3 ימים באוגוסט

[אוהד מ-92]

בסוף יולי 2006, באמצע הלחימה, קיבלתי טלפון ממנש. הוא שאל איפה אני, אמרתי לו שאני בים, הוא אמר שיש מלחמה ושאני אבוא. אז באתי. חטיבה 7, בה שירתתי בסדיר, קיבלה להיות חטיבה מרכזית בלבנון, בהתחלה הוא אמר לי שאני אצטרף לגדוד 82 על הגבול ממש, אבל בהמשך הוא החליט שבגלל שאני מכיר כל כך טוב את עבודת השליש בסדיר דווקא ולא במלחמה, אז כדאי שאני אשאר ברמת הגולן איתו ואעזור לו בשליחת חיילים לקורסי נהיגה מזורזים וניהול שוטף של כוח האדם של יחידה שנלחמת כרגע (וכמו שכולנו יודעים, באותם ימים שרר בלאגן מטורף).

כך מצאתי את עצמי 3 ימים לפני סיום המלחמה, ביום חמישי בבוקר מתעורר בבסיס שבו שירתתי במשך רוב רובו של השירות שלי, במקום שבו שירתתי עם שטוק. שטוק הוא גלעד שטוקלמן, קצין האימונים של חטיבה 7 אי שם בתחילת שנות ה 2000, הוא היה מפקד של החברים שלי במסלול הלחימה ממנו נשרתי מסיבות רפואיות כמה חודשים קודם לכן. ידענו שנהרגו אתמול יותר מעשרה חיילים, לא ידענו אבל עדיין שמות ובבוקר כשהתעוררנו, מנש פתח את הטלויזיה והשמות כבר רצו, ופתאום זה ריצד מולי - גלעד שטוקלמן, בן 26, תמרת. את האגרוף שחטפתי בבטן באותו רגע אי אפשר לתאר וחשבתי שזה האגרוף הכי חזק שאפשר לחטוף... לא ידעתי מה עוד מחכה לי באותו סוף שבוע נוראי.

 

באותו שלב ניסיתי לברר מתי הלוויה, יצאתי הביתה לסוף השבוע ובעיקר הייתי בהלם. מאז שהשתחררתי לא דיברתי עם שטוק יותר מדי, שמעתי פה ושם קצת על מעלליו, אבל עיקר ההיכרות שלי איתו היתה בשנה וחצי שעבדנו יחדיו בחטיבה, אני כראש לשכת המח"ט והוא כקצין האימונים של החטיבה, הקצין הצעיר שהכי קרוב למח"ט.

 

הטיל שפגע בטנק שלו גרם להרס נוראי, לקח עוד יום עד שקבענו את מועד הלוויה, ידעתי עליה בערך שעתיים מראש, ולא היו לי את כוחות הנפש לנהוג שעה וחצי עד לתמרת, עד לבית העלמין. מצאתי את עצמי יבש מדמעות, מהלך סביב עצמי, לא מסוגל אפילו לחשוב. ולא, לא הלכתי ללוויה. והצטערתי. כל כך הצטערתי שנשבעתי לעצמי שזה לא יקרה יותר שאני אפסיד לוויה של חבר שנהרג. לא חשבתי שמקרה המבחן שלי יגיע כבר למחרת.

 

בשבת היתה הופעה של יהודית רביץ וגידי גוב. ההופעה נקבע זמן רב לפני שהמלחמה התחילה, הדיבורים על הפסקת האש כבר היו מסביב ולא באמת היה לי משהו טוב יותר לעשות עם עצמי, אז הלכנו כל המשפחה להופעה. זה היה המחזה הביזארי ביותר שיכולתי לחשוב עליו. המוות של שטוק הבהיר לי באותו רגע שהרבה יותר מדי אנשים שאני מכיר נמצאים כרגע בתוך לבנון, ואני אפילו לא יודע מזה. כבר ידענו שיש 12 הרוגים באותו סוף שבוע (המספר גדל עד הבוקר) ורק חיכיתי לשמות. פשוט חיכיתי שיפרסמו שמות.

בהופעה בכיתי לראשונה באותו סוף שבוע, הכל השתחרר, בבת אחת, מסביבי, המון אנשים מהצפון שקיבלו כניסה חינם, המון אנשים מהאיזור שמנסים קצת לשמוח בתוך אוירה נוראית, ואני בוכה. כל ההופעה בוכה. המוזיקה הצליחה לשחרר אצלי את מה שההלם לא.

 

בוקר יום ראשון. הכפית כבר היתה ביד שלי ובאתי לאכול את ארוחת הבוקר, כשתכננתי לעבור בקבר של שטוקלמן בדרך לרמת הגולן לבסיס, אך אז פתאום המבזק הודיע כי הותרו לפרסום שמות חלק מההרוגים. הוא היה ראשון.

סמל אלכסנדר בונימוביץ,בן 19, מנתניה. בום! קמתי והסתובבתי בבית, לא ידעתי מה אמורים לעשות עכשיו. שטוקלמן עוד היה חבר רחוק, אדם יקר שעבדתי איתו במשך זמן מה, אבל המשכנו כל אחד בדרכו. סשה לעומת זאת היה עובד שלי בבורגראנץ, כשהייתי סגן מנהל סניף אחרי הצבא. גידלנו אותו בסניף, הוא עבד אצלנו שנה וחצי והפך משליח לאחראי משמרת מושלם, הוא היה תותח בכל מה שהוא עשה, דיברתי איתו רק כמה שבועות לפני כן, הוא עזר לי בסוכות כשהוא בא לבקר אותי בסניף כשהוא חזר לחופשה מהצבא. הוא נהרג.

 

אמא שאלה אותי מה קרה, אמרתי לה שסשה נהרג. במשך יום וחצי, עד ללוויה בשני אחרי הצהרים הסתובבתי כמו סהרורי בבית. לחזור לרמת הגולן לא עמד על הפרק כשידעתי שיש ללוויה. את אמא של סשה אני מכיר! את החברים של סשה אני מכיר! את החיפושית שלו, את החיים שלו, את החלום שלו להיות שריונר.

ביום שני, בדרך ללוויה הפסקת האש כבר נכנסה לתוקף, ברדיו שמו שירים שמחים ושירים עצובים, כי המלחמה נגמרה אבל היו עדיין לוויות. זה היה הפתח לכמה מהחודשים הקשים ביותר שחוויתי. את החודשיים שאחרי אוגוסט ועד ששנה ב' התחילה באוניברסיטה אני פשוט לא זוכר. יש לי תלושי משכורת מאותה תקופה, ככה שעבדתי, אבל זה בערך הדבר היחיד שאני יודע על מה שעשיתי בחודשיים הללו.

 

מחר אני אתחיל את הבוקר בבית העלמין בנתניה, ומיד לאחר מכן אני אסע לבית העלמין היפה בארץ, בית העלמין של נהלל. אני אגיד שלום לחברים שלי ואני אפגוש את האמהות שלהם. אני אלטף את המצבות שלהם כמו בכל שנה ואני אדבר אליהם כמה מילים על מה שלומי עכשיו. ואני בעיקר אזכור אותם, כי הם היו שני אנשים מצויינים שאנחנו הפסדנו.

 

מוקדש באהבה רבה לסרן גלעד שטוקלמן ולסמ"ר אלכסנדר (סשה) בונימוביץ שנהרגו בסוף מלחמת לבנון השניה, בקרבות הטנקים. סשה זכה בצל"ש אלוף הפיקוד, ביחד עם חבריו לטנק, בניה ריין, אורי גרוסמן ואדם גורן, על פעולותיהם בשעת לחימה, כאשר חילצו טנקים שנפגעו מתוך אש הקרב, עד אשר הטנק שלהם נפגע גם הוא.

[lobster]

סיפור מדהים וכתיבה מרתקת

הייתי בסדיר במלחמה, לא אשכח את הפחד המלווה בדחף להיכנס פנימה כמה שיותר ולסייע

תנצבה

[Defender]

יהי זכרם ברוך.

[oferr]

יהי זכרם ברוך!

[GalMaccabi]

יהי זכרם ברוך .. !

[יועד כהן]

יהי זכרם ברוך

[Adir12]

סיפור מדהים...יהיה זכרם ברוך!

[אוהד מ-92]

שנתיים עברו מאז שכתבתי את הקטע הזה. 9 שנים עברו כמעט מהמלחמה. החיים מאוד אחרים מהחיים שהיו לי לפני כמעט עשור, אז הייתי סטודנט. את שטוקלמן כבר מזמן עברתי בגיל, הפכתי למורה ואחיו הקטן של סשה בגיל של התלמידים שלי. עברנו עוד מלחמה בקיץ האחרון.

 

מחר בבוקר שוב אלך לבתי העלמין. בצפירה אני כבר לא עומד ליד הקבר של סשה. פעם הוא היה הקבר האחרון בשורה, בשנים שעברו נוספו עוד לא מעט קברים לידו וכבר אין כמעט מקום, אז אני מגיע קצת מוקדם, מדבר איתו קצת ועובר לקברים של חלקה א' - החלקה של הרוגי מלחמת יום העצמאות, מוצא לי קבר שאין לידו אף אחד ודואג לעמוד דווקא לידו בזמן הצפירה והטקס. אחרי זה אני אלך לבורגראנץ שעבדנו בו ביחד ואוכל ארוחת צהרים, הארוחה שלי עם סשה, רק שהוא אף פעם לא יושב איתי לאכול ואני אוכל לבד. כשאני אגיע לתמרת אני אפגוש הרבה אנשים מוכרים, אנשי הגל השני. כולנו עומדים ב 11 ליד הקבר של חבר אחר ולקראת הצהרים מגיעים צפונה למשפחה של שטוקלמן. בדרך אני עובר בקבר שלו, מספר לו קצת על החיים ומקווה שהוא יודע שאני עדיין זוכר ולעולם לא אשכח.

 

ואולי בזה הכל מתמצא. בשתי התמונות שלהם שתלויות לי בחדר מתחת לאות מלחמת לבנון השניה. בזה שאני לעולם לא אשכח אותם ואת מי שהם היו אמורים להיות וכבר לא יהיו אף פעם.

[דניאלה בירן]

אין מילים

 

לקרוא את הנושא הזה ואז את התגובה הנוכחית שלך, שנתיים ושבוע אחרי

 

החיים ממשיכים... למרות ובזכות הכל.

 

ת.נ.צ.ב.ה

[נועם שוהם]

רגשת. אין מילים.

[MaTa]

כמו אגרוף בבטן.

[החתול הצהוב]

עצוב מאוד, אין מה להוסיף

[אוהד מ-92]

יום הזכרון 2018.

כמה מטרים מהקבר של סשה יש קבר טרי, דביר קפלנסקי. תלמידה שלי שנפטרה בעת שירותה הצבאי השנה. עוד משפחה, עוד אמא.

ודווקא השנה החיים השתנו עוד יותר, ואני כבר לא גר בישראל. לפני כמה שעות הייתי בטקס יום הזכרון של השגרירות והרגשתי קצת קרוב, אבל בעיקר קשה לי עם זה שאני לא אראה מחר את האמהות, אלא רק אשלח להם הודעה בווטסאפ, שידעו שאני לא קרוב ללשכוח, אבל החיים, כמו החיים, לוקחים אותנו למקומות שונים והנה, גם את ההבטחה להיות שם בכל יום זכרון אני לא יכול לקיים.

 

שורשי העזיבה שלי את ישראל טמונים אי שם בקיץ 2006, במלחמה ההיא, בהתאוששות ממנה. ויש רק יום אחד שאני רוצה להיות קרוב, וזה היום הזה.

עוד כמה שעות אני אקום ליום רגיל, אלך לעבודה ועל דש החולצה אני אשים את מדבקת ה"יזכור" שלקחתי בטקס היום, משהו כדי לסמל לעצמי שזה לא יום רגיל ובעיקר, שאני זוכר.

[hen34]

יהי זכרם ברוך