע. היו כאלה שעשו כל מיני תנועות, אז הוא הוציא את האקדח וירה בהם שנית. אחרי כמה רגעים חזרה אלי ההכרה, כשראיתי שהוא בא, הפסקתי לנשום, לא נשמתי”. אחרי שהנאצים עזבו, הוא התרומם וזחל לאורוותו של איכר פולני, שם התמוטט. האיכר הסיר את האזיקים מרגליו ונמנע מלהסגירו לידי הנאצים, ככל הנראה כיוון שפחד מהכוחות הרוסיים המתקרבים יותר מאשר מהגרמנים. לאחר כ-48 שעות נמצא על ידי חיילי הצבא האדום כשהוא גוסס. הוא הועבר לבית חולים בוורשה, שם העריכו הרופאים כי יחיה רק שעות ספורות, אך הוא שרד.

בשנת 1948 עלו שמעון ואשתו חוה לארץ ישראל והתיישבו בנס ציונה.

 

בשנת 1978 הגיע סרברניק לחלמנו במסגרת צילומי הסרט "שואה" של קלוד לנצמן. הוא נכנס לבית האיכר שאצלו הסתתר וקיבל ממנו את האזיקים.

 

שמעון סרברניק העיד במשפט אייכמן וכן במשפטים נגד מפקדי מחנה חלמנו. לקראת פתיחת המוזיאון לתולדות השואה בשנת 2005 תרם את האזיקים ליד ושם. סרברניק נפטר ב-16 לאוגוסט 2006, יהי זכרו ברוך.

 

http://www.yadvashem.org/he/artifacts/museum/leg-irons.html

 

https://youtu.be/72EHKDgL2Rc

מדהים איזה חוזק נפשי, מטורף זה לא נתפס.