Jump to content

כתיבה כותבים תכתובת


ביג ליבובסקי

Recommended Posts

אנסה גם :::

 

 

מיומנה של פיסת קונפטי-

הערב הייתה חגיגה-

הוזנקתי.

עיני כל היו נשואות אליי

ואני? בשמיים.

פעמיים.

רגע של תהילה

בדקה ה16

כבר דרכו עליי

נרמסתי.

זבל שאיש לא רוצה להרים

שוב עליי הצליחו להערים.

----------------------

לוט בערפל

 

גם כשאני מסתכל לאחור

אני קופא על מקומי,

לא מבין מה היה

עיני הולכות וכלות.

 

{לא רק אשת לוט.}

 

המלח שפיזרו שמיים

החשיך את עיניי

צרב פצעיי

לא יודע אם אי פעם יצא לך לקרוא, אבל יש משורר בשם חזי לסקלי. ממליץ לך מאוד, אתה בטוח תאהב.
Link to comment
Share on other sites

לא יודע אם אי פעם יצא לך לקרוא, אבל יש משורר בשם חזי לסקלי. ממליץ לך מאוד, אתה בטוח תאהב.

המליצו לי עליו פעם והראו לי כמה משיריו , אם גם אתה ממליץ אז אולי באמת אקרא ספר שלו

Link to comment
Share on other sites

לביג ליבובסקי

אני מאוד אוהב את סגנון הכתיבה

אבל לטעמי השמות שאתה בוחר מאוד כבדים/לא מתאימים ואפילו קצת גורמים לריחוק ולתחכום איפה שלא צריך . (סיימון , שמייכל, פיונה..)

ושוב רק לטעמי ואני לא מתיימר להיות מבין גדול או כותב/עורך

מעבר לזה נושא שונה מיוחד ומרענן

Link to comment
Share on other sites

משהו קצר שכתבתי פעם:

אני ניגש אליה בצעד בוטח, חזה נפוח ועם תקווה בלב. כל אלה מתפוגגים ברגע שהיא אומרת לי את המילה היחידה שאני לא רוצה לשמוע: "תעודה?" אני מתחיל לגמגם שהכלב אכל לי אותה / שאני עובד זר / שאני לא מאמין בקונספט של גילאים ושזה בכלל לא הגיל זה התרגיל. היא מעיפה בי מבט ואומרת, בקול שיוצא מהאף בלבד (כישרון בו ניחנות רוב הפקאצות): "סורי, אני לא יכולה להכניס בלי תעודה" שזה משפט מעניין לכשעצמו כי א' היא בכלל לא סורי וב' היא הכניסה בלי בעיה את שלוש החברות המחוצ'קנות שלה שהגיעו דקה קודם. אני מגייס את חיוך מספר 7 שלי, חיוך למצבי חירום מהסוג הזה, חיוך רחב מאוזן לאוזן ושואל: "אולי בכל זאת? אני מכיר את הבעלים / אני קבוע פה / אני הבעלים".

היא, שועלת קרבות וותיקה חוזרת על המנטרה שלה ליברמן סטייל: "בלי תעודה אין כניסה". אני מסתובב, קורא לעברה: "ניפגש מחר" והולך לעמוד בתור הבא, במקום שאני יודע בוודאות שלא צריך בו תעודה כדי להיכנס, מקום בו יאהבו אותי תמיד ויקבלו אותי בו כמו שאני, מקום שנמצא שם איתי מאז ומעולם, ה-מוזס.

Link to comment
Share on other sites

כשמילה יוצאת לאדם מהפה, היא לא באמת יודעת לאן בעליה מכוונים אותה, לכן לעתים היא שבה אל פיו, נאחזת בלשונו ואט אט מתחלקת במדרון המסתלסל עד למעי הגס של האדם. מכיוון שהמעי גס ולא מנומס כל כך, הוא משלשל את המילה אל תוך הנוזלים הסופגים – המילה לא תישמע לעולם.

אנשים יודעי דבר ויודעי גסויות, טוענים שהמילה הייתה "דממה".

Link to comment
Share on other sites

פעם ראשונה שאני ככה משתף משהו שאני כותב אז תהיו עדינים :))

 

אין לדעת לאן הרוח נושבת

האם היא קרירה

הם קודרת

האם מבשרת את תחילתו של הסתיו

ואולי,הרוח היא פשוט רוח

 

אין לדעת לאן האש מופנית

האם היא פראית

האם דועכת

האם מביאה הרס או אופטימיות

ואולי ,האש היא פשוט אש

 

אין לדעת מה עלולה לגרום האדמה

להניב פרי

לגדל ענפים

האם מתחילה גלגול סלעים בלתי פוסק

ואולי ,האדמה היא פשוט אדמה

 

אין לדעת מה המים יביאו עמם

מטר קל שיחשוף ממצאים

צונאמי שיהרוס כל חלקה טובה

המשך המחזוריות הבלתי נגמרת של הגלים

ואולי המים הם פשוט מים

Link to comment
Share on other sites

שים ידיים על ההגה


קח ימינה כל פנייה


הרי בסוף יהיה בסדר


ומתי תחליט אתה



ועדיין לא התחלת


אל תחשוב שזה נגמר


כולם נמרי נייר



זה שעות על שעות


תני לי לשמוע


קלישאות


לפחד לנסות


תני לי לשמוע


קלישאות



כשמתרגשת הטרגדיה


איך אתה תמיד נזכר


22 בא משבדיה


ואף פעם לא הרגיש פה זר



ועם הגב לקיר


תמיד זה בא לידי ביטוי


אף אחד לא שפוי ממילא


Link to comment
Share on other sites

אהבתי. כייף לראות שיש רמה גבוהה בפורום כדורגל.

 

אני אעלה בהמשך עוד דברים, בינתיים זה קטע קצר שכתבתי לקראת הבחירות הקודמות שהיו.

לא באמת סיפור, אלא יותר טור דעה. מקווה שתתחברו לזה ותאהבו.

 

 

אני מת על תקופת הבחירות. כל פעם שהבחירות מתקרבות יש לי מין הרגשה חגיגית כזו שדומה להרגשה שיש ביום העצמאות. את הדגלים מחליפים השלטים והכרזות שתלויות בכל פינה, גם הם לרוב בצבעי הכחול והלבן, והמנגל של יום הבחירות לא פחות טוב מזה של יום העצמאות. אתה מתמלא תחושת גאווה. תראו אותנו, מדינה קטנה שמוקפת בשלל סוגי דיקטטורות מצליחה לקיים ולתחזק דמוקרטיה ליברלית (סוג של) כבר 65 שנה. ואלוהים יודע שיש לנו לא פחות בעיות פנימיות מאותם שכנים בעלי המשטרים האפלים.

אני מת על תקופת הבחירות כי תמיד יש הרגשה של מין אופוריה כזו של משהו חדש שמתחיל, ההתרגשות הראשונית הזו. הנה הכל מתחיל מהתחלה. כמו מהמר כפייתי אתה אומר לעצמך את המנטרות הקבועות. עזוב את זה שהפסדת בסיבוב הקודם, הרי אתה יודע שהיית צריך לפרוש בהתחלה, וחוץ מזה היית רחוק כולה קלף אחד מלנצח. עכשיו כל הקלפים חזרו לחפיסה, מערבבים אותם ומתחילים מהתחלה. אופטימיזם כפייתי, שלא לומר מזוכיסטי.

אני מת על תקופת הבחירות כי פתאום כל אחד נהיה מומחה. בא אליך החבר הכי סטלן שלך, שהקשר היחיד שלו לפוליטיקה הוא שפעם, כשהייתם ילדים, עבדתם ביחד במטה של ברק וחילקתם פלאיירים. הוא בא אליך, עם פרצוף רציני, ומתחיל לפרוש בפניך את כל משנתו החברתית- כלכלית, תובנות כאלה שאתה בטוח שכמו שטייניץ, גם אותו ביבי מדובב. "מספיק שתגייס 3% חרדים לשוק העבודה, תפוקת המשק עולה ב5% מה שישפיע על כל התוצר הלאומי ובסופו של דבר יוריד את יוקר המחייה". האמת, אין לי מושג מה זה אומר, אבל זה נשמע אמין. וחוץ מזה, זה לא באמת משנה. התרגשתי.

אני מת על תקופת הבחירות כי, אולי עצוב קצת להודות, אבל היא מחזקת את הקשר המשפחתי שלי. אני מודה, לא פעם לפני ארוחת שישי הייתי יושב מול האינטרנט ומתחיל לקרוא על המפלגות על המתמודדים ועל ה"אירועים החמים" שקרו השבוע. אתם לא יכולים להכחיש שברוב הפעמים הנדירות, כשכל המשפחה בבית באותו זמן, אין יותר מדי נושאי שיחה שיעניינו את כולם. והנה פתאום יש. וזה כייף. וחוץ מזה, אין כמו הרגע הזה שאתה גורם לאבא שלך לשתוק במבוכה אחרי שקטלת אותו בסוף ויכוח סוער. והוא עצבני, אבל שנייה אחרי זה אתה רואה אותו דופק לך מבט של גאווה.

אני מת על תקופת הבחירות. נכון לשנת 2013 במדינת ישראל יש 7.8 מיליון תושבים ובערך 9 מיליון דעות, אבל אל תתפסו אותי במילה. כל אחד כאן חושב שהוא יודע בדיוק מה צריך לעשות, וכל הפוליטיקאים מושחתים, ולמה ההוא עשה ככה ולמה ההיא לא עשתה בדיוק ככה. אתה רואה אנשים שמתלוננים כל הזמן, אבל יותר מכל אתה רואה אנשים שאיכפת להם. כולנו בוכים, באים בטענות ואפילו מקללים כי המדינה חשובה לנו. אני נהנה לראות כל פעם מחדש את הויכוחים על עתיד המדינה, כי למרות שיש חילוקי דעות כולנו רוצים בטובתה. פעם בן אדם חכם אמר לי "ברגע שאני אפסיק לצעוק עליך, אז תתחיל לדאוג כי תדע שכבר לא איכפת לי ממך". אז עלייך, מדינה יקרה, אני מבטיח שלעולם לא אפסיק לצעוק.

Link to comment
Share on other sites

עץ בודד


עומד לו ליד ההר בקצה העמק עץ בודד לבד בלי עצים סביבו


מעניין אם מישהו בא בשבילו והאם העץ חש את בדידותו


אין עליו לא עלים ולא פירות סתם עץ שעומד שם לבדו


עץ רחוק מכל ישוב סתם גדל שם וכל הנוף רק בשבילו


בן כמה העץ אף אחד אינו יודע ומהי תכליתו


אני מקווה שליד ההר בקצה העמק לא משעמם לו שם לבדו


ושיום יבוא ומישהו יפיג את בדידותו


Link to comment
Share on other sites

וואו טוב הנושא הזה החזיר אותי בפלאש לגיל 16,

אני לא כותב סיפורת. כתבתי 2 סיפורים קצרים בחיי, אבל זה הראשון שבהם.

קוראים לו "קלי צפתה בכוכבים".

 

קלי צפתה בכוכבים. כמו בשיר של "Air", רק שהקלי שלי היא אמיתית והיא באמת צפתה בהם.

היה לה טלסקופ שהיא קנתה מחנות של אסטרולוגים. זה עלה לה חצי משכורת אבל היא בלעה את הצפרדע וקנתה אותו בלי להסס.

היא הייתה יושבת בקומת הגג בבניין המגורים שלה, צופה על רוב חיפה והקריות.

היא אפילו הזמינה אותי לצפות איתה בכוכבים. זה היה ביום שלישי האחרון.

בדיוק חזרתי הביתה כשהיא התקשרה. היא אמרה שמאדים זורח חזק מאוד הערב והיא רוצה שאני אהיה שותף לחוויה הזאת. אסטרולוגיה היא לא בדיוק כוס התה שלי אבל הסכמתי כי היא הייתה הידידה היחידה שלי בעבודה.

הגעתי לקומת הגג שלה בערך ב23:00 והיא חיכתה שם. היא והטלסקופ ושולחן עם קוקה קולה וגרעינים.

התיישבתי. מה קורה? שאלתי. הכול בסדר ענתה בלקוניות.

אז מה שלום מאדים? ניסיתי לשבור את הקרח. היא צחקה. הוא זורח חזק, אמרתי לך.

ומה זה אומר לגבי החיים הקטנים שלנו כאן? שאלתי. זה לא אומר כלום בעצם. הוא פשוט זורח חזק היום, זה הכול, אמרה.

לקחתי את הטלסקופ והבטתי. אחרי מבט ממושך של חמש דקות על מאדים, די נמאס לי. אז הצצתי לשכנים שלה.

היה שם זוג רכון אל מול הטלוויזיה בהיסטריה גלויה. הם נראו כמו זומבים אנושיים.

בקומה מעל שכבה זקנה מגולגלת בתוך שמיכת צמר, כמו ג'וינט עבה שמחכה למצת שיבעיר אותו.

בטח נורא קר לה, חשבתי.

קלי, את מסתכלת לפעמים על השכנים שלך? שאלתי בסקרנות. נראה לך? היא ענתה. אני לא מציצנית. והחיים הם לא "פיפ-שואו".

אני מעדיפה שלא לחדור לאנשים אל תוך התחתונים.

שתקתי. שתקתי ואחרי חצי שעה הלכתי.

קלי פעם סיפרה לי שיש לה מנהג מוזר. היא צופה בכוכבים ובכל פעם שהיא רואה כוכב נופל היא יורדת עד לתחתית

הבניין שלה ונכנסת למכונית הכסופה שלה. עוקבת אחרי הכוכב שנפל.

היא מוצאת את מקום הנחיתה ואוספת את שברי הכוכב אל תוך קופסה דהויה.

רוב הזמן היא מוצאת רק רסיסים. רסיסי כוכב.

הקופסה הדהויה שלה הייתה מלאה כמעט עד הסוף ברסיסי כוכב. כשהקופסה תתמלא, כך היא אומרת,

היא כבר תדע מה לעשות עם כל הרסיסים. אבל בינתיים היא פשוט אוגרת אותם כמו ליום חורף גשום. היא בטח תצטרך אותם מתישהו.

אתמול היא התקשרה אליי. היא אמרה שהשבוע שלושה כוכבים נפלו. שניים בקריית-ים ואחד בביאליק, והיא סיימה למלא את הקופסה.

אז את יודעת מה לעשות איתה? שאלתי. כן. היא ענתה. כבר התחלתי, בעצם.

הגעתי אליה בערך ב18:45, וראיתי אותה רוכנת מעל הקופסה הדהויה, לידה כותש זיתים שהזכיר לי את הבית של סבא שלי.

היה לו אחד כזה, ממרוקו.

מה את עושה? שאלתי. אבק כוכבים. ענתה. את הרסיסים אני טוחנת דק-דק, עד שהם הופכים לאבקה. ועם האבקה... א

תה יודע כבר מה עושים עם אבקה.

את צוחקת עליי, אמרתי כלא-מאמין. שנתיים את רודפת אחרי נפילות כוכבים וזה מה שאת עושה לבסוף?

מה אתה רוצה שאני אעשה איתם, איתמר? שאלה בטון עצבני.

זה הדבר הכי מועיל שאני יכולה להפיק מהם. אחרת זה סתם רסיסי כוכב. לאף אחד לא אכפת מרסיסי כוכב, אמרה.

אם את הופכת את הקופסה לאבק כוכבים, לפחות תתני לי קצת, ביקשתי.

אל תדאג, אמרה בחיוך, לא שכחתי אותך.

אחרי שהיא סיימה ביקשתי ממנה לבוא איתי לים. הערב היה עוד ארוך ולא התחשק לי לחזור לבית השקט שלי.

את חושבת שזה יצליח לך, כל העסק עם הכוכבים? שאלתי בזמן שהיא פרסה סדין אפור על החול של חוף הכאמל.

אני חושבת שכן, ענתה. זה חייב להצליח.

אבל אני חושבת שהספיק לי לרדוף אחרי כוכבים נופלים, אמרה בחצי ייאוש.

אין לך מושג כמה זה קשה, איתמר. הוסיפה. לשבת כל ערב מול הטלסקופ ולעקוב אחרי כוכבים.

וכשאני רואה כוכב נופל אני צריכה למהר למכונית ולעקוב אחרי. פעם אחת הגעתי עד עפולה במרדף הזה.

לא תמיד אני מוצאת את הכוכבים, ויש פעמים שאני חוזרת מאוכזבת כ"כ הביתה, עד שאני לא בטוחה שלמחרת אני אעלה לקומת הגג.

אני באמת צריכה להפסיק. אני חושבת שאני מכורה, אמרה בקול חלש, שנשבר איפשהו במילה "מכורה".

הבטנו שנינו לשמיים וראינו כוכב נופל. קלי הביטה עליי במבט שאומר "מצטערת", ורצה אל המכונית.

Link to comment
Share on other sites

  • 1 month later...

השעה הייתה כה מאוחרת, וליברפול הקרה כמעט הקפיאה אותו, אבל הקור האמיתי הגיע מבפנים, איפשהו באזור הלב.

המחשבות הארורות על אבא, שעדיין לא ראה מעולם, הקפיאו את דמו כשם יצא החוצה בלבניו.

 

זה כבר המכתב השלישי שהם מעבירים ביניהם, מאז שחברה של אמא שלו מצאה את תיבת הדואר של אבא.

מדברים על לימודים, עבודה, ומזג האויר. במכתב החמישי הם כבר קובעים להיפגש. ולבו של הנער התחמם כאש הלהבה.

יום חמישי 19:30 בבית הקפה של ריצ׳רד.

 

יום רודף יום והמועד קרב.

ביום ראשון הולך הנער למצוא בגדים חדשים לכבוד המאורע. הוא בוחר בסוודר לבן עם נקודות שחורות ששומר היטב על חום הגוף. ומוסיף מעיל ציידים שמצויד בפרווה. בדרך כלל הוא קונה בגדים במבצע או מחנויות יד שנייה. אבל הפעם שילם הנער מלוא הסכום על בגדיו החדשים. והוא כה מתרגש.

ביום שני נסע חמש עשרה דקות ברכבת, עד לסנדלר בקצה הדרומי של ליברפול. וזה רק בשביל להכין את נעל העור הישנה והקרועה במעט לכבוד המאורע הקרב. כולו מוצף בשמחה כשחושב על עצמו נועל אותה לקראת המפגש.

ביום שלישי הוא שאל אנשים על התפריט בבית בקפה של ריצ׳ארד, כדי שיוכל לבחור את מנת חפצו מבלי להתלבט. לבו פעם בחוזקה בכל פעם שדמיין את עצמו אומר ״אני אקח הרינג במלח״ מול עיניו של אבא.

וביום רביעי נסע באופניו עד לדוכן העיתונים השכונתי בכדי להתעדכן במזג האויר. כרגיל, עדיין אותו קור טיפוסי לעיר כזאת קרה טיפוסית במדינה כזאת קרה טיפוסית.

 

חמישי הגיע, ומזג האויר קר מן הרגיל. שהגיעה העת לבו פמפם בחוזק, הנער נכנס לאמבטייה חמה, ולאחר שסיים נטל לבניו, את הסוודר הלבן החדש עם הנקודות השחורות, את המעיל החדש גרביים עבות, נעליים משובצרות. צעיף חם, וכובע. ועתה נותר לו רק לשחרר אופניו ולצאת לדרכו. הנסיעה לבית הקפה הייתה אמנם ארוכה, אך הנער לא הרגיש את הקור כלל וכלל, מכיוון שנטל בגדים חמים וכעת אף הוא מדווש בחזקה.

בעת שעצר ליד בית הקפה, חום גופו עלה, והוא החל מרוגש ותוהה האם אביו כבר נמצא בפנים.

 

כשנכנס הנער לבית הקפה ב19:21 החל לפשוט בגדיו כדי להרגיש מעט נינוחות, והוא פשט את המעיל, הכובע והצעיף החם.

 

ב19:27 התיישב הנער על הכסא בבית הקפה, ניסה להרגיע עצמו לפני המפגש שכן לא ייראה מרוגש מדי.

ב19:30 מרח על עצמו ארשת פנים מחייכת, למקרה שמישהו ושמו אבא ישא פנים אליו.

ב19:43 התייאש מלחייך והיה ככה סתם ניטרלי.

ב20:03 החל הנער להתנועע בחוסר נינוחות בכסאו. והרגיש משב רוח קריר שכנראה פרץ מהדלת. קם הנער והלביש על עצמו מעילו.

ב20:12 הנער החל להרגיש קור של ממש, קם והלביש על עצמו צעיף חם, וכובע.

המלצר שהבחין בלקוח הלבוש קצת יותר מדי, שאל אם הכל כשורה, ואם הוא מעוניין בכוס תה חם. אבל הנער סירב, הוא ישב וחיכה, חיכה למישהו שהיה שמו אבא.

 

ב20:30 המלצר הגיע לשולחן של הנער, בפרצוף מהורהר קצת, ופתח את פיו וגמגם. שלף איזה פתק שהוציא מהכיס, והגיש אותו לידו של הנער, ״הת...התבקשתי...התבקשתי להעביר לך מכתב זה״

 

הפתק הועבר לידיו של הנער. ותחושות הקור בעצמותיו עלתה למוחו כשניסה לעכל את מה שכתוב. לא הייתה שום מוזיקת רקע במוחו של הנער, רק שקט, ומילים משורבטות על פתק.

 

עוד לא היה עדיין 22:00 כשהנער כבר לא היה בין החיים. השעה הייתה 21:51 כשראשו צנח על השולחן במסעדה. סתם שעה לא מיוחדת, במסעדה לא מוכרת. קשה להסביר למה הנער התעטף בצעיף וכובע כאשר בית הקפה של ריצ׳ארד היה עמוס תנורים שחיממו את המקום עד כדי כך שהמלצרים פיזזו שם בחולצות קצרות.

 

ב22:13 הדוקטור שפינה את הגופה הסביר את את הסיבה שבגינה כיסה עצמו הנער באינסוף של שכבות.

הנער מת. הנער מת מהיפותרמיה. היפותרמיה של מילים.

Link to comment
Share on other sites

  • 3 weeks later...

היא הייתה פצצה מתקתקת, השיגעון היה בתוכה כבר שנים.

ד"ר הייס היה רגוע למדי. הוא תמיד אמר שהיא לא צריכה לדאוג. סטיבן שישב לצידה הינהן בביטחון וחייך אליה.

היא חששה. היא הרגישה את הטירוף מתחזק בתוכה, מכה שורשים בגזע המוח שלה, שולח את זרועותיו הארוכות וחונק את גופה מבפנים. הוא צומח.

היא לא צריכה לדאוג.

 

היא נכנסה להיריון.

ד"ר הייס רשם לה כדורים חדשים והרגיע שוב. את תהיי אמא מצויינת. הגוף שלה עיקצץ בהתרגשות.

היא חזרה הביתה ועל המדף חיכתה לה בובה של תינוק, מתנה מסטיבן. בובה בגודל וצורה של תינוק אמיתי.

היא פגשה את עיניו של סטיבן ושניהם פרצו בצחוק מאושר.

היא תהיה אמא. אמא מצויינת.

 

אמילי הייתה תינוקת יפה. אבל היא לא הצליחה לאהוב אותה. לעיתים גם לא הצליחה לזהות אותה.

ד"ר הייס קרא לזה דיכאון אחרי לידה.

ההתקפים שלה החריפו, הפכו מפחידים.

בלילות ראתה מטורפים שמנסים לפרוץ לביתה. היא שמעה אותם מנסים לשבור את הדלת.

המיטה שלה התמלאה לפעמים בעכברושים שניסו לעלות על גופה. היא הייתה מתנערת כמו אחוזת תזזית, מנסה להוריד אותם מעליה.

היא בכתה מרוב פחד. לרוב סטיבן היה לצידה, לוחש מילות הרגעה. לפעמים היה נאלץ לעבוד והיא הייתה נותרת לבדה.

 

הבובה שקיבלה מסטיבן עדיין הייתה שם.

כעת כבר לא הייתה על המדף. אמילי נהגה לשחק איתה ולהשאיר אותה במקומות שונים בבית.

הבובה הייתה בכל מקום, והיא תמיד הסתכלה עליה. תמיד חיפשה את העיניים שלה. היא הזכירה לה שהיא אמא רעה. שהיא בכלל לא אמא בעצם. אני אולי בובה, אבל את חולת נפש שלא מסוגלת לאהוב את התינוקת שלה. את משוגעת.

 

עברו שבועות של מלחמה עם עצמה. היא החליטה להיפטר מהבובה. זה יעזור לה להבריא.

היא האכילה את אמילי, קילחה אותה, ולבסוף השכיבה אותה לישון בעריסה, כמו בכל ערב.

אחרי שאמילי נרדמה, היא התפנתה למה שתיכננה לעשות.

היא תקבור את הבובה בחצר, עמוק באדמה. היא לא תהיה קיימת יותר, לא תפחיד אותה יותר.

היא לקחה את חפירה מהמחסן, תפסה את הבובה ברגלה, לוקחת אותה החוצה כשהיא הפוכה, ראשה כלפי מטה.

לאור הירח היא חפרה בור בגינה, זרקה את הבובה פנימה וכיסתה אותו ביסודיות. היא נשארה להביט כמה שניות על הקבר שחפרה.

הנטל הוסר מעל נשמתה. היא תבריא. היא תהיה אמא אמיתית.

 

סטיבן חזר מהעבודה בבוקר.

היא הרגישה אותו רוכן מעליה ומעיר אותה, מעט נמרץ יותר מבדרך כלל.

היא פקחה את עיניה וחייכה אליו בעייפות.

"נורה, איפה אמילי?"

"-... בעריסה, היא עוד ישנה" מילמלה, מנסה להתגבר על קורי השינה.

"נורה, על מה את מדברת? איפה אמילי?" הוא שאל שוב בתקיפות, בילבול על פניו.

נורה קמה מהמיטה וניגשה לעריסה.

הבובה החזירה אליה מבט מתוך העריסה. אמילי לא הייתה שם.

Link to comment
Share on other sites

נכנסתי כך לתוך חייך, בלי לשאול, בלי להודיע. אישה נשואה, עם ילדים ועבודה. יום אחד למדת, כך פתאום, להכיר אותי. לא הזמנת אותי, אבל כזה אני. עקשן והחלטי. אני לא מבקש רשות לפני שאני כובש אותך.

נכנסתי בהפתעה וסיחררתי את עולמך.

לא סיפרת לבעלך, כי את לא מסוגלת לשבור כך את ליבו. תספרי לו יותר מאוחר, בסוף אולי.

אני מעסיק את המחשבות שלך בלי הפסקה. את מרגישה אותי חי בתוכך.

אני מתחזק, ואת נחלשת. אני מתעצם, ואת נגמרת.

 

נכנסתי לתוך חייך והפכתי אותם.

את מרגישה שזה ייגמר בקרוב, ואת בוכה. את לא רוצה שזה ייגמר, את מתחננת, מנסה להציע שנסתדר. הולכת לטיפולים, לייעוצים. חברה שלך שהייתה איתי סיפרה שמצליחים להתגבר, שאת צריכה להישאר חזקה.

 

אבל את לא מצליחה.

את נגמרת, ואני נגמר יחד איתך. את הולכת, ואני כבר לא שם. הולך לחפש מישהו אחר.

 

יומנו של הסרטן.

Link to comment
Share on other sites

חלק מתוך ספר שהתחלתי לכתוב פעם, אני באמת צריך לסיים אותו..

 

בית הספר על שם ישו, סקרמנטו

מר אדמס הסתכל עליה מתעסקת במכשיר הסלולרי שלה, הוא בחן את גופה בזמן שנתן עבודת כיתה, הוא השחיל הערה כשהתקרב אליה; "זה מותר אם זה קשור אליי" חייך אליה ונגע בכתפה.

היא לא אהבה את ההערה הזאת, "לא כל העולם סובב סביבך, אגואיסט" חשבה לעצמה.

היא פתחה את ההודעה הפרטית שקיבלה בפורום שלה, ההודעה הגיעה ממשתמש בשם "צ'אד", משתמש חדש בפורום, נמצא בו רק שבוע, גם הוא כנראה נשאב אל תוך האהדה המסחררת הזו שפרצה בפורום לגבי הלהקה הזו והוא כנראה מחכה לתשובה, היא קראה את ההודעה והחליטה להגיב לו עליה, אבל מכיוון שצ'אד היה מחובר, היא העדיפה להגיב לו עליה באופן פרטי בצ'אט.

"צ'אד נכון?" היא התחילה את השיחה.

"מודה באשמה" התקבלה הודעה מהירה בצ'אט

היא חייכה, בחורים שפותחים במשפט מצחיק או בתחכום על ההתחלה קיבלו אצלה מעמד גבוה.

"אז בתגובה להודעה שלך..."

"הא כן, את לא חייבת לתת לי תשובה אם אין לך" הוא כתב עוד לפני שהספיקה להמשיך.

"אז זהו, שכן יש לי מידע, הוא יותר מידע כתוב או מידע היסטורי על תחילת דרכה של הלהקה, אבל לא יותר מזה לצערי, אני בדיוק מחכה להודעה מהסולן של הלהקה, שבה הוא אמור לתת לי יותר פרטים מעניינים" היא הוסיפה סמיילי ושלחה.

"זה ממש מעולה, אני לא אפריע יותר מדי, בגדול סתם רציתי לדעת עוד קצת עליהם, אם אני מפריע במשהו אני אתנתק"

הוא ממש לא הפריע, נהפוך הוא, היא ממש אהבה את השיחה הזאת, השיחה הזאת זורמת, הוא נראה בחור לעניין, מה שהוסיף לשיחה שמנעה ממנה התעסקות יתר במהלך השיעור ובהטרדות המיניות של מר אדמס.

"לא! ממש לא! אתה ממש לא מפריע, להיפך, אתה ממש מציל אותי פה"

"אני? מה כבר עשיתי שזכיתי לתואר הנכבד הזה?"

זאת הייתה תגובה משמחת,היא ממש התלהבה מהשיחה הזאת.

"סתם, שיעור היסטוריה, אני שונאת את המורה הזה"

"כן, היסטוריה זה בהחלט מעניין, את האנשים מתים לפחות"

היא פלטה צחוק מתגלגל ולא מובן, כל העיניים בכיתה נישאו אליה כמו כן גם עיניו של מר אדמס שרק חייך והמשיך במהלך השיעור, כשהבינה שכולם מסתכלים עליה היא נדמה והסמיקה.

כשחזרה לשיחה ראתה את ההודעה הבאה:

"אני ממש מצטער שאני חייב ללכת, אבל הצלצול הגואל הגיע ועליי לחזור הביתה, אני אשמח להמשיך לדבר איתך מאוחר יותר כשאהיה בבית." היא התבאסה שהוא היה חייב ללכת, אבל היא לא הייתה יכולה לעשות עם כך כלום כי הוא כבר התנתק ולא היה מחובר, לכן החליטה לשלוח לו הודעה, שיראה כשיתחבר;

"ממש אהבתי את השיחה איתך, מקווה שנדבר בקרוב, אני אעדכן אותך כשאדע עוד פרטים, נעמי".

היא שלחה את ההודעה וחיכתה שהשיעור יגמר, ושזה קרה היא כבר הייתה מוכנה, לקחה את תיקה וחיכתה ליד דלת הכיתה, מר אדמס הגיע והלך מאחוריה, כשהוא שולח יד לישבנה ומתחיל לנגוע בה, הוא מפסיק ושניהם יוצאים מבית הספר לכיוון החניון, היכן שמכוניתו של מר אדמס חנתה.

פאוזה דרמטית

היא התלבשה חזרה כשהוא שוכב עירום במושב האחורי של רכבו, מעשן סיגריה;

"את רוצה לנסות? אומרים שזה מעולה אחרי פעילות מינית" חייך וצחק כששאל אותה.

"לא תודה" היא אמרה במבט קודר בזמן שסיימה ללבוש את חולצתה.

"את צודקת, אסור לי לדרדר אותך לדברים כאלה בגילך"

"הלוואי ותמות מהסיגריות האלה" חשבה לעצמה ויצאה מהרכב.

היא סידרה את החצאית שלה שהייתה גבוהה יתר על המידה כעמדה מחוץ לרכב, למזלה לא עמד אף אחד בחניון כך שאף אחד לא ראה אותה יוצאת משם, בדרך כלל היא הייתה מעמידה פנים שהכל בסדר כשיצאה מהמכונית, אך הפעם היא לא עמדה בזה, היא הלכה כמה מטרים הצידה והקיאה, כשסיימה להקיא, מחתה את פיה והחלה לבכות, היום זה היה שונה, היום היא הרגישה פגועה, היום היא הרגישה זולה, היום היא הרגישה חלולה, היא הרגישה נאנסת.

כשהתעשתה, קיבלה הודעה על כך שההודעה שכתבה לצ'אד נקראה ממש הרגע, ושהודעה פרטית מג'ון דו מחכה לה בתיבת הדואר הנכנס בפורום, היא חשבה לשוטט קצת בפורום ואולי להתעודד קצת, אך לא היה לה חשק, היום הזה פשוט משוגע ושחור, היא סגרה את הפלאפון, עלתה על אוטובוס הביתה, הגיעה לביתה אחרי נסיעה קצרה והסתגרה בחדר, הוציאה את השקעים של כל המכשירים האלקטרוניים שבחדר שלה, סגרה את החלונות ואת התריסים, זרקה את כל הבגדים שהיו על מיטתה לרצפת החדר, נכנסה למיטה וכיסתה את עצמה, היא שכבה בוהה בחושך במשך דקות במחשבה, שהיום הארור הזה, היום המשוגע הזה, עומד להיגמר בקרוב והיא תלך לישון.

אבל מחשבה אחת לא נתנה לה לישון, המחשבה שלא ככה רצתה "לחגוג" את יום ההולדת ה18 שלה.

Link to comment
Share on other sites

כתיבה ממש מעולה סול, רק משהו קטנצ׳יק: כשאתה מציין משהו שהבחורה חושבת כמו למשל שתמות מהסיגריות האלה, אז אל תשים את זה במרכאות, זה מבלבל וגורם לחשוב שהיא באמת אמרה לו את זה.

 

אלא אם כן יש לזה כוונה או משמעות מסוימת, ואם כן אז מצטער

Link to comment
Share on other sites

כתיבה ממש מעולה סול, רק משהו קטנצ׳יק: כשאתה מציין משהו שהבחורה חושבת כמו למשל שתמות מהסיגריות האלה, אז אל תשים את זה במרכאות, זה מבלבל וגורם לחשוב שהיא באמת אמרה לו את זה.

 

אלא אם כן יש לזה כוונה או משמעות מסוימת, ואם כן אז מצטער

 

תודה אחי.

הקטע עם המרכאות זה כי זאת מחשבה, זה כאילו היא אמרה את זה לעצמה בראש, ייתכן שזה צריך להיות מופרד קצת כי זה נראה כמו חלק מהדו שיח.

Link to comment
Share on other sites

  • 1 year later...

Create an account or sign in to comment

You need to be a member in order to leave a comment

Create an account

Sign up for a new account in our community. It's easy!

Register a new account

Sign in

Already have an account? Sign in here.

Sign In Now
×
×
  • Create New...

הודעה חשובה

בשימוש אתר זה אתה מסכים לתנאים הללו תנאי השימוש.