התייעצות עם חיילים בהווה ובעבר

[Washington]

אז ככה, אני חייל טרי התגייסתי ביולי האחרון לחטיבת הצנחנים ואני משרת בגדוד 202.

הגעתי לשירות באמת עם ראש פתוח והמון מוטיבציה ורצון להיות טוב, להינות מהדרך והמחוויה ולתת לעצמי להתגלגל במערכת ולקחת הכל בקלות. וצפיתי את הכל, קאדרים, מעט שינה, מעט אוכל, וזה באמת שטויות.

אבל הדבר העיקרי שמפריע לי הוא שאני פשוט לא מצליח להינות, באמת אני לא מרגיש מסופק משום דבר שאני עושה, לא מהפעולות הפיזיות ולא מהפעולות המנטליות, ואני נוטה להאמין שהרבה מזה נובע מהעובדה שהחברה שאיתי במחלקה חברה די מאכזבים, אותי באופן אישי, לא הצלחתי להתחבר אליהם במהלך החודשיים האחרונים, במיוחד לא עם הכיתה שלי שהיא בעיניי כיתה קשה ועם חברה שזורקים אחד על השני ומזלזלים אחד בשני וזה נורא.

כן מצאתי לי את השניים שלושה חברה שאני מסתדר איתם ומדבר איתם מהמחלקה אבל לא ככ מעבר.

למה אני חוזר הביתה עם כזה חוסר סיפוק והנאה, בשעה שהמון חברים שלי מחטיבות אחרות מספרים לי כמה כיף להם ואיזה סיפוק הם מרגישים אחריי שהם משלימים אתגר כזה או אחר קשה או קל ככל שיהיה.

יש לי איזה שהוא תסכול מסויים, אני רוצה להצליח, אני רוצה להינות ולהיות מסופק.. אבל אני פשוט לא מצליח להשתחרר מהמועקה הזאת..

התשובה של רוב האנשים ששאלתי הייתה ״אתה כולה חודשיים בצבא חכה עוד קצת..״ אבל גם להסתובב חודשיים עם המועקה הזאת זה קשה, ועוד להמשיך איתה זה לא פשוט..

[Shitzi]

א. כל הכבוד וישר כוח על ההחלטה לשרת בקרבי ולתת מעצמך.

ב. ״אתה כולה חודשיים בצבא, חכה קצת״

ג. ההרגשת סיפוק מהצבא לא מגיעה בטירונות או אימון מתקדם, זה מגיע בשלבים יותר מתקדמים כמו סוף מסלול ושיבוץ לותיקות ששם אנשים פשוט יבינו לבד מה שאתה הבנת מזמן, שצריך להיהנות ולהיות מסופק מהחרא הזה. בסופו של יום אתה תסתכל אחורה על התקופה הזאת ורק תצחק.

ד. אני כותב לך מניסיון, לי היה מחזור שבוז. לא כיתה לא מחלקה.. מחזור שלם עם ראש באדמה. תוסיף רק אוהלים, חול, אוכל נוראי ותרגילים קשים והרי לך אדם שבור. מצאתי את עצמי לא פעם נותן בוקסים לקיר מעצבים או שיעמום, למזלי המפקד שלי אוהד מכבי שרוף שער 11 אז בשבירת דיסטנס היה עם מי לדבר. ששובצנו לותיקות הכל השתנה, הרגשתי פתאום משמעות לשירות ״המחורבן״ הזה ואשכרה לא היה לי שביזות יום א׳. נהניתי לחזור לצבא ולראות את החברים ולעשות מה שעשיתי.

 

מהחרמון עד קו החולות במצרים עשינו הכל ביחד, ואם זה לא מנחם אותך אז שתדע שעד היום אנחנו בקשר הדוק עם מפגש פעם בשבועיים בכל חלקי הארץ פלוס מתנות יפות מכל אחד באירועים שהיו... חתונות בריתות וכדומה.

 

גבעתי נוב 05.

[Soul Boy]

כמה שזה ישמע מוזר, לא בהכרח חייבים להיות לוחם/תומך כדי להרגיש משמעות.

 

בתור "ג'ובניק", אני משרת בחיל מודיעין ויחסית קל"ב, אבל מצד שני אני מתנדב אז אני עושה שלוש שנים כמו כולם ואני בתפקיד שאני יודע שהוא חשוב ומשפיע על עתיד המדינה.

 

אבל גם כמו שאמרו, תן לזה עוד זמן, דברים בצה"ל משתנים, במיוחד ביחידות לוחמות או תומכות, אם אתה רואה שאתה מגיע לחצי שנה שלך ואתה עדיין לא במקום שאתה רוצה להיות, פנה לקצין מיון ושיבוץ.

 

ועוד משהו, come to the job side, we have cookies

[אור גייזר]

יש לי חבר ב890, אחרי חודשיים אמר לי בדיוק כמוך: "למה אני צריך את זה? באתי מוכן לחרא אבל זה פשוט לא מספק" וכו'

עוד מעט יש לו מסע כומתה, אני חייב לציין שאחרי כל מסע שהוא קורע את התחת הוא חוזר עם חיוך של קינג!

חכה למסעות הרציניים שתתחיל לקבל כיסוי שעון, דיסקית, ובכלל כומתה..

 

נ.ב

באמת כל הכבוד על ההחלטה ללכת לקרבי, היום זה פחות נפוץ שיש כאלו שעושים את זה מרצון. בהצלחה!

[ת"א שלנו]

גם אני הרגשתי ככה, גם המפקדים שלי אמרו לי בזמנו שהם הרגישו ככה וגם הטירונים שלי הרגישו ככה ואפילו ראיתי את זה לנגד עיניי. אתה צריך להבין שככה זה בהתחלה וזו הרגשה שעוברת עם הזמן.

תנסה להיות חזק כי בתכלס הקאדרים והחוסר שינה זה קשה, אבל מה שהכי שובר זה כשיש בעיות חברתיות, ויש הרבה חיילים שרוצים הכל "כאן ועכשיו" והם בדרך כלל לא מבינים שגיבוש לוקח זמן ובדרך כלל גם יותר מחצי שנה. מה שקורה בסופו של דבר זה שרוב המחלקה\כיתה מבינה שאחד תלוי בשני ועם הזמן כולם מתאזנים, כלומר - סוציומט מקבל פידבקים שליליים ונהיה יותר אכפתי, חייל קר מבין שהוא צריך להיות יותר סחבק כדי לשרוד את השלוש שנים ובאמת משתנה. בסופו של דבר מקבלים חבר'ה שרובם די דומים, עם הרבה חוויות משותפות וזה מרגיש הרבה יותר טוב. אז תנסה להמשיך למרות הקושי ואני מאמין שזה יסתדר לך כמו שבמחלקה שלי זה הסתדר.

 

אגב, אני זוכר שבטירונות שלי התחלנו להתגבש רק אחרי המסעות ושבוע מלחמה\שטח. בדרך כלל מתגבשים ברגעים הקשים ובסוף גם מתגעגעים לרגעים האלה.

[Semper Fidelis]

בסופו של דבר, מישו שנשאר זבל של בנאדם שזורק על כולם, זה דבר נדיר מאוד. אתה עוד תראה שכשיהיה לך שבוע מלחמה, גם אלה שהכי הסתכלת עליהם בתור זבלים יכנסו איתך מתחת לאלונקה בנסיגה, לא כי הם כאלה בני אדם טובים, אלא כי הם מבינים שאם הם לא עוזרים הם משאירים אנשים להנמק מתחת לאלונקה וגם אפחד לא ידבר איתם אחרי זה. אותו דבר לגבי כל אקט קשה שיהיה לך. קיצור אני מאמין שתסתדר, כי ההתחלה באמת קשה, אבל בהמשך אני מבטיח לך שתכיר חברים שיהיו הרבה יותר "אחים" שלך מאלה שבאזרחות.

בהצלחה (וצנחנים גייז, תבקש לעבור לגולני)

[roei p]

אחי תקשיב לי, אני משרת בגדוד הזה כבר שנתיים,פשוט תעשה הכל כדי להגיע למסייעת ומשם יהיה לך הרבה יותר טוב. תראה מה זה פלוגה אמיתית.

אם יש לך שאלות על הגדוד או על הפלוגה אל תתבייש לשאול אותי.

[meler]

תן לזה צאנס..תחכה לסוף אימון מתקדם, מאמין שתמצא עוד חברה להתחבר אליהם..

 

תנסה ללחוץ לצאת לקורס מ"כים ואם לא,בוותיקה יכול להיות שתחחבר לחברה שבמחלקה יותר ותיקה

 

בחרת במסלול לא פשוט. בסוף הכל מסתדר!

[Washington]

וואו תודה רבה לכולם, אכן הבהרתם כמה נק חשובות

אמשיך לתת מעצמי את המאה אחוז לטובתי ולטובת כלל הכיתה או המחלקה שלי, ומקווה שעם הזמן ילמדו להעריך את זה ולתת גם מעצמם..

שוב המון המון תודה!

[MaTa]

תשמע משהו - אני התגייסתי בנוב' 06 לשריון, המחזור הראשון אחרי לבנון השניה. מה התוצאות של זה? 50% מהפלוגה שהתחילה את המסלול לא סיימה. 44 מ-89 [פתאום אני קולט איזה מספר מרגש סיים מסלול]. אני יכול להיגד לך שלאורך המסלול היו כל כך הרבה אנשים גרועים שרק פחדו להיכנס לטנק אחרי המלחמה ההיא, וסגל שחלקו הגיע הלום קרב אלינו לפלוגה ואפילו הוציא עלינו קצת מהתסכול שהיה להם לאורך המסלול - אבל בסוף מי שנשאר התגבש לו ובמבצעית החבר'ה היו כבר בעולם אחר.

תן לזה זמן, אתה באמת כולה חודשיים בצבא וזה לא קלישאה. תיצמד לחברים הטובים שלך ותן לאחרים עוד זמן גם להשתנות....בסוף יהיה בסדר ואתה גם תגיע לסיפוק בצבא.

 

והטיפ הכי חשוב שיכולתי לכתוב אתה כתבת בעצמך - תנסה להינות מהדרך. בסוף הכל יתחבר.

 

כל הכבוד.

[MTA For Ever]

ככה זה בהתחלה. אני עוד 4 חודשים משתחרר, יש קווים שאני לא אשכח(עזה, קלקיליה, חברון), ויש כאלה שלא ארצה לזכור... הכל טוב אחי, אתה עוד צעיר... אל תתן לשטויות כאלה לשבור אותך.. בטירונות בעיקר מתעסקים במשמעת, אחרי כל הבולשיט של הדיסטנס הכל משתנה.

[החתול הצהוב]

תעדכן בהמשך מה קורה איתך. יהיה מעניין לשמוע.