פעם חשבתי שיש מין גלגל חיים לאוהד. ילד קטן שבא עם אבא, גדל, עובר יציע, מצטרף לארגון עד שמביא את הילד שלו.
פעם חשבתי שתמיד אחשוב אותו דבר, כשאהיה מבוגר אסתכל בקנאה/הערצה על 11, בדיוק כמו המבט שיש לגבר בן 40 על כל חייל שהוא היה בדיוק כמוהו.
פעם חשבתי שיבוא יום ואראה משחקים מהכורסה, אתבאס שאני לא מזהה את כל השירים, לא מריח את הדשא, לא נושם את האווירה. אבל מה לעשות, זה הגלגל.
פעם חשבתי שאין כמו הקהל בסרביה, התשוקה שלהם, ההערצה החולנית.
פעם חשבתי שאני יכול להיות בן אדם מסוים מחוץ למגרש, וברגע שאכנס אאבד הכל. כי זה "כולה כדורגל"/"זר לא יבין"/"אני לא יפה נפש" ושאר סיסמאות.
טעיתי.
אני לא רואה משחק מהכורסה ומקנא, אני רואה ולא רוצה להיות חלק כבר. לא מקנא בסרבים, מקנא באנגלים (של אחרי תקופת החוליגניזם). לא חושב שאני מחוץ למגרש ואני בתוכו זה אדם אחר.
איפה עובר הגבול? בין הסלידה מהסרבים לסלידה ממכבי-סל? בין "לאנוס" לבין "כל אדום צריך לרגום"? תכלס, לא יודע. לא מרגיש אותו דבר. זה צורם, וזה לא. ויודעים מה, הלוואי שגם זה יצרום. ויודעים מה, הלוואי שנהיה כמו מכבי-סל רק עם תוספת של אהבה ומחויבות לקבוצה, ושזה לא יבוא ביחד עם הרחקת ילדים, הורים ונשים, גזענות, טמטום, פוליטיקה, ניסיון לחקות ושאר חרא.
תנו לנו את מכבי חזרה