כתיבה כותבים תכתובת

[Dandelion]

נושא גדול, תודה שהקפצת כריס כי לא ידעתי שהוא קיים. בעבר הייתי כותב המון אבל הפסקתי, יש לי מחברת עם כמה עשרות סיפורים שכמעט שרפתי כמה פעמים אחרי שהשתחררתי מצה"ל והארדיסק עם חצי ספר שכתבתי. את הרוב אני לא רוצה ו/או מסוגל לקרוא היום, אבל יש קטע שתמיד יהיה רלוונטי מבחינתי.

 

בלון שאגר המון
הסתובב בהמון חמוש במחטים
שאיימו לפוצצו פעם אחר פעם
ולמחוק את כל תכולתו הפנימית
ללא סיבה נראית לעין
אך הבלון נשמר ונזהר
עד שהתעופף והגיע לחוף מבטחים
שם הוציא מחט ודפים מכיסו
ופוצץ עצמו
להלן התוצאה

[Chris]

הבוקר שוב הגיע, כמו שהוא מגיע תמיד. קרני השמש החמימות כבר החלו מתדפקות על חלונה, אך היא עדיין שומרת את עיניה סגורות.

עדיין חפורה תחת שמיכתה, משכנעת את עצמה שהיא ישנה בעוד התודעה מתגנבת למוחה בעקשנות ומפיגה אט אט את השינה המתוקה.

בליל של ריחות שמתמזגים אחד בשני מתגנב לאפה, אבל היא מצליחה להפריד ביניהם ולזהות כל אחד מהם. חוש הריח שלה נהדר וחד ביותר.

הנה ריח המאפייה של מר ביינס. לחמניות הצימוקים האהובות עליה כבר נכנסו לתנור.

מבחוץ מגיע ריח עמום של גשם. כנראה ירד רק מעט, אך אין לה ספק שירד.

מהסלון עולה ריח הפרווה של וינסנט, הלברדור הזקן שלה. הריח מתחזק בשעה שהיא שומעת את טפיחות רגליו העדינות, עושה את דרכו אליה.

וינסנט מגיע ושולח לשון מחוספסת ועליזה לאצבעותיה. האצבעות מחזירות לו ליטוף עייף, חיוך קלוש עולה על שפתיה.

היא עדיין לא רוצה לפקוח עיניים, אבל הבוקר שוב הגיע, ושוב צריך לקום.

היא פוקחת את עיניה, ואותו חיוך קלוש כבר נעלם כלא היה. קוראים לה נלי, והעולם שלה חשוך גם בעיניים פקוחות.