חומץ בלסמי

זה רק הוא שכמעט מפספס. אני, כידוע, מחמיץ. הבידוד הזה מעביר אותי על דעתי.

נתתי upvote

לא חושב שזה נכון. גולדהאר ספציפית מתעסק בנדל"ן מניב, שזה אפיק שצפוי להיפגע לטווח הארוך בעיקר, כי הפגיעה בכלכלה אמורה לפגוע באותם עסקים קטנים שאמורים לשלם שכ"ד. מצד שני, וזה משהו ששוכחים קצת - גולדהאר מכר חלק ניכר מהאחזקות שלו לפני שנתיים ב-2015. אני לא יודע במה בדיוק הכסף האישי שלו מושקע, אם בכלל (ואם כן - באיזו רמת סיכון), אבל הוא עשה כבר אקזיט יפה על עסקי הנדל"ן שלו. אבל אם מישהו באמת דואג, אז שיעיף מבט פה: https://www.forbes.com/profile/mitchell-goldhar/#59c884910f73. הוא יכול לאבד 50% מההון שלו ועדיין לאכול את כל הליגה סתם בשביל להעביר את הזמן בבידוד.

למי שמתעניין כי משעמם: החברה של גולדהאר, SmartCenters, סבלה קשות מהמפולת בבורסה. מחיר המנייה בתחילת המשבר הייתה בערך 30 דולר קנדי, התדרדר עד כדי 15 דולר קנדי. זה יותר מהירידה ב-S&P 500. מאז המנייה התאוששה קצת לקרוב ל-20 שמשקף ירידת ערך של 33%, אבל כמו בכל השוק, השינויים הם גדולים מאוד מיום ליום (+6.8% רק היום). גולדהאר אינו מנכ"ל (CEO) ביום יום. אלא מחזיק בתואר של Executive Chairman, שזה תואר מעט מבלבל, שככל שאני מבין יכול לומר כל מיני דברים, אבל ברגיל הוא לא מנהל את הפרטים היומיים בחברה. גולדהאר הוא כן בעל המניות הגדול ביותר של החברה (9.89%). ברשימת בעלי המניות העיקריים אפשר למצוא את Blackrock, שהיא קרן ההשקעות הגדולה בעולם, וגם את Vanguard הפופולרית.

אפשר לומר שנפל דבר.

לאור הפגרה המעט לא צפוייה, משהו נחמד מהארץ. קצת מצחיק, קצת עצוב. מקווה שתמצאו עניין ================================================================================== "לבוא להפסיד מראש, זו ספורטיביות": סיפורה של הקבוצה הגרועה בישראל הם במקום האחרון בליגה הנמוכה ביותר, והפסידו עד עתה בכל המשחקים שלהם. רועי צ'יקי ארד ביקר במועדון הכדורגל של הפועל טירת שלום בתחתיתה של ליגת הכדורגל הנמוכה ביותר בישראל, ליגה ג', ניצבת בבדידות מזהרת הפועל טירת שלום. בכל 22 המשחקים העונה, הקבוצה ידעה רק הפסדים. לא רק שלא ניצחה, היא אפילו לא הצליחה לחלץ תיקו. עם מאזן נקודות של אפס עגלגל, טירת שלום היא בשר התותחים של מחוז מרכז בליגה החמישית. הקבוצה ספגה בממוצע חמישה שערים במשחק. גם בעונה שעברה הקבוצה לא התבלטה וסיימה במקום הלפני אחרון, כשבסוף דישדשה קבוצה עם השם האירוני הפועל מצליח. אבל העונה הזאת היא עונת השפל בכל 47 שנותיה של הפועל טירת שלום. ב–1930 הוקמה טירת שלום כמושב עובדים לעולי תימן, ועם השנים הפכה לשכונה של נס ציונה. כך שהפועל טירת שלום שייכת לעולם הקבוצות השכונתיות בכדורגל הישראלי. "אסם הגת של השפלה", מפרשן האיש שלי בנס ציונה. בדרך לביקור אצל הקבוצה אנחנו תועים ומגיעים לאצטדיון הרשמי של נס ציונה. אנחנו רוצים שישלחו לנו מיקום, אבל קשה לתקשר עם אלי כוכבי, יו"ר הקבוצה, שמתעקש להחזיק טלפון עתיק ללא ווטסאפ. "אני לא רוצה שישגעו אותי", הוא מסביר. "גם ככה נמאס לי, קיבלתי דיכאון". כוכבי נותן לי לדבר עם שחקן שמסביר לי שהמועדון נמצא בשכונת טירת שלום עצמה, מאחורי המכולת. בשכונה הירוקה והנינוחה, בדרך למכולת אני פוגש קשישה עליזה שצוחקת עם המטפלת שלה מנפאל, על כך שהיא לא מספיק מהירה על אופני הכושר וככה לא תצליח להרזות. ממול, המכולת שמאחוריה המועדון. הקבוצה בקריסה. כבר חודשיים שהפועל טירת שלום לא מתאמנת, לאחר שלאימון האחרון הגיעו רק ארבעה שחקנים. בכל זאת, נשמר הנוהג ששעה לפני כל משחק, השחקנים מגיעים למועדון, להחליק כִּיפים, לקשקש ולקבל תדרוך. השחקנים במצב רוח מרומם, מחליפים עקיצות, חלקן עדתיות, אחרות עוסקות בהווי ההיעדרויות והאיחורים של חברי הקבוצה. בראש השולחן ניצבים שניים: אלי כוכבי, המכונה בתקשורת המקומית "היו"ר הכל יכול של טירת שלום", מחייך באופן מסתורי, אוחז בסמלו המסחרי, בקבוק קוקה קולה ממולא מיץ פטל ממותק. לצדו, המאמן הזועף ליימון ויינברג שהוזנק בינואר להרים את הקבוצה. ללא הצלחה בינתיים. אבל כמה הפסדים לא יגרמו לשועל קרבות ותיק כמו כוכבי להרים ידיים. אחרי משהו כמו 35 או 42 שנים בקבוצה ("אני לא בדיוק זוכר"), כוכבי הוא לדבריו היו"ר הוותיק בכל הליגות בארץ, טענה שמאשר גם גיא גולדפרב, מנהל הליגות החובבניות בהתאחדות הכדורגל. כוכבי כבר בן 70, עם שישה ילדים, כ–20 נכדים ("אני לא יודע כמה בדיוק") ושלושה אירועי לב. אחד מאירועי הלב התרחש כשהשקה את הדשא במגרש הכדורגל של הקבוצה. "אני בא לצאת מהמגרש, ופתאום אני לא יודע איפה אני נמצא ולא יכול ללכת. התחלתי לזחול. ואז נהיה חושך, האורות במגרש כבו. מזל שאשתי ראתה שאני לא בא והגיעה לחפש אותי". אחרי כמה חודשי שיקום, הוא שב מחוזק לכס המרופט של יו"ר הקבוצה. לטוב ולרע, כוכבי הוא כוכב הסיפור הזה, האיש שהביא את הפועל טירת שלום עד הלום. לא תמיד היתה טירת שלום בתחתית הסיר. בין 2005 ל–2009 הקבוצה שיחקה בליגה ב'. השחקנים נזכרים בתקופה הזאת בגעגועים, כאילו מדובר בליגת האלופות. בשל נטייתו של כוכבי לאייש את הקבוצה בשחקנים מבוגרים, חלק מהסגל של היום פעל בשנות הפאר. מאיר עזרן, 35, שיחק אז, ומאז הוא "בא והולך", לדבריו. זה למעשה המשחק הראשון שלו העונה. "אלה היו ימי התהילה שלנו. היינו קבוצת אמצע טבלה בליגה ב'. אפילו די למעלה", הוא אומר בגאווה. שחקן נוסף מעידן הזהב נושא את השם המדהים לכדורגלן — מני דה פאולה. על המגרש, דה פאולה מתפקד כקשר או בלם ("מה שמחליטים באותו שבוע") ומחוץ למגרש הוא עובד תברואה. הוא גם מחלטר כעוזר של כוכבי, שעוזר למשל עם הווטסאפ ומביא את החולצות לפני המשחק. עד שכוכבי ימצא את הספונסר הנכסף, הקבוצה משחקת עם חולצות של קבוצות אחרות שתורמות את מדיהן הישנים. במשחק שאליו הגעתי, הקבוצה שיחקה עם מדי נס ציונה. שנים ארוכות כוכבי היה מכבס את המדים בעצמו, היום המלאכה מוטלת על דה פאולה. על הסיוע, דה פאולה מקבל 700 שקל בחודש. "זה נחמד. בדיוק קניתי עם זה חטיפים לילדים", הוא אומר. "אבל אני עושה את זה בשביל אלי". כשאני מנסה לברר מה קרה לקבוצה, חושיי המחודדים מאתרים סיבה הגיונית: כבר כמה חודשים אין לטירת שלום שוער, ונדמה לי שזה עניין די בסיסי בקבוצות כדורגל. בינתיים, שחקנים אחרים נאלצים למלא את התפקיד כפוי הטובה. בדרך כלל זה בלם הקבוצה דניאל כהן, שחקן הדור שיער המכונה "קוקוס". הפעם קוקוס מורד. נמאס לו לעמוד בשער. הוא רוצה לשחק בתפקיד שלו, אחרת הוא הולך. סביר להניח שגם נמאס לו לספוג כל כך הרבה שערים. ום לפני פגישתנו, כוכבי אמר לי שהקבוצה תשחק מול בית"ר גן יבנה, שנמצאת בטבלה קצת מעל טירת שלום. האמנתי שבכוחי לשבור את הנאחס. אבל המשחק הוא למעשה מול הראשונה בטבלה, בית"ר אשדוד. אם לא יהיה נס גדול, מובטחת תבוסה מוחצת. הקונסנזוס בטירת שלום הוא הקנאה בבית"ר אשדוד. "יש להם תקציב של 300 אלף בעונה, יש להם יו"ר חולה כדורגל שהוא גם נהג האוטובוס שלהם, ויש להם ספונסרים", מסביר לי אחד השחקנים. "אם היה לי התקציב שלהם, מה הייתי עושה! הייתי מגיע לליגה א'", אומר בהתלהבות כוכבי. עוד מעט הקבוצה תתפוצץ כמה דקות לפני שיוצאים למשחק, אף אחד לא מוכן לעמוד בשער. אני מופתע שלא הוצע לי לנסות. "כל השוערים דפקו לנו ברז", מקטר יובל אמויאל, עצמאי המשווק חומרי ניקוי כשהוא לא חוגג ברחבה. "הכל נגדנו. פתאום השחקנים לא באים. זו הבעיה עם ליגה ג', אנשים לא מקבלים פה משכורות, אז באים והולכים. אבל תראה, אני בן 40 ומגיע למרות שיש לי קרע ברגל". ב"ידיעות רחובות" כינו את הקבוצה "טירת המבוכה". אותי זה דווקא מרשים שלמרות ההפסדים מדי שבוע, ואף שהם משחקים מול הקבוצה המובילה, בטירת שלום בוחרים לעלות על המגרש. להמשיך להילחם, בלי לקבל על כך תשלום, דורש הרבה יותר אומץ מעצם הניצחון. "זו מחלה", הסביר לי אמויאל. "אני לא יכול להפסיק. אי אפשר יום שישי בלי משחק". ואז הוטל הס בחדר. אפשר היה לשמוע רק את שאון רסס הספריי הקטן שבו אמויאל מחטא את רגליו הדואבות. ויינברג, המאמן הקשוח שעלה בשנות ה–90 מחבר העמים, נושא נאום לוחמני שגם צ'רצ'יל ואלכסנדר מוקדון היו מתקנאים בו: "נעים לכם להפסיד? כיף לכם? אתם אומרים לעצמכם, 'מה אכפת לי?' אני אחרי כל משחק חוזר הביתה מת. לא מדבר עם המשפחה. צועק עליהם. אתם משחקים בשם של מועדון, ואתם מורידים אותו עד לרצפה. למה אתם לא משחקים חזק? תעשו פאול! תשברו רגליים! למה אתם לא נלחמים? עוד מעט הקבוצה תתפוצץ, זה מה שאתם רוצים? לסגור את הקבוצה? אין בתוך הגוף שלכם גבר? אתם ריקים? וכוכבי מאיים ברע מכל: "אם תמשיכו ככה, אני לא יודע מה יהיה. אעשה מה שצריך לעשות". אבל לפני נאומי המוטיבציה, יש בעיה דחופה יותר — כאמור, אין לקבוצה שוער והמשחק עומד להתחיל. "טוב, אני אעמוד", אומר אלי כוכבי בן ה–70 כדי לנסות לשכנע מישהו להתנדב. כולם יוצאים למשחק במגרש הבית של הקבוצה, שהוא למעשה מגרש האימונים של הקבוצה הראשית של נס ציונה. אני נוסע עם אמויאל וראובן פריאנטי. פריאנטי, 25, בחור נאה עם מבטא צרפתי דקיק, עובד במכירת שמלות כלה. "זה קשה, אבל חייבים להמשיך", הוא אומר. "ויתרנו בתחילת העונה על הרבה שחקנים כדי לשמור על הוותיקים, ואז השוערים עזבו". איך התחושה להפסיד כל הזמן? "בהתחלה זה קשה, אבל התרגלנו קצת. היום אני מנסה לא לצפות להצלחה לפני המשחק. ואז אם ננצח, אהיה מבסוט". אמויאל רגשי יותר: "אחרי כל הפסד, יש שישבת של אבל". כלומר כל שישבת השנה זה אבל. "כל שישבת זה דיכאון ומחשבות". תעלו שוב לליגה ב'? "כרגע, החלום של הקבוצה זה להשיג שלוש נקודות, פעם אחת העונה לנצח". שיהיה בהצלחה הפעם. "קשה להאמין". איפה שימי תבורי במשך חמשת העשורים שהקבוצה משחקת, לא זכתה כמעט הפועל טירת שלום לעמוד באור הזרקורים. זה גורל הגיבורים האלמונים של הליגות הנמוכות. אבל היה רגע יחיד, שהחל בתקווה גדולה והסתיים במפח נפש, שהתקשורת התעניינה בקבוצה. ב–2010, התפרסמו במדורי הרכילות ידיעות כי הזמר שימי תבורי בוחן את האפשרות לרכוש את הפועל טירת שלום כדי להציל אותה מהירידה מליגה ב'. תבורי הכריז על עצמו כנשיא כבוד ואף הודיע שיגיע לשיר בתחילת משחקים כדי להביא קהל. "הבטיח ונעלם. הרגשנו שעבדו עלינו", אומר אמויאל. לתבורי גרסה אחרת: "חשבתי להיכנס והגעתי קצת למשחקים. תרמתי ועשיתי. אבל ראיתי שאני כל כך עסוק, שהתרחקתי". על כוכבי יש לו מילים טובות: "הוא אדם מיוחד, שנותן את הנשמה. בזכותו הקבוצה קיימת בכלל". רבע שעה לפני המשחק, נמצא סוף סוף מתנדב לאיוש כפפות השוער. אף שהוא מעט נמוך ומעולם לא עשה את זה, החלוץ אסף (אדיסו) אללין נכנס בשאננות לתפקיד השוער השישי של הקבוצה מתחילת העונה. אבל לאללין השאפתן והאופטימי לא די בתפקידו החדש. הוא התחיל לאחרונה קורס מאמנים. הוא לוטש עין לתפקיד עוזר מאמן ומחלק עצות, "יש לי מערך בן זונה. שלושה בלמים ושניים בהתקפה", הוא מציע בהתלהבות למאמן שמשתיק אותו מיד. למה אתה רוצה להיות בשער? אתה חלוץ. "אם לא ננסה לא נדע. ככה הרגשתי, צריך לגוון בחיים. לך תדע, בסוף יתגלה שאני השוער הכי טוב בליגה. אולי בית"ר יחתימו אותי בסוף". רגע לפני פתיחת המשחק שחקנים מאיימים ללכת הביתה, מפני שלא הוצבו במקום שרצו. המשחק מתחיל. אני יושב מתחת לסככה עם כוכבי, ויינברג ושני ילדיו החמודים של השחקן שלומי טפרה שקודם השתוללו במועדון ועכשיו מתפרעים בסככת המאמן עם כדור שמצאו, שכנראה שייך לקבוצה היריבה. מדי פעם הילדים מכניסים את הכדור הנוסף לכר הדשא. מאיימים עליהם שיזמינו שופט, אבל הילדים לא מתרשמים. כשאני שואל את טפרה מה יש לו לומר על הפועל טירת שלום, אחד הילדים אומר את מה שלאף אחד לא נעים לומר: "אני יודע! הם כל הזמן מפסידים". טפרה, עם כיפה וציציות, עובד בתחום מדפסות התלת־ממד. "אנשים התייאשו", הוא מודה. "כל שבוע אנחנו חוטפים גול ראשון ואז מתייאשים. לאשתי לא קל שכל יום שישי אני נעלם. אז אני עוזר לה בדברים אחרים". לא חולף זמן רב עד שנבואת טפרה מתממשת. חמש דקות מפתיחת המשחק, טירת שלום סופגת שער ראשון. השחקנים מאשימים את השופט. הקבוצה ההמומה סופגת שער נוסף בדקה השמינית. בית"ר אשדוד בכושר. האמונה שאביא לחבריי החדשים מזל נגוזה במהירות. ובכל זאת, הקבוצה, ובמיוחד אמויאל עם הרגל הנקועה, מנסים מאוד ונותנים את הנשמה. אני מנסה להרים את המורל. אבל כוכבי שוקע בפסימיות. "עם ההרכב הזה תראה שבסוף נקבל 15 גולים", הוא אומר ושואב מבקבוק מיץ הפטל. הילדים נכנסים שוב למגרש וכולם צועקים עליהם. העליצות המסוימת לפני המשחק הופכת למשהו שבין עצב לקהות. "זהו, אני רוצה לעזוב, מספיק", אומר כוכבי. "50 שנים משכתי. עוד שנה ועוד שנה. מספיק. מי שיכול, שייקח את הקבוצה על עצמו". כוכבי לא דיפלומט, וחותר נגד המאמן שהוא עצמו הביא, "הוא מעלה שחקנים לא טובים. יש לנו חומר שחקנים גרוע מאוד, אחת העונות הגרועות. יכולתי להיות המאמן, אם לא היו לי הבעיות עם הרגליים. אולי אהיה המאמן כשאחד הנכדים שלי יעזור לי ויביא לי מים. זהו, שבוע הבא, אם לא מצליחים, אני מחליף מאמן. אתה רואה שער השבת?" לא. "אפשר ללמוד הרבה דברים משער השבת. בהפועל כפר סבא יצחק שום החליף מאמן שעתיים אחרי שלקח אותו". "קצר את המשחק", מציע כוכבי בעצב לשופט. "התייאשתי", הוא מודה. אני מציע שאלך לראיין את ששת אוהדי הקבוצה ממול, אבל הוא אומר שכולם באו לעודד את אשדוד. "אין לנו קהל כבר. כשהיינו בליגה ב' זה היה חבל על הזמן. אני כבר לא יכול להמשיך, אבל אם אני מפסיק, אין טירת שלום". הנכדים מגיעים לעודד? "לא, קבוצה שלא הולך לה, כולם מתרחקים ממנה". אני משוכנע שיש בידיי סקופ אדיר — אלי כוכבי שוקל לפרוש. אבל מתברר שמדובר בריטואל ידוע אצל האיש. "הוא לא יפרוש, אין לו משהו אחר", אומר לי אחד השחקנים. "אלי הוא הסיבה שאנחנו במצב הזה. הוא טיפוס חסכן, אין לו שאיפות מלבד עצם הקיום של הקבוצה. בסוף אנחנו הקבוצה הכי חלשה בכל הליגות. כל הקבוצות בליגה מחפשות טרף קל כמונו. אין משאבים ואין ניהול, אז אלה התוצאות. פעם זה היה מספיק לכוכבי. היום לא. מה אני אגיד לך, זה צובט". במשך כל המשחק מגיחים שחקנים מאחורי הגדר, קוראים לכוכבי, ומנהלים איתו משא ומתן על חזרה. אחד בשם לירן נבון מגיע באמצע המשחק, כאילו בא לומר שלום לכוכבי. "תעדכנו מראש שבוע הבא, ואבוא להיות שוער", הוא זורק. כוכבי מהנהן. באתר ההתאחדות אפשר לראות שהוא שיחק לאחרונה לפני שנתיים, ובכל אחד משני המשחקים האחרונים שלו טירת שלום ספגה שמונה שערים. בינתיים טירת שלום חוטפת שער אחרי שער. אני מאבד את הספירה. אללין השוער המתנדב השאנן נראה עצבני. כוכבי נפתח בפניי. "חלש מאוד", הוא אומר לי. "אני רק רוצה לגמור את העונה, אחרת יש קנס". חלמתי להיות משה סיני השופט שורק סוף סוף למחצית, ועוצר את הטֶבַח. התוצאה עומדת על 4:0 לטובת בית"ר אשדוד. "בואו תעזרו! אתם רוצים להתבזות פה?" נוזף אמויאל בשחקנים המתמתחים. המבט של כולם זגוגי. כוכבי תולה את הכל במאמן, שלקח את אללין כשוער ולא איפשר לו לנסות לשכנע את קוקוס. ויינברג אומר שלא היתה לו ברירה, קוקוס כבר עמד לעזוב. כוכבי גם כועס שהמאמן מסביר לקבוצה שלל טקטיקות משחק ולא אומר את צירוף המילים "תשחקו חזק", הוא משוכנע שמשחקים מוכרעים מעצם השימוש בביטוי. לקבוצה הוא אומר: "אם לא תשחקו חזק, תקבלו שמונה גולים". כוכבי, אומרים שכל שנה אתה מאיים לעזוב ולא עוזב. "מספיק לי. השנה אני הולך לראש העיר ועושה בלגן. התקציב לא מספיק, הוא חייב לעזור". מנגד, המאמן ויינברג מסביר שגם לכוכבי חלק במצב הקשה של הקבוצה, "אלי ביקש ממני בינואר שאבוא לעזור לקבוצה. קבעתי אימונים. הגיעו רק ארבעה שחקנים". ומה קרה לשוער? "היה בהתחלה שוער אחד שחשב את עצמו לכוכב. אמרתי לו שאין כזה דבר אצלנו כוכבים". אז למה אתה ממשיך? "אני חייב. אני חולה כדורגל. ב–1974, שיחקתי בליגה א' ברוסיה. זו רמה גבוהה יותר מליגת העל". ועכשיו אתה מאמן קבוצה בסוף הליגה האחרונה? "אין קבוצה. זו לא קבוצה. אלי רק רוצה לסיים את העונה. כל הזמן מגיעים שחקנים חדשים שלא מגיעים לאימונים ואלי נותן להם לשחק. הוא עושה בלגן". "שים לב, שאין אצלנו קללות כשאנחנו מפסידים", אומר לי דה פאולה. "כלומר כמעט אין קללות. קבוצות אחרות, רק מתחילות לקבל גולים והשחקנים רבים. זה היה הורג אותנו. נקווה שבשנה הבאה יהיה יותר טוב". אבל אם כוכבי עוזב, לא תהיה קבוצה בשנה הבאה. "הוא אומר את זה כל שנה. אבל יש לו את החיידק הכי חזק". איך התחושה להפסיד פעם אחר פעם? "כשהתחלתי לשחק, חלמתי להיות משה סיני. אז בסוף לא יצא. אבל אני לא מאוכזב מזה שאני פה. אני שמח במה שאני עושה. יש לי עבודה, יש לי משפחה. ואני נהנה מהכיף של המשחק". גם גור כהן בן ה–47, עובד היי־טק, שמגדיר את עצמו "חלוץ אוהד", אומר דברים יפים. "לא חוכמה להגיע ולשחק. החוכמה זה להגיע ולדעת שתשב על הספסל. לא חוכמה לבוא כשמשלמים לך. חוכמה להגיע למגרש גם בלי תשלום, כשאתה יודע שבאת להפסיד. זו הספורטיביות האמיתית. כשאתה יודע שלא יכתבו עליך בעיתון, או יחמיאו לך. לבוא נטו מאהבה זו האליפות בשבילי. כשאתה במקום אחרון, אתה בדרך כלל לא רוצה שיראו אותך בכלל, ועדיין אנחנו באים. ואני אגיד לך משהו, העונה אני נהנה יותר מאשר בעונה שעברה. זה הקאמבק השלישי שלי, ובגלל שאין שחקנים, משתפים אותי יותר. נהייתי יותר צעיר. הייתי במצב גרוע והשאירו אותי להשתפר". את המשחק בשבוע שעבר, שבו הפסידו 8:0 לקבוצת בני יצ'לאל של יוצאי אתיופיה, כהן מגדיר כהישג: "הגענו למשחק עם תשעה שחקנים בלבד. השופט נתן לנו עוד חמש דקות להשלים הרכב. בסוף ממש גירדנו עוד שניים. העיקר עלינו בסוף". לטירת שלום היסטוריה מרשימה כתחנה אחרונה של כוכבי כדורגל מבוגרים. הידוע ביניהם הוא אברהם לחמי המנוח, יליד השכונה, המוגדר במקומונים "מענקי הכדורגל הנס־ציונים". ב–1999, כשהוא בן 57, אחרי קריירה מפוארת כבלם בשלל קבוצות, עבר לשחק במדי טירת שלום ופרש רק בגיל 60. הוא הסכים לשחק רק אם יובטח לו להפוך לחלוץ. כוכבי כמובן הסכים, ובעונה הראשונה בטירת שלום כבש 12 שערים. אחיו של אברהם, מורה הנהיגה יוסי לחמי, ממייסדי הפועל טירת שלום, פחות מעריך את ההזדמנות שכוכבי נותן לשחקני־עבר: "הוא לוקח גרוטאות. מבחינתי זה לבזות את השחקן המבוגר, שצעירים עוברים אותו בריצה". לחמי, יליד טירת שלום שנטש לראשון לציון, כועס שכוכבי לא משתמש בצעירי השכונה: "כשהפועל הוקמה, כל השחקנים היו מהשכונה. מלבד שניים, כולם היו תימנים. אני חבר של כוכבי, הולך איתו לבית הכנסת בשכונה, אבל הוא לוקח פליטים, לגיון זרים. כשמשחקים לא בני המקום, לא בשביל החולצה, זה משתקף בתוצאה. אנחנו שיחקנו על הכבוד, הם באים להשתעשע, אספסוף". כולם משום מה אופטימיים יותר במחצית השנייה. ואכן טירת שלום כובשים שער ראשון. כוכבי לוקח אותי אל הסככה של בית"ר אשדוד, 30 מטר משם. הוא מתחבק עם המנהל המקביל והמשופם יוסי כנפו. אף שיש מתח בין השחקנים, כנפו גדוש שבחים לקולגה הוותיק כוכבי: "זה בנאדם שמשקיע את זמנו וכספו בקבוצה ומגיע בכל מצב, למרות ההפסדים ולמרות שהמגרש קשה. אני מוריד בפניו את הכובע". גם מנהל הליגות החובבניות, גיא גולדפרב, מפרגן לכוכבי: "הוא התייעץ איתי בתחילת השנה אם לפרק את הקבוצה, אמרתי לו 'שמור עוד טיפה'. הוא באמת גיבור. נס שהקבוצה הקיימת. השחקנים שם משחקים בשביל הלב. לא בשביל הכסף. זה הכדורגל האמיתי". שריקת סוף המשחק הגיעה. התוצאה הסופית היא 7:2, מה שאומר שהמחצית השנייה היתה הרבה יותר מאוזנת. אבל יש גם חדשות רעות: מעט לפני השריקה קוקוס כנראה אמר לשופט תתבייש וירק לקרקע, כך שזכה לכרטיס אדום. "במשחק הבא תראה שאנחנו מנצחים", מכריז השחקן אלי סיסקו נגסה. "זכור מה שאלי אומר לך". גם כוכבי מתמלא אופטימיות: "יש לי הרגשה טובה הפעם, אני מאמין שננצח". גם תיקו זה בסדר. "אין מצב שלא ננצח". (בסופו של דבר הקבוצה הפסידה שוב בתוצאה 9:4)

מה? על מה אתה מדבר? כשאתה אומר "זה" אני מניח שאתה מתכוון למשחק כמו היום, אז כמעט כל מה שאמרת הוא לא נכון. הסגל שווה יותר מזה, אבל זה עוד סובייקטיבי. עובדתית, לא היה אפילו משחק אחד בישראל שקבוצות לוחצות אותנו ובטח לא מעלימות אותנו באופן שדומה בכלל למה שקרה היום. זה לא אומר שלא היו לנו משחקים חלשים (היו), או שאין מה לשפר בסגל (יש), אבל זו לא הרמה. למעשה, הסגל הזה מסוגל לרמה גבוהה יותר מהממוצע השנתי שלו. כך היה בעונה שעברה.

קישור. לא התקפה.

יש בגול שחקן באמצע הרחבה שאפילו עושה חצי צעד לכוונו, ואז לכאורה מבין מי כבש ומתקן לכוון סאבוריט. אני מקווה שזה סתם.

חבל על הפציעה שלו. זה ישים אותנו במצב קצת בעייתי, אבל כמו שציינו כאן, לא נטול פתרונות. ולעניין החגיגה הבודדת שלו - אאל"ט (מישהו יודע לאשר?) זה היה ככה, או כמעט ככה, גם בפעם הקודמת שהוא כבש. באמת מתמיה.

לי זה די מזכיר די הרבה משחקים שלנו בשנים האחרונות. יש והייתה לנו קצת יותר איכות מהם, זה הכל.

מבלי להיכנס לשאלת אם הוא צריך להישאר או לא (בעיני זו רק פונקצייה של תקציב ופייר פליי), טכניקת עצירת הכדור שלו היא לא טובה, וזה בולט במיוחד כשהוא עם הגב לשער, המהירות שלו לא באה לידי ביטוי ברגע שהוא צריך לכדרר מסיבות דומות, והוא מוסר בינוני.

בתפיסה שלי זה חד משמעית טוב למכבי. אם מכבי חושבת שקארצב ואלמוג הם באמת כשרונות גדולים, אז היא צריכה לכל הפחות לתת להם את הפלטפורמה לבטא ולפתח את הכשרון הזה, אם וכאשר זה יקרה, המרוויחה הגדולה תהיה מכבי ת"א, גם בשל הצלחה מקומית, וגם, אולי, ממכירה בסכום גבוה. אני לא יודע עד כמה השנה הזו קריטית עבור השחקנים הספציפיים האלה, אבל ככלל אצבע, הם נמצאים בטווח גילאים בהם דקות משחק הן קריטיות. זה לא אני אומר, אלא כל איש מקצוע רציני שאני שמעתי מדבר על זה. בדיוק מהסיבה הזו יש למכבי מעין קבוצת בת, שזו באמת סביבה בהם השחקנים גם מקבלים דקות וגם נמצאים במעטפת מקצועית שתקדם אותם. באופן מוזר, דווקא השחקנים הכי מבטיחים שלנו לא מקבלים את התנאים האלה. לא סתם שמו של סולומון תמיד מרחף מעל הדיון הזה. אבל סולומון היה שחקן מוביל בקבוצה בליגת העל לפני שנמכר. אלמוג וקארצב לא צריכים להיות במעמד שחקני הרכב קבועים במכבי, כי בכל זאת אנחנו לא פ"ת, אבל מצד שני, אני לא רואה איך מכבי או השחקנים מצליחים להרוויח משהו בסיטואציה הנוכחית.

אם כל מה שיש למכבי להציע להם זה סגל ותחרות על ההרכב, אז עדיף להם ללכת. מכבי צריכה, בכוונה תחילה, לתת לשניהם הרבה דקות משחק מתוך הבנה מראש שאנחנו בהחלט יכולים לאבד נקודות בגלל זה. אם אני מביט בהתנהלות של המועדון עם כרגע, כשאלמוג יכול וצריך לקבל דקות בלי קשר להתפתחות שלו ולא מקבל, וכשאני רואה את גלזר, גולסה, פרץ, ריקן, מיכה ברסקי וניקוליץ'/קשר זר עתידי כשלשהו במצבת קשרי אמצע, אני לא מבין איך זה הולך לקרות. רוצים כאן גם לפתח צעירים, גם לנצח כל הזמן וגם לשמור על הסגל הבכיר. אי אפשר. זה לא יקרה.