אני אוהד מכבי מבטן ומלידה. עוד לפני שעמדתי על דעתי כבר התרוצצתי בתור זאטוט בן שנתיים שלוש באצטדיון המכביה, אליו לקח אותי אבי כדי לאפשר לאמי מנוחת שבת. ברור שאיני זוכר הרבה מאותם ימים – אם כי נחרתה לי תמונתו של חיים לוין פותח את ראשו על הקורה בעת זינוק הרואי.
אחר כך גם התודאתי לקבוצת הכדורסל בראשות תני כהן מינץ, טל ברודי ובהמשך מיקי ומוטי.
ליום הולדתי ה 17 אף הגישה לי הקבוצה את גביע אירופה וחגגנו יחד בקפיצה לבריכה בכיכר מלכי ישראל.
ניתן לומר כי הקבוצה, גם זו של הכדורסל וגם של הכדורגל, ארוגה לתוך חיי.
אלא שהשנה בנו קבוצת כדורסל שאין בה ולו ישראלי משמעותי אחד (אולי יוגב מעט). שמונה זרים דוברי אנגלית שבינם ובין ישראל אין כלום למעט כסף. אז נכון שחלקם משחקים כבר שנה שלישית בקבוצה ואחרים זוכים לאהדה אישית רבה (סופו). אבל....
ניסיתי לראות את הקבוצה משחקת בגביע ווינר, באמת שניסיתי. אבל כלום. הלב ריק. אין טיפת התרגשות לראות אותם, לא מצליח להזדהות עם הקבוצה הזו. ממש כמו לראות קבוצת NBA או קבוצת יורוליג זרה. (ותאמינו לי אני כותב את המכתב הזה כשמכבי משחקת מול ירושלים בגמר ווינר. ראיתי מחצית ראשונה אבל מכיוון שהלב ריק פשוט כיביתי)
אז תגידו כך זה בכל אירופה, אולי, אבל זה לא משנה. אני רוצה קבוצה שאפשר להזדהות איתה. רוצה קבוצה שהלב ירגיש משהו כשאני צופה בה. שתרגש. שאהיה עצוב ועצבני כשלא ישחקו טוב, ובטח כשיפסידו. עם הקבוצה הזו אין לי ולא כלום.
פשוט אבדה לי הקבוצה.