חטפנו אתמול כאפה מצלצלת. כזאת שלוקח לך כמה רגעים להבין מה קרה פה, כזאת שאתה יושב מול הטלוויזיה וכבר לא מבין אם אתה בחלום (סיוט) או שזאת המציאות.
יש לי קושי לקרוא את ההשתלחויות אחרי הפסדים, אני מודה. זה קשה לי כי זה מרגיש לי הדבר שהוא הכי לא אוהד, כשאני קורא ״תתנצלו״ או ״תורידו תחולצה״, הדבר הראשון שעולה לי לראש זה צביעות.
מישהו פה חושב שהשחקנים רצו לקבל 6?
נכון, קרסנו וקרסנו קשות. חוסר ריכוז, שאננות, לא יודע עוד מה לומר.
אבל לא יכול להיות ששבוע שעבר נפתחו פה בשנייה 20 נושאי שחקן ואימוגים של לבבות וגבי ויוריס ורביבו ו״עידו שחר אחרי אולמיפיאקוס״ ופתאום כל אלה לא שווים את החולצה אפילו.
כאילו איפה כל המילים מהשירים ביציע? איפה לעמוד מאחורי זה? זה מה שאנחנו רוצים לייצג? כשמצליחים אז כולם אל+ וכשנכשלים אז שילכו להזדיין?
והדבר האחרון שאני רוצה לכתוב- אנחנו מאוד אוהבים לדבר על מכביזם, הכי גדול, הכי יפה, הכי חזק, ולתחושתי אנחנו עושים את זה מעולה כשאנחנו למעלה אבל דווקא כשאנחנו למטה, עכשיו, אחרי הדחה כזאת כואבת, זה הזמן שלנו להיות ביציע הכי גדולים, הכי יפים, הכי חזקים ולהוביל את העונה הזאת עד לצלחת.