מכתב לשחקנים

[בר בראון]

וואו.

בחלק של הניצחון,כמעט וגמרתי רק מלחשוב על המחשבה הזאת.

[lidor biton]

לפי דעתי יש כמה דברים שצריך להסביר להם

1כמה ניצחון חשוב בדרבי הזה

2 כמה גדול ההבדל בין ניצחון לדרבי והפסד בדרבי ובמיוחד שזה גביע המדינה

והכי חשוב לא להתחנף ולהתחנן כי הם לא יקחו אותנו ברצינות

ואיזה מישו פה זרק רעיון שלפי דעתי הוא ענק להראות לשחקנים תמונות של הקהל בניצחונות והפסדים בדרבי

[אייל שיבושי]

דקה 3 לשבור את הרגל ליבואה והדרבי שלנו.

[סגול]

http://www.12p.co.il/news.asp?id=866

 

תתחילו להכנס לאתר , יש שם אוצר.

 

זה האתר של הפורום לא ?

[אלירן אברמן]

זה האתר של הפורום לא ?

 

מה זה האתר של הפורום ?

האתר של הארגון.

[morzo]

אני חייב להביא פה משהו שהתפרסם באתר , שמעיין התותח כתב וניסתי לשלב בו את המכתב של גופר

שחקנים יקרים !

דרבי זה קצת כמו ליל השתכרות, הבוקר שאחרי דומה להאנג-אובר.

לא משנה מה קרה אתה לא זוכר הרבה מהיום שלפני חוץ מכמה רגעי שיא או שפל, והכל רץ לך ממש מהר.

 

אתה יכול לקום עם האנג-אובר איכותי, כאילו שתית וויסקי משובח על חשבון הבית, רקדת עם הבחורה הכי יפה במקום (או עם החברה האהובה), כזה שאחריו קמים עם חיוך ענקי על הפנים, וכמה שמנסים לגרד אותו הוא לא יורד.

האנשים נראים לך שמחים, מסתכלים עלייך במבט של "מה עבר עליו אתמול? גם אני רוצה את זה".

יש כמובן גם את אלו שאתה שמח לאידם, שנראים מדוכאים ורק אתה יודע למה...

 

איך אתה יודע?

כי גם אתה עברת, לא לפני הרבה זמן, את אותו ההאנג אובר רק מהצד האפל.

הצד שאחריו אין לך חשק לקום בבוקר, אין לך חשק לעשות כלום, אתה בדיכאון.

מהלילה לפני אתה זוכר רק את הפאדיחות שעשית, את האנשים שקינאת בהם כשהם רקדו עם החברה שלהם או הבחורה הכי יפה ושתו, איך לא, וויסקי איכותי.

אתה זוכר גם את הבחורה שאיתך. לא משנה אם זאת חברה או סתם מישהי שהכרת עכשיו.

אתמול בערב היא לא הייתה מלהיבה, לא תמכה ולמען האמת אפילו אכזבה בע-נ-ק.

החברים מדברים איתך, מנסים לעודד, אומרים "ידעת שזה יגיע, היית צריך להיזהר", אבל אתה, מכור...

והתמכרות היא לא תמיד דבר חיובי, כי לפעמים, יש לך סתם האנג אובר מגעיל בבוקר שאחרי.

כזה שאתה לא מבין למה בזבזת זמן, כסף ואנרגיות עליו.

אתה לא שמח ולא עצוב, אלא סתם חש הרגשה סתמית כזאת.

המזוכיסטים יעדיפו להחליף אותה בתחושת הריקנות של ההאנג אובר הגרוע, המכביסטים תמיד ייזכרו בערגה בבוקר שאחרי בו קמת עם חיוך.

ואני? מה אני זוכר? רגע, מה בכלל היה שם? "כלום ושום דבר".

הבוקר שאחרי הפסד

הדבר הכי קשה בלהפסיד דרבי,

יותר מלראות את האדומים שמחים שוב,

יותר מזה שהחלוץ הכושל של הפועל מבקיע רק נגדנו,

יותר משברון הלב על הלוזריות של הקבוצה שלנו,

הוא ללא ספק לקום בבוקר שאחרי.

 

לקום בבוקר שאחרי,

עם התחושה הכי מחורבנת שאפשר,

ללכת ללימודים/לעבודה/לצבא,

ביום שהכי אין חשק לעשות את זה,

במקום להתחבא מתחת לפוך.

 

להסתכל על עצמך במראה,

ולראות את הגירסה הכי מעוכה שלך,

לצאת מהבית עם פרצוף תשעה באב.

 

להסתובב בחוץ עם פרצוף מבואס,

כזה שכל מי שמתעניין מספיק בכדורגל ויודע שהיה אתמול דרבי,

מסתכל עלייך במבט של –

"ואיזה מסכנים האוהדים, שאוכלים להם ת'לב",

כזה שכל מי שלא מודע לקיומו של הדרבי,

חושב שסוף העולם הגיע ואתה הנביא שנשלח לספר את הבשורה המרה.

 

להגיע ללימודים,

רק בשביל שאוהדי מכבי שלא היו במשחק 20 שנה יגידו -

איזה אפסים אנחנו

רק בשביל שאלה שלא אוהדים באמת שום קבוצה -

יצחקו על ההפסד כמו שהם תמיד עושים כשמכבי מפסידים,

ולקוות שלא תיתקל באיזה אוהד הפועל מגעיל ושמח.

 

לחשוב איפה טעינו?

העידוד היה טוב,

התפאורה הייתה טובה,

השחקנים שיחקו טוב (מחצית אחת),

אז איך לעזאזל עוד פעם קפאנו במחצית השנייה?!?!

 

לשקול ללכת לכדוריד,

שם אנחנו באמת משפיעים,

שם השחקנים נלחמים בשביל הסמל ובשבילנו,

לחכות ללכת לכדורעף,

הקבוצה המכביסטית האמיתית האחרונה שנשארה בסביבה,

שדורסת, רומסת ונותנת אך ורק גאווה לדת הצהובה.

 

להחליט בפעם האלף לא לעשות מנוי בשנה הבאה,

ששנה הבאה לא ימכרו לי לוקשים עם עאלק מאמן ועאלק שחקנים,

אפילו שברור שיש יותר סיכוי לנרקומן כבד להיגמל מהסם.

 

פשוט לקום בבוקר,

ולהחליט שנמאס,

להיות מבואס.

 

 

הבוקר שאחרי תיקו

תחושה סתמית.

עוד בוקר?

זה עוד בוקר רגיל?

ממש לא חשבתי שזה מה שיהיה.

 

זה לא קשה וכאב כמו הפסד,

זה לא מדהים ומזכך כמו ניצחון.

 

0-0 - זה הכי גרוע.

האנג-אובר מיותר, כמו מסיבה עם מלא ציפיות ועוד יותר אכזבה.

קמים בבוקר ולא יודע אם להיות שמח או עצוב.

 

תיקו עם שערים - זה כבר תלוי.

אם הובלנו, אז זה חצי הפסד אבל תחושת פספוס, כמו ערב שהתחיל מטורף ונגמר סתם ככה,

אם היינו בפיגור והשוונו, אז זה חצי ניצחון וחסכנו מעצמנו בוקר של עצב.

 

ברחובות, שום דבר לא נראה שונה או חריג.

אף אחד לא יודע שהיה אתמול דרבי?

אני מזמזם בקול רם את השירים, שירי שחקנים, שירים נגד הפועל, וכלום -

אין תגובה, אין קול ואין עונה.

 

למה הזקן הזה מסתכל עליי מוזר?!

בעצם, כולם מסתכלים עליי מוזר.

אוףףף

אני לא שמח ולא עצוב

לא מאוכזב ולא מרוצה

לא רוצה לדבר על זה ולא צריך להתפרק

אולי אין על מה לדבר.

 

רגע, אולי זה היה חלום,

לא, אני מביט בתאריך ובשעון,

מסתכל על כותרת בעיתון,

שוב משבחים את האוהדים,

הפעם את של שני הצדדים,

ואני חש סתם עייפות,

מעוד ערב סתמי, דבר שלפני 12 שעות נראה לי דימיוני.

לקום בבוקר שאחרי,

עם התחושה הכי מחורבנת שאפשר,

ללכת ללימודים/לעבודה/לצבא,

ביום שהכי אין חשק לעשות את זה,

במקום להתחבא מתחת לפוך.

 

להסתכל על עצמך במראה,

ולראות את הגירסה הכי מעוכה שלך,

לצאת מהבית עם פרצוף תשעה באב.

 

להסתובב בחוץ עם פרצוף מבואס,

כזה שכל מי שמתעניין מספיק בכדורגל ויודע שהיה אתמול דרבי,

מסתכל עלייך במבט של –

"ואיזה מסכנים האוהדים, שאוכלים להם ת'לב",

כזה שכל מי שלא מודע לקיומו של הדרבי,

חושב שסוף העולם הגיע ואתה הנביא שנשלח לספר את הבשורה המרה.

 

 

הבוקר שאחרי ניצחון

תעצמו את העיניים.

חזק.

ממש.

עכשיו דמיינו, את החלום הכי פרוע, הכי רטוב, הכי הכי, מתגשם.

חייכתם עכשיו נכון?

כן, אין ספק שמעט חיוכים יכולים להשתוות לבוקר שאחרי.

 

כמו החלילן מהמלין שגירש את כל העכברים לים, ככה החזרנו אתמול את האדומים לחורים שלהם.

אפילו חולצת קודש הקודש של מנצ'סטר, הדבר האדום היחידי שיש לי בארון, נראה דהוי קצת אחרי כיבוש תל-אביב בצהוב.

המבט בעיניים בורק, לא משנה מיעוט שעות השינה, בבוקר קמתי עם אנרגיות מטורפות.

אני נמרץ ובעיקר - יש לי איזה עיוות קטן בפנים -

החיוך הזה, מרוח לי על הפנים, אני משפשף, מגרד, שוטף, מצחצח, והוא לא מוכן לרדת מהפנים.

 

אני מסתכל על הקיר הצהוב בחדר שלי, רגע, זה בכלל לא הקיר הזה!

אמא שלי נראית צבועה בצהוב, אבא שלי לידה, בכחול.

אני הוזה, שוב פעם טריפ רע, תיכף אני אתעורר מהחלום.

 

"זה לא חלום, עוד יבוא היום, מי ידע שכך יהיה".

לא ידעתי שכך יהיה. דווקא הפעם באתי בתחושה של פחד, שיש לנו הרבה יותר מה להפסיד.

לא הפחד הרגיל שאתה אומר לעצמך - תפחד כי יהירות ושאננות מובילים לאסון.

תחושה שהאדומים באים, מתקרבים, סוגרים את הפער במאזן הניצחונות, שאוטוטו נגמר מאזן האימה.

 

וזה מתחיל רע,

תמיד זה מתחיל רע, הכי רע שיש, ועוד בבית שלנו, בשער 11.

אין, ידעתי, אי-אפשר לסמוך עליהם.

 

ואז...

יורדת השכינה,

מתפזרת העננה (ולא מהפירוטכניקה עליה השלום),

ואיש אחד, קצת יותר גדול ממני, לובש צהוב כחול, קונה את עולמו.

 

פייייייייייייייייייייייייייייייי

אני עףףףףףףףףף

בשמיים

 

רגע, זה עכשיו או שזה היה אתמול?

מי זוכר, הכל נראה לי כמו רצף אחד.

הצלילים, השירים, החגיגות, התמונות רצות בראש ומסרבות להרפות.

אני שוב מסתכל על הקליפ, אין, אני לא מאמין שנשארנו אלפי אנשים רק כדי לצעוד החוצה יחד מהאיצטדיון.

 

מה יהיה עם החיוך הזה?

לא יודע ולא איכפת לי.

תנו לי ליהנות מהרגע, מהתחושה.

לא סתם השקעתי, לא סתם תרמתי, לא סתם הקרבתי.

 

אין על הבוקר שאחרי!

הנה עוד עם פרצוף נפול, אני מתאפק לא להשתחצן אבל הכל צבוע בצהוב וכל מה שמדכא באדום,

והחיוך משתחרר בצורה בלתי נשלטת לכיוונו, עם גלגול עיניים שבז לו.

לא עוזר שאני מנסה להגיד לעצמי שרק לפני כמה זמן אני הייתי במצב דומה לאדום המדוכא.

 

הכי כיף זה הבוקר שאחרי

לפתוח את העיתון

לראות איך כולם מחייכים אלייך ולוחצים לך את היד כמו חתן בר-מצווה

להתעלל במדוכאים

לחייך בעיניים בורקות כמו משוגעים

להעלות זיכרונות ולחוש געגועים

לזמנים יפים.

 

הטריפ הזה לא עובר מהר,

הכל נצבע בצהוב ובכחול, וזה רק מתגבר,

הכל פתאום הולך לי, כמו פאזל שמתחבר,

הגרון לא צרוד מהצעקות, אלא עוצמתי וחזק,

ורגע אחד קסום - הכדור נושק ברשת, הרגליים עוזבות את האדמה, החברים שלי קופצים עליי,

והחיוך, הוא מסגיר את מה שקרה.

 

 

ואחרי כל ההקדמה..

תסתכלו על החולצה שלכם, מזהים את הסמל ?

אתם, אתם הגשמתם חלום של כל ילד שגדל במדינה, לשחק במכבי תל אביב, ועוד הרווחתם את הזכות לשחק בדרבי.

דרבי זה מעבר לדברים היבשים, "תארים", "כסף" ודברים כאלה. זה משחק על כבוד, והמועדון. לא של האוהדים, של מכבי.

במשחקים שכאלה צריך להילחם כמו רובוטים, בלי רגש, בלי מחשבות, מלחמה נטו 100 אחוז.

תרוקנו את הראש מהדבר שנקרא "פחד", כי אצלכם הוא לא אמור להופיע בלקסיקון בכלל.

אין בכלל דבר כזה "לחץ". או "חולשה". זה לא דברים שמאופיינים אצלכם, לא כשאתם לובשים את החולצה שאתם לובשים.

תנשמו, תתאפסו. רגע לפני שאתם עולים למגרש, תעיפו מבט בסמל, תעריכו מה שיש לכם על החזה, תרגישו את הלב דופק מהר יותר וחזק יותר, ותתנו לאדרנלין לשרוף לכם את הורידים.

תעלו לדשא, תעיפו מבט לשער 11 , תזכרו במכתב הזה.

ותתחילו להילחם כאילו אין מחר , לשרוף את הדשא , להילחם על כל כדור.

לנו האוהדים, יהיה אש בעיניים, ונדחוף אתכם עד המוות כמו תמיד.

כי הדרבי הזה, הוא שלנו.

ואחרי כל מלחמה שבה מנצחים, יש חגיגות. נתראה שם ?

 

תזכרו בתחילת המכתב על שלושת התסריטים שיכולים לקרות.

כל מה שכתוב למעלה , אך ורק אתם תקבעו לאיזה תסריט אנחנו נכנסים.

רק בקשה אחת קטנה ממכם..

 

תנו לנו לשמוח !

מרגש!

[Carles Puyol]

באמת המכתב הזה מרגש

[רן יעקובי]

מרגש אבל ארוך,אני לא רואה את השחקנים מתעמקים בקריאה .

[Roee]

האמת שאני די מסכים עם זה שאמר שעם הברכה אפשר לצרף את אחד הקליפים המרגשים.

רצוי בעיקר קליפ שמכיל(אם קיים) מלחמה על המגרש, והרבה הרבה רגש אצל הקהל.

תפאורות ועידוד קצת פחות ישחקו בקטע הזה.

 

הקליפ של הסאב של הדרבי 3-1

[ירדן שטרייכר]

איזה מכתב הוקרא בסוף?

[roi8]

מה הביאו בסוף?

[BlackStone]

איזה מכתב הוקרא בסוף?

[Matan-]

מה בסוף הוקרא לשחקנים?

[מכביסט בדם!]

למה אין עוד תשובה?

[Guest Goffer]

למה אין עוד תשובה?

 

עדיין מקריאים לשחקנים

 

מרגש!

 

צוות האתר - אולי כדאי שתשימו את זה בראשי, שגם האוהדים ייכנסו קצת לאווירת דרבי ויהיה טירוף!

 

דרבי אש

[הצבר]

מה בסוף הוקרא לשחקנים?

 

בתחרות מכתב נולד מס' 1 לעונת 2009 חלה טעות מזעזת ובמקום להקריא לשחקנים מכתב מרגש הוקרה וידוי של שיפרא בובליל

וזאת כמובן לא באשמת הקבוצה אלה בגלל חברת הטלפון שעשתה בלאגן ולכן אלפי הודעות ה SMS של שיפרא נרשמו בטעות בתחרות מכתב נולד.

 

עכשיו אם לא ננצח בדרבי לפחות נדע את מי להאשים

 

 

"הצבר"

[קובי בובאן]

בסופו של דבר לא הוקרא מכתב.

 

אלא היה דיבור אמרנו לשחקנים מה שרצינו להגיד ונקווה שהם יפנימו בע"ה.