ביג ליבובסקי פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 קצת מוזר לי שבפורום שבו אנשים רושמים מלל כלשהו, מעולם לא נפתח פה נושא כתיבה. אז אני אשים כאן שני טקסטים שלי כהתחלה, כל אחד שכתב כל דבר, יכול לשתף כאן. סיימון היה משורר. סיימון נהג להרעיב את עצמו, פיזית ומנטלית, כדי שיוכל לכתוב חמישה שירים ביום. ארבעת השירים הראשונים של סיימון תמיד היו טובים, שובי מחשבה ורגש. השיר החמישי היה לרוב מאולץ, לעוס על ידי שיני היקום והגרוע מכל: כותרתו תמיד הייתה – "השיר החמישי". כנקמה, השיר החמישי ברא את סיימון. כנקמה, ברא אותו כמשורר. ------------------------------------------------------------------ זה היה היום האחרון בחייו של מייקל סלוטר. מייקל היה אדם מחויב עד מאוד, עם שם משפחה מחייב עד מאוד, לכן – שחט משפחה שלמה בלילה רנדומלי לפני מספר חודשים, עד מאוד. בבית המשפט, המילים הרגישו בנוח להתחבר ולהפוך למשפטים משמעותיים אשר יקבעו את גורלו של מייקל. גזר הדין נקבע: הוצאה להורג. כפי שנהוג, מייקל יכול היה לבחור ארוחה מענגת אחרונה לפני שמהדקים חבל אל צווארו ושולחים אותו אל הלא נודע. למרבה ההפתעה, מייקל סירב לארוחה. תדהמתם של הסוהרים הייתה עצומה, הם לא הבינו מדוע אדם שעומד למות, איננו ירצה לאכול ארוחה אחרונה – ואף איזו ארוחה שהוא חפץ בה! לזניה, קרם ברולה, מייקל יכול היה לבחור הכל, אך לא בחר שום דבר. "תבחר כבר משהו, תולעת שכמותך!" צווח הסוהר אורורה, אשר נחשב לקשוח ביותר. "אני בוחר שלא לבחור" סינן מייקל בשקט שואג. הסוהר אורורה אף התחיל להתחנן אל מייקל שיבחר משהו לאכול, עד כדי כך הוא הזדעזע מהבחירה של מייקל לא לבחור. ובכן, מייקל נשאר איתן בעמדתו. שני סוהרים הוליכו את מייקל אל עבר חבל התלייה המחייך חיוך מעגלי וזדוני שכזה. לפני שהחבל התהדק אל צווארו, קיבל מייקל את זכותו השנייה כאסיר הנידון למוות – לומר את מילותיו האחרונות. "אני כל כך רעב ובא לי למות, תסיימו עם זה כבר!" זעק מייקל, בחיוך נוקשה אך מנצח. מנצח עד מאוד. 5 Link to comment Share on other sites More sharing options...
UNAGI פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 תשמע אתה כותב ממש יפה, הפסקה האחרונה של הסוף היא קצת ״סופית״ מדי ומרגישה לי טיפה מנותקת מהאוירה והריתמיקה של שאר היצירה. יש לי המון להוסיף לפה, כשאגיע הביתה אוסיף. מה שכן לדעתי הכי טוב שלי הוא חסר סוף, פעם כתבתי לו סוף אבל הייתה תקלה והוא נמחק. ומאז הוא יתום מסוף, כי אני לא מצליח לשחזר/לכתוב משהו טוב. Link to comment Share on other sites More sharing options...
ביג ליבובסקי פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 Author שתף פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 תשמע אתה כותב ממש יפה, הפסקה האחרונה של הסוף היא קצת ״סופית״ מדי ומרגישה לי טיפה מנותקת מהאוירה והריתמיקה של שאר היצירה. יש לי המון להוסיף לפה, כשאגיע הביתה אוסיף. מה שכן לדעתי הכי טוב שלי הוא חסר סוף, פעם כתבתי לו סוף אבל הייתה תקלה והוא נמחק. ומאז הוא יתום מסוף, כי אני לא מצליח לשחזר/לכתוב משהו טוב. תודה רבה. לגבי הסוף הספציפי בסיפור השני כאן - הרגשתי שאני זקוק לו מאוד, כי החיוך והמשפט המנצח עד מאוד שלו, בונה לי את כל הסיפור מבחינתי. מחכה לטקסטים שלך. Link to comment Share on other sites More sharing options...
הנדון פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 יפה אהבתי גם את הכתיבה וגם את הנושא Link to comment Share on other sites More sharing options...
Vertical פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 בדיוק ככה נראו ימי החמישי שלי בשנתיים האחרונות. מסיים את יום העבודה הקליל מ8 עד 5, בד"כ הייתי חותך כבר ב4 וחצי, הפריווילגיות הקטנות שיש לך כשאבא שלך מנהל את משרד עורכי הדין שאתה מתמחה בו. ישר מהעבודה הייתי הולך לתת קצת עבודה במכון, השעה השקטה הזאת של היום שנותנת לך להתחיל את הסופ"ש כמו שצריך. בשעה 7 כבר אחרי מקלחת וסידורים, הפיצה הקבועה שלנו הייתה מונחת על השולחן, פפרוני דאבל צ'יז עם גבינה בקשה, הפרק החדש של "דקסטר" היה מחכה לנו כל שבוע עד יום חמישי. מעבירים את הזמן ביחד עד 22:30, מתארגנים ויוצאים. כמעט תמיד לאותו פאב, לא מהומיי האדם בימי חמישי, מגיש ניוקאסל בשבילי וקסטיל בשבילה, לגמריי המקום הקבוע שלנו. כוחו של הרגל. היא הייתה סטודנטית שנה ראשונה, התחילה תקשורת ב"בינתחומי", הייתה מלצרית חדשה באחד הפאבים הקבועים של החבר'ה שלנו בימי שישי. אף פעם לא האמנתי בלמצוא את אהבת חייך בפאב, זה פשוט לא אמין. עדיין הייתי עושה את זה כמעט כל שישי, מי יודע לאן יובילו אותך החיים, מי יודע לאן תעיף אותך הודעת שיכרות של יום שישי בלילה לטלפון אקראי של מלצרית או חלילה ברמנית באחד הפאבים. וההודעה הזאת בהחלט העיפה אותי. פיזית בניגוד לשאר ההודעות, היא לגמרי השאירה אותי במקום, כי את אותו יום שישי בלילה סיימתי במיטה לבד שלא כמו את קודמיו. אבל את השישי שאחריו סיימתי איתה, גם את השישי הבא וגם את כל רצף ימי השישי הבאים. מי חלם למצוא אהבת אמת שהתחילה בצ'ייסר וויסקי על הבר? וכשלפני שנה עברנו לגור ביחד כל המנהג הזה, יום חמישי בערב/לילה נהיה הרבה יותר קל. הפיצה תמיד הייתה לאותה כתובת, הבירות הפכו להיות לרוב בבקבוקים, כי למי יש כוח כבר לצאת, we had our place וניוקאסל וקסטיל סבירות גם בבקבוק. בהתחלה עוד השתדלנו לצאת חמישי אחת לחודש, אבל לאט לאט ההרגל הזה התמסמס כי בדיוק היה שבוע קשה, בדיוק היום כל מה שרציתי היה להשאר בבית, בדיוק היום התפוצץ לה הראש משיעורים ופשוט, בדיוק כי ההרגל נשחק. לקחו חודשיים וחצי חודשים כדי שהפיצה הראשונה לא תגיע. יש חתונה לחברה שלה ואין מה לעשות, היום חמישי הזה יעלה לנו הרבה יותר כסף מהרגיל. שבועיים אחריו החבר'ה שלי בדיוק הזיזו את הישיבה הקבועה של שישי בערב לחמישי וגם אז ריטואל יום חמישי לא הגיע. ולאט לאט, כמו כל הרגל גם ההרגל הזה הצליח ליפול לנו בין הידיים. ופתאום כשאת ארבעת ימי החמישי האחרונים שלנו העברנו בנפרד, זה כבר הריח כמו ההתחלה של הסוף. אם פעם ידעתי לזהות את החיוך שלה מרחוק, עכשיו אני מתחיל לזהות את תחושת השעמום שלה, אבל מקרוב. ההרגלים התחילו להרוג אותנו ומה לעשות, בימי חמישי בערב לעולם יש הרבה להציע לשני אנשים באמצע-סוף שנות העשרים מקצת פיצה, בירה ומקום חם בלב של מישהו. והיום יום חמישי. אני כבר לא מתמחה, עורך דין מן המניין במשרד של אבא. היא בטח בדיוק סיימה את הלימודים, סביר שעדיין לא מצאה עבודה במקצוע. היא כנראה עושה את החמישי הזה בבר אחר, עבודה שהתחילה תוך כדי הלימודים ומשכה גם קצת אחרי, להקל את הנחיתה לתוך החיים האמיתיים של עבודה "אמיתית". כנראה שותה צ'ייסר ויסקי עם בחור רנדומלי על הבר, כנראה ששוב מוצאת אהבת אמת, כמו כל יום חמישי. אני יושב עם הפיצה הקבועה שלי, פפרוני דאבל צ'יז גבינה בקשה, רואה "דקסטר". מהרגלים קשה להשתחרר, ואיך אמר פעם אדם חכם? אהבה מאכזבת, פיצה לא. 10 Link to comment Share on other sites More sharing options...
ביג ליבובסקי פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 Author שתף פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 ורטיקל, נהניתי ולא נהניתי לקרוא. נהניתי כי זה כתוב בצורה דיי טובה, כי זה השאיר אותי קצת במתח לקראת הסוף שקיוויתי יהיה אחרת. לא נהניתי כי היה עקצוץ קטן - משהו שנקרא רגש, במילים פשוטות זה ריגש אותי. לעתים, כשטקסט מרגש אותך, אתה לא באמת נהנה ממנו, כי הוא מזכיר לך נשכחות וגורם לך לחשוב קצת יותר מידי. הנוהל חמישי הזה לחלוטין הזכיר לי את הנוהל מוצ״ש שהיה לי עם האקסית. בקיצור, טוב לא להנות מטקסט מרגש שמעלה בך נשכחות, זה בדיוק מה שטקסט אמור לעשות לטעמי. תודה על השיתוף. 1 Link to comment Share on other sites More sharing options...
Vertical פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 ורטיקל, נהניתי ולא נהניתי לקרוא. נהניתי כי זה כתוב בצורה דיי טובה, כי זה השאיר אותי קצת במתח לקראת הסוף שקיוויתי יהיה אחרת. לא נהניתי כי היה עקצוץ קטן - משהו שנקרא רגש, במילים פשוטות זה ריגש אותי. לעתים, כשטקסט מרגש אותך, אתה לא באמת נהנה ממנו, כי הוא מזכיר לך נשכחות וגורם לך לחשוב קצת יותר מידי. הנוהל חמישי הזה לחלוטין הזכיר לי את הנוהל מוצ״ש שהיה לי עם האקסית. בקיצור, טוב לא להנות מטקסט מרגש שמעלה בך נשכחות, זה בדיוק מה שטקסט אמור לעשות לטעמי. תודה על השיתוף. תודה --- פיקח הוא מי שמצליח לצאת מסיטואציות שחכם לא היה נכנס אליהן מראש. ככה אומרים לפחות, אולי זה גם נכון. אם ככה אני לא פיקח ובטח לא חכם, אבל אני יודע שזה לא נכון. אולי פשוט קצת נאיבי. יום שישי של אמצע אוגוסט, מצאנו את עצמינו יושבים על בירה בדרומי בסביבות 3 בצהריים. השמש בשיאה, אני בשיא וגם את בשיא. שנינו בשיא, כל אחד לעצמו, גם קצת ביחד. כבר חודש שלא היה יום שאנחנו לא מדברים, יש שיגידו שזה האופוריה של ההתחלה ויש שיגידו שזה הכי נורמלי בעולם, מזמן כבר הפסיק להיות אכפת לי מהניתוחים של כולם. כבר חודש שאני קם כל בוקר להודעת בוקר טוב, כבר חודש שאת הולכת לישון כל לילה עם הודעת לילה טוב, גם אם קמנו ביחד וגם אם הלכנו לישון ביחד. קיטשיות שכנראה נבעה באמת מאופוריה מטורפת, אולי מחומות שהצלחנו לשבור אחד אצל השניה, ואולי פשוט מספונטניות, זרימה, בלי הרבה חישובים של מה נכון ומה לא נכון בהתאם לסיטואציה. ושנינו יודעים שאיום דרום אמריקה מרחף מעלינו, שנינו יודעים שאת הכריסמס הקרוב אני יודע שאני עושה בבואנוס ומשם ממשיך לעוד 8 חודשים של חוויה של פעם בחיים. שנינו יודעים שעל החלום שלי אני לא מוותר, לא משנה בשביל מה. לא לחינם הייתי בגולני שלוש שנים, מעט בשביל עצמי, הרבה בשביל תחושת השליחות ועוד יותר בשביל להצדיק את דרום אמריקה של אחרי הצבא. ופתאום אחרי השיא הזה של בירה בצהריי יום שישי בים, כשהשמש שורפת לשנינו את הפנים, ואנחנו שורפים אחד לשניה את הלב כנראה שהתיישבה ההבנה שמה הטעם? יש לנו במקסימום שלושה חודשים כאלה ובמקרה הטוב זה יגמר בשניה שאני אטוס וישרוף לי רק חצי טיול על מחשבות. במקרה הרע? המקרה הרע הוא תעלומה. ואולי עדיף שישאר כמו 4 לילות באמסטרדם ולא כמו טיול של שבועיים שממצה את עצמו וגורם לך להתבאס על הלילות האחרונים, כמו לאכול רק חתיכה אחת מעוגה שלמה שנמצאת במטבח במקום להעמיס 4 חתיכות ולרצות להקיא אחריהן, כמו חוויה אינטנסיבית ומטורפת שמשאירה אצלך אך ורק טעם של עוד, בלי כל התחושות שמסביב. פיקח הוא מי שמצליח לצאת מסיטואציות שחכם לא היה נכנס אליהן מראש. אבל מה זה משנה בכלל? טעם של עוד על הלשון לא משקר. 2 Link to comment Share on other sites More sharing options...
לא לגרור מי גורר פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 5 בדצמבר, 2014 עכשיו גם לפה הגעת? עכשיו דוד גם יגיע ואז בכלל יהיה פה טירוף. והאהבה מאכזבת פיצה לא קליל. Link to comment Share on other sites More sharing options...
ביג ליבובסקי פורסם ב 6 בדצמבר, 2014 Author שתף פורסם ב 6 בדצמבר, 2014 עכשיו גם לפה הגעת? עכשיו דוד גם יגיע ואז בכלל יהיה פה טירוף. והאהבה מאכזבת פיצה לא קליל. גם אני דוד Link to comment Share on other sites More sharing options...
ביג ליבובסקי פורסם ב 6 בדצמבר, 2014 Author שתף פורסם ב 6 בדצמבר, 2014 סיימון היה משורר. סיימון נהג להרעיב את עצמו, פיזית ומנטלית, כדי שיוכל לכתוב חמישה שירים ביום. ארבעת השירים הראשונים של סיימון תמיד היו טובים, שובי מחשבה ורגש. השיר החמישי היה לרוב מאולץ, לעוס על ידי שיני היקום והגרוע מכל: כותרתו תמיד הייתה – "השיר החמישי". כנקמה, השיר החמישי ברא את סיימון. כנקמה, ברא אותו כמשורר. 1 Link to comment Share on other sites More sharing options...
MR.Krabs פורסם ב 10 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 10 בדצמבר, 2014 כותב נהדר אשתדל לעלות לפה חומרים שלי Link to comment Share on other sites More sharing options...
HumbugMusic פורסם ב 10 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 10 בדצמבר, 2014 שירים תופס? Link to comment Share on other sites More sharing options...
Vertical פורסם ב 10 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 10 בדצמבר, 2014 לא הייתי בחור של יוגה אף פעם, כל הקטע החצי רוחני הזה לא דיבר אליי בחיים ובעיקר היה נראה לי כמו בולשיט דיי גדול, אבל מה היה אכפת לי לנסות? גם ככה איבדתי הכל, והרי "losing all hope was freedom", אולי שעה של שקט ותנועות מוזרות עם הגוף יתנו לי איזו פריצת דרך מהמצב. ביום שני ב19:00 המבטים שלנו הצטלבו בפעם הראשונה. במשך השיעור הראשון הם הצטלבו עוד לפחות חמש פעמים, ואלו היו הפעמים שהסתכלתי על הפנים שלך. איך אלוהים חשב שזה חוקי לשים אותי מאחוריך כשאת עם מכנסי היוגה השחורים האלה? שיהיה. ואיכשהו מצאנו את עצמינו מתגלגלים מהשיעור הזה לשתות קפה, דייט ראשון חצי מאולתר ובעיקר הכי ספונטני שיש כמו שהכרחתי את עצמי לחיות אחרי שגיליתי שלתכנן הכל קדימה פשוט לא עובד. דייט ראשון מאולתר באווירה סתווית על שדרות רוטשילד, שנינו לא לבושים הכי יפה, בטח לא שמנו בושם או התגנדרנו כיאה לדייט ראשון אבל את הכימיה שהייתה בינינו היה קשה לפספס. מזל שלא פספסנו, מזל שכבר מזמן עברתי את שלב הפחד מלקבל לא, הרי אם עדיין הייתי מפחד מלקבל לא איך אחרי חודשיים מאותו דייט ראשון חצי מאולתר היינו מוצאים את עצמינו באמסטרדם ביחד? סופ"ש קצר בהחלטה מהיום למחר שנע בין שאכטות בקופי שופס למאנצ'ים מפגרים אצל הסגול, בין שאכטות בחדר לבין הסדינים לבין לארג' בצ'יפסי קינג עם מיונז ורוטב גבינה, בין עוד ראש ונסיעה ברכבת לארנה לבין הצ'יפס מספר שתיים באמסטרדם בדוכן בחוץ. בסוף זה מה שיש לעיר הזאת להציע, סקס סמים כדורגל וצ'יפס, הרבה צ'יפס. וזה כל מה שהייתי צריך, לא לתכנן ולא לדעת מה הולך שניה קדימה. חודשיים אחרי הוונדלפארק והצלעות בקפה דה קלוס, אחרי שגם ככה בתכלס כל לילה היית הולכת לישון פה והיו לך פה כבר בגדים לכל יום ואת האיזור שלך בארון החלטנו להפוך את זה לרשמי ופתאום דירת החדר וחצי בת"א הפכה של שנינו ופתאום לחרבן בדלת פתוחה היה פחות לגיטימי, סיגריה זה כבר רק במרפסת לא במיטה, כלים שותפים באותה שניה לא למחרת, להחליף מצעים זה לא רק כשמתחשק אלא חלק מריטואל שבועי שכולל איתו גם ניקיון יסודי, שאיבת אבק וכביסה. אבל בקטנה, מה לא עושים בשביל לקום בבוקר עטוף בגברת שלך שמרגישה בנוח? אז עברנו לגור ביחד רשמית, לא עוד רק חצי מדף שלך בארון. ואיך אחרי שנה פתאום שוב הכל נהיה כל כך כבד? לבלות הייתה מילה גסה, מפעם ביום יומיים של בירה ברגיל וצ'ייסר כשאנחנו במוד בפאב הקבוע שלנו שהיה מרחק יריקה מהבית עברנו גג שבגג למשלוחים של סושי, ואולי כוס קאווה בבית אם ממש הגזמנו. לרוב זה הסתכם בחביתה, כוס קפה ואיזה רוקדים עם כוכבים או כוכב נולד או מאסטר שף או איזה ריאליטי חרא אחר שהיה באותה תקופה מומצאת בערוץ 2. וכשזה נשחק זה נשחק. לך תמצא ריגושים בתוך ערימה של בלאגנים וסבכים, לך תתרגש מחיבוק או מנשיקה כשלכל אחד כבר יש את הצד שלו והשמיכה שלו? לך תתלהב מאיזה יציאה מתוכננת שבוע מראש כדי שלשנינו יהיה זמן, כאילו כתבנו את זה כל אחד בקלנדר בטלפון שלו כדי שחס וחלילה לא נשכח לצאת, כאילו זה היה חצי דייט ראשון ספונטני לגמריי על שדרות רוטשילד או איזה נסיעה מטורפת לאמסטרדם ל72 שעות של בלאגן בתוכניות והרבה סדר בראש? אז חותכים, לא נורא. קורה. אולי שבוע הבא נתחיל ללכת ליוגה. לא הייתי בחור של יוגה אף פעם, כל הקטע החצי רוחני הזה לא דיבר אליי בחיים ובעיקר היה נראה לי כמו בולשיט דיי גדול, אבל מה אכפת לי לנסות? Loaing all hope was freedom. 1 Link to comment Share on other sites More sharing options...
ביג ליבובסקי פורסם ב 11 בדצמבר, 2014 Author שתף פורסם ב 11 בדצמבר, 2014 שמח שהנושא עוד לא גסס. אפשר גם שירים, אפשר הכל. Link to comment Share on other sites More sharing options...
ביג ליבובסקי פורסם ב 11 בדצמבר, 2014 Author שתף פורסם ב 11 בדצמבר, 2014 לא הייתי בחור של יוגה אף פעם, כל הקטע החצי רוחני הזה לא דיבר אליי בחיים ובעיקר היה נראה לי כמו בולשיט דיי גדול, אבל מה היה אכפת לי לנסות? גם ככה איבדתי הכל, והרי "losing all hope was freedom", אולי שעה של שקט ותנועות מוזרות עם הגוף יתנו לי איזו פריצת דרך מהמצב. ביום שני ב19:00 המבטים שלנו הצטלבו בפעם הראשונה. במשך השיעור הראשון הם הצטלבו עוד לפחות חמש פעמים, ואלו היו הפעמים שהסתכלתי על הפנים שלך. איך אלוהים חשב שזה חוקי לשים אותי מאחוריך כשאת עם מכנסי היוגה השחורים האלה? שיהיה. ואיכשהו מצאנו את עצמינו מתגלגלים מהשיעור הזה לשתות קפה, דייט ראשון חצי מאולתר ובעיקר הכי ספונטני שיש כמו שהכרחתי את עצמי לחיות אחרי שגיליתי שלתכנן הכל קדימה פשוט לא עובד. דייט ראשון מאולתר באווירה סתווית על שדרות רוטשילד, שנינו לא לבושים הכי יפה, בטח לא שמנו בושם או התגנדרנו כיאה לדייט ראשון אבל את הכימיה שהייתה בינינו היה קשה לפספס. מזל שלא פספסנו, מזל שכבר מזמן עברתי את שלב הפחד מלקבל לא, הרי אם עדיין הייתי מפחד מלקבל לא איך אחרי חודשיים מאותו דייט ראשון חצי מאולתר היינו מוצאים את עצמינו באמסטרדם ביחד? סופ"ש קצר בהחלטה מהיום למחר שנע בין שאכטות בקופי שופס למאנצ'ים מפגרים אצל הסגול, בין שאכטות בחדר לבין הסדינים לבין לארג' בצ'יפסי קינג עם מיונז ורוטב גבינה, בין עוד ראש ונסיעה ברכבת לארנה לבין הצ'יפס מספר שתיים באמסטרדם בדוכן בחוץ. בסוף זה מה שיש לעיר הזאת להציע, סקס סמים כדורגל וצ'יפס, הרבה צ'יפס. וזה כל מה שהייתי צריך, לא לתכנן ולא לדעת מה הולך שניה קדימה. חודשיים אחרי הוונדלפארק והצלעות בקפה דה קלוס, אחרי שגם ככה בתכלס כל לילה היית הולכת לישון פה והיו לך פה כבר בגדים לכל יום ואת האיזור שלך בארון החלטנו להפוך את זה לרשמי ופתאום דירת החדר וחצי בת"א הפכה של שנינו ופתאום לחרבן בדלת פתוחה היה פחות לגיטימי, סיגריה זה כבר רק במרפסת לא במיטה, כלים שותפים באותה שניה לא למחרת, להחליף מצעים זה לא רק כשמתחשק אלא חלק מריטואל שבועי שכולל איתו גם ניקיון יסודי, שאיבת אבק וכביסה. אבל בקטנה, מה לא עושים בשביל לקום בבוקר עטוף בגברת שלך שמרגישה בנוח? אז עברנו לגור ביחד רשמית, לא עוד רק חצי מדף שלך בארון. ואיך אחרי שנה פתאום שוב הכל נהיה כל כך כבד? לבלות הייתה מילה גסה, מפעם ביום יומיים של בירה ברגיל וצ'ייסר כשאנחנו במוד בפאב הקבוע שלנו שהיה מרחק יריקה מהבית עברנו גג שבגג למשלוחים של סושי, ואולי כוס קאווה בבית אם ממש הגזמנו. לרוב זה הסתכם בחביתה, כוס קפה ואיזה רוקדים עם כוכבים או כוכב נולד או מאסטר שף או איזה ריאליטי חרא אחר שהיה באותה תקופה מומצאת בערוץ 2. וכשזה נשחק זה נשחק. לך תמצא ריגושים בתוך ערימה של בלאגנים וסבכים, לך תתרגש מחיבוק או מנשיקה כשלכל אחד כבר יש את הצד שלו והשמיכה שלו? לך תתלהב מאיזה יציאה מתוכננת שבוע מראש כדי שלשנינו יהיה זמן, כאילו כתבנו את זה כל אחד בקלנדר בטלפון שלו כדי שחס וחלילה לא נשכח לצאת, כאילו זה היה חצי דייט ראשון ספונטני לגמריי על שדרות רוטשילד או איזה נסיעה מטורפת לאמסטרדם ל72 שעות של בלאגן בתוכניות והרבה סדר בראש? אז חותכים, לא נורא. קורה. אולי שבוע הבא נתחיל ללכת ליוגה. לא הייתי בחור של יוגה אף פעם, כל הקטע החצי רוחני הזה לא דיבר אליי בחיים ובעיקר היה נראה לי כמו בולשיט דיי גדול, אבל מה אכפת לי לנסות? Loaing all hope was freedom. מאוד אהבתי מה שעשית עם המבנה. הפתיחה והסיום. אני עושה את זה הרבה. Link to comment Share on other sites More sharing options...
ביג ליבובסקי פורסם ב 11 בדצמבר, 2014 Author שתף פורסם ב 11 בדצמבר, 2014 "קשה לי להגדיר את הז'אנר של שמייכל, אפשר להגיד שהוא כלום מכלום כמו שיש כאלה שהם הכל מהכל. ברק שמייכל הוא כלום. זה דיי מדהים להצליח כל כך כשאין בך כלום ושמייכל מצליח בכך, כמו שאף אחד לא הצליח לפניו, כמו שאף אחד לא יצליח אחריו" – המילים הללו נורו מאצבעותיה הדוקרות של פיונה ופורסמו במגזין "מגזין המוסיקה הטוב בעולם" . לפיונה לא היה שם משפחה וגם לא הייתה לה משפחה. פיונה הייתה הכתבת הכי מוערכת בעולם המוסיקה. אף אחד לא יודע בדיוק מתי התופעה של ברק שמייכל התחילה. המיתוס המתסיס טוען שהוא פשוט עלה לבמה, לחץ על כפתור והכל קרה, או בעצם כלום לא קרה. שמייכל היה ידוע במעיל האור שלו, הוא היה לוחץ על כפתור וזוהר בפני כולם, מן זוהר כזה שבולע כל אדם אשר נמצא אל מול אותו אור רעב ובוהק. אף בן אנוש לא באמת ידע איך הוא נראה, מכיוון שברק שמייכל תמיד דלק. במשך שנים רבות, ציירים רבים ניסו לצייר דיוקנים של שמייכל, שלושת רבעי מהם מתו מייאוש, כשהעיפרון עוד בין אצבעותיהם, כמו סיגריה גוססת בפה גוסס של אמן רוק גוסס. ברק שמייכל לא ידע לנגן על הפסנתר, למרות שהפסנתר העצוב שלו היה מונח לפניו בכל הופעה. הוא לא ידע לשיר, אלא רק להגיד בתחילת כל הופעה:"קדימה, תשירו, תזמזמו איתי". הזוהר השואב הזה של שמייכל, גרם לכך שהקהל הוא זה שכתב את שיריו הידועים ביותר. אף אחד מעולם לא הבין ששמייכל מעולם לא השמיע ציוץ על הבמה. כשעוברים ליד המצבה של שמייכל, אפשר לזהות בצבוץ של זוהר העלה מתוך הסדק הזעיר שבתחתית המצבה. יודעי דבר ויודעי כלום טוענים, שבלילות אפלים, שומעים זמזום מתוך המצבות האחרות שמסביב למצבה של שמייכל. ברק שמייכל היה הכל. היה כלום. היה הכל-ום. 1 Link to comment Share on other sites More sharing options...
HumbugMusic פורסם ב 12 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 12 בדצמבר, 2014 סבבה, נשים דברים שיש לי סקיצות אליהן. https://soundcloud.com/saharperets/tk4f1zxpxmby זמן אולי אני מוקסם מטיפות הטל בזוויות עיניי אולי עייפתי מדי היא נשברה, וכשאספתי את שבריה לידיי נעצמו חולשותיי האור נוטה להיעלם כבר איבדתי כל תקווה להיות אדם שלם אני לא רוצה להילחם מלחמות של אחרים, לי לא חסר מאבקים והחיים הם לא פשוטים כמו שאמרו לי אני רוצה עוד זמן אני רוצה עוד שקט קחי אותי מכאן ויעלם העצב אולי שמחה שורה בי עקב חיוכך החצי-ילדותי אולי בגלל שאת איתי טיפות של גשם ראשונות על החלון והתריסים ובאמת שזה מקסים האור נוטה להיעלם מהר כבר איבדתי תקווה להיות אדם אחר אני לא רוצה להילחם יותר מלחמות של אחרים, לי לא חסר מאבקים והחיים הם לא פשוטים כמו שאמרו לי אני רוצה עוד זמן אני רוצה עוד שקט קחי אותי מכאן ויעלם העצב Link to comment Share on other sites More sharing options...
HumbugMusic פורסם ב 12 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 12 בדצמבר, 2014 https://soundcloud.com/saharperets/3byafkh01iqo מעל שדות מעל שדות כוכבים אין ספור וכל השאר על האדמה הזו הם נשארו מאחור טרופי שינה מנסים לזכור בין הטיפות הם מהלכים והם בטח יודעים זה לא יעזור כל מה שכבוי עכשיו עוד מעט יהיה אור ועוד רגע לא ישאר דבר אין היום אין מחר אין מה לזכור בחוץ סופה והם רועדים מקור בכמה דרכים יכול להלך אדם כמה קשה לו לבחור אחד אחד מי יכול לספור כלום לא נשאר העצב הלך מכאן מי פה ידע מתי יחזור כל מה שכבוי עכשיו עוד מעט יהיה אור ועוד רגע לא ישאר דבר אין היום אין מחר אין מה לזכור Link to comment Share on other sites More sharing options...
טוני פורסם ב 12 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 12 בדצמבר, 2014 .הפשע המאורגן תמיד היה שם, משך ועורר סקרנות במוחם של ילדים .בכל מקום אליו פנו, מצאו עצמם קשורים כתינוק לאם בעולם של שוחד ושחיתות, עשייה לא כשרה של נפשות הפועלות מאחורי אור הזרקורים כמו מעריצים עיוורים היו צמאים לידע אודות כוכבי העולם אליו השתייכו, אנשים פשוטי מראה, ללא כל השכלה ובאין מורה לדרך שידריך אותם בקשיי החיים, דווקא הם היו אלו שהצליחו להתעלות .בערמומיות וחשיבה מחוץ לקופסה ולמצוא את דרכם בין סבך העשבים השוטים אל הפסגה, פסגת הפשע הקורצת .מאז ומעולם היו שני אובייקטים מרכזיים בעולם זה, האחד הוא הכסף והשני הוא הכוח במקרה של אריאל ויאיר לא אובייקטים אלו הם שמשכו אותם להתפתח מזרעי צמח פוטנציאלי שהוריהם עבדו קשה כדי לגדל. .דווקא ההערכה העצמית, הידיעה שבהם יש משהו מיוחד, שונה ולא ממומש הרי תהילת עולם נמצאת עם האריה החזק ביותר, כמו לוחם הזוכה בהכרה, פוליטיקאי המצליח בתחבולות ומזימות להגיע למעמד אליו חלם. .ממש כמותם, כך פושע ממולח אמור לעבוד, לחשוב ולהתנהג .עם לב של אריה, מנטליות של לוחם ומוח של פוליטיקאי מהזן המתוחכם ביותר בעולם בו ילדים הופכים במהירות לגברים, מצאו עצמם אריאל ויאיר באמצע פרשת דרכים, הזמן הגיע ויש להחליט לגבי עתידם. האם לימודים גבוהים באים בחשבון? עבודה שתשעבד אותך עד גיל הפנסיה? בזבוז השנים היפות על תהייה מה היה יכול להיות? לא במקרה של אריאל ויאיר. הדרך להצלחה עוברת במקום אחד, מוח מבריק שלא בוחל באמצעים. הם הולכים על כל הקופה, הסכנה לא זרה להם, בשביל להגשים את חלומם הם יודעים שיצרכו להפוך עולמות לנהל קשר רצוף עם גורמים פליליים ולהטעותם, לנהל מרדף עם רשויות החוק כשידיעה אחת נמצאת מול עיניהם, אין מקום לטעויות. הקדמה לתסריט שאני עובד עליו כבר שנה בערך. כל הזכויות שמורות (: עריכה: הסימונים התהפכו אז מצטער. 2 Link to comment Share on other sites More sharing options...
ביג ליבובסקי פורסם ב 12 בדצמבר, 2014 Author שתף פורסם ב 12 בדצמבר, 2014 מאוהב בכם. Link to comment Share on other sites More sharing options...
פיקטיבי פורסם ב 12 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 12 בדצמבר, 2014 - Link to comment Share on other sites More sharing options...
ביג ליבובסקי פורסם ב 15 בדצמבר, 2014 Author שתף פורסם ב 15 בדצמבר, 2014 מזה עשרים ושתיים שנים שאוויר היקום הוא לא אותו אוויר. מזה עשרים ושתיים שנים שגריס גנרלי לא הופיע בהופעה חיה מול קהל. גריס לא היה משוחח הרבה, הוא תמיד טען שהוא מעדיף לשוחח עם מיתר מאשר עם בן אנוש. באחד הראיונות היחידים שהתקיימו עימו, גריס כינה את ההופעות החיות הופעות מתות. כשנדרש להסביר, הוא ענה בקצרה למנחה: "בכל הופעה מתה שכזאת, אני גוסס במהלכה, לקראת סוף ההופעה אני כבר במצב אנוש. כשאני מסיים את ההופעה ומחליט לחיות, אני נכנס לחדר ההלבשה ומנגן שוב את כל היצירות של ההופעה, כשאני שכוב ערום במיטה". גריס השפיל את מבטו מעלה, מתבונן בתגובה של המנחה, צחוק מוגזם כפי ששיערו סורק בהגזמה, שיערותיו שכובות בדום מצדיע על ראשו המתבייש. הקהל באולפן חיקה באופן טוטלי את צחוקו של מנחה הטלוויזיה, אשר שמו היה מנחה טלוויזיה. הקהל באולפן נקרא קהל באולפן, לאף אחד מהם לא הייתה זהות כלשהי, אלא רק צחוק מוגזם ויכולת להגיב באופן מדויק כפי שמנחה הטלוויזיה הגיב לגריס. המשפט היחיד הנכון שמנחה הטלוויזיה, שנקרא מנחה טלוויזיה, הוציא מפיו באותו ראיון – הוא ההצהרה שציירה את הציור המילולי המוסכם ביותר לפי דעת כולם: "גריס גנרלי, נגן הגיטרה הטוב בעולם כולו ואף מעבר לו". כשגריס גנרלי הפציע מבטנה של אמו הזועקת, היה לו בדיוק את אותו שיער שהיה לו שמונה שנים לאחר מכן, כשנגע לראשונה בגיטרה וחווה את האורגזמה הראשונה, האמיתית והאחרונה שתהיה לו אי פעם. אורך שיערו היה בגובה כתפיו השמוטות, צבע שיערו היה בצבע ירח מלא, שיער צחור ומצהיב שכזה. גריס מעולם לא שם עליו חולצה, לא משנה מה מזג האוויר ניגן על השמיים המקשיבות. מהרגע שבו ניגן לראשונה, כאשר ממציא תווים חדשים שלא היו קיימים בתרבות המתרבה, לא ספר דקות, שעות, ימים או כל דבר אחר אשר נקשר בדרך כלשהי לזמן. גריס פחד מאוד מהרגע שבו הגיטרה לא תנוח לצידו במיטה המניחה מנוחה. לאחר אותו ראיון, בו השפיל מבטו מעלה, החליט גריס כי הוא שם על עצמו חולצה. גריס גנרלי הפסיק להופיע. זהו היה יום נטול תאריך, מכיוון שאין שום צורך במספרים חלולים אשר יספרו את התוגה המתחלחלת בליבם של האנשים (קראו להם אנשים, לא היו להם שמות) כאשר דבר נוראי כל כך קרה. הרי האנשים, העולם, היקום, החלל והכוכבים היו כולם נתינים מהנהנים לצליליו של גנרלי. חלק מהאנשים, אשר היו אמיצים דיו בכדי לקרוא לעצמם גם בני אנוש לעתים, דרשו ברוך מתחנן את צלילי גנרלי בחזרה. במהלך השנים, חלק מהאנשים, אשר נקראו אמנים עצובים, כתבו מכתבי הערצה לביתו של גריס. מכיוון שגריס היה עסוק באיחוד תמידי עם הגיטרה, היה נותן לחמישים ושמונה סוכניו השונים לקרוא את המכתבים ולסווג אותם. גריס גנרלי מאס בחולצה, הוריד אותה מגופו הכחוש והארוך עד מאוד. גריס גנרלי החליט לחזור להופיע, אך במתכונת שונה לגמרי מהמתכונת הרגילה. גריס ביקש מסוכניו לעזור לו בקריאת מיליארדי המכתבים שמעריציו כתבו לו עם השנים, שהשנים כתבו עימם. במשך שלושה שבועות, גריס וסוכניו קראו אין ספור מכתבים, מכתבים שלא ספרו את הכמות שלהם. המכתבים סווגו לרגש ומוות. לפיכך, גריס בחר את המכתבים אליהם הכי התחבר, בעיקר אלה שהגיטרה והצלילים הכי התחברו אליהם – זה רגש. כמו כן, חשוב היה לגריס כי אותם אנשים שכתבו את המכתבים, יהיו מתים, ללא כל יכולת להגיב – זה מוות. אם כן, גריס החל להופיע, הופעות חיות, אל מול המצבות של אותם אנשים כותבים. זהו היה סבב ההופעות החי ביותר של גריס אי פעם, בשל חוסר יכולתם של המתים להגיב. ההופעות היו מלאות, עם כל הלהקה של גריס, אשר נקראה להקה. במהלך תקופה חיה ומנגנת זאת, התקשורת גילתה על המתכונת החדשה של גריס להופעותיו. כותרות ענק עצומות, מילים מתאבדות, מנחי טלוויזיה נטולי שמות מגוללים את הסיפור. "אני כותב לך כשעיניי דומעות, כשברקע הגיטרה שלך מנגנת לי את החיים הלא חיים האלה מהמחשב הלא חושב הזה. נולדתי שבע שנים לאחר שהפסקת להופיע. נולדתי אל חיים מאוד מתים ועצובים כשכל תחינתי היא לראות אותך מנגן מולי תווים שעוד לא נוגנו, יצירות שעוד לא נוצרו". בעיירה זעירה שנקראה עיירה, אשר התייצבה לה בנחת ליד עיר כלשהי שנקראת עיר, חי נער שהיה לו שם. סנדר מקפלן. סנדר היה נער חושב ותוהה שהעריץ את גריס גנרלי. חלום הנער היה לראות את גריס גנרלי בהופעה, מנגן על מיתרי החיים וכל מה שמסביבם. "הקשבתי לחדשות אתמול בערב. בכיתי מאושר כשהבנתי שיש לי הזדמנות לצפות בך מופיע מולי. החלטתי את ההחלטה החשובה בחיי, או במותי. החלטתי למות, או לחיות. החלטתי להתאבד. אנא תחפש אותי במצבה שנקראת מצבה. אמתין לך, מקשיב מאוד, חי מאוד". Link to comment Share on other sites More sharing options...
נמניהו פורסם ב 15 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 15 בדצמבר, 2014 אחלה נושא! שירה קצרה .. והגיגים חח גם תופס פה? Link to comment Share on other sites More sharing options...
lior30 פורסם ב 16 בדצמבר, 2014 שתף פורסם ב 16 בדצמבר, 2014 . Link to comment Share on other sites More sharing options...
ביג ליבובסקי פורסם ב 16 בדצמבר, 2014 Author שתף פורסם ב 16 בדצמבר, 2014 אחלה נושא! שירה קצרה .. והגיגים חח גם תופס פה?הכל תופס/ש. Link to comment Share on other sites More sharing options...
Recommended Posts
Create an account or sign in to comment
You need to be a member in order to leave a comment
Create an account
Sign up for a new account in our community. It's easy!
Register a new accountSign in
Already have an account? Sign in here.
Sign In Now