כדורגל, וספורט בכלל כאשר מנתקים אותו מהקשרים, הוא חסר משמעות. אין שום חשיבות בעובדה שכדור עובר קו מסוים ונכנס לתוך מלבן, או לא. גם נבדל זה לא דבר מהותי כל כך. אבל כמו כל אירוע תרבותי אחר, כן- תרבותי, גם הכדורגל מקבל את המשמעויות שלו מההקשרים החברתיים והאנושיים שסובבים אותו. כמו ספר, סרט או ריקוד, אין שום חשיבות למילים או לתמונות בפני עצמם אלא רק דרך הסיפור, דרך הרגשות האנושיים שמתעוררים כתוצאה ממנו. הדבר עצמו הוא רק פלטפורמה שדרכה אנו מחפשים משמעויות.
אני בן 24 וחצי, אוהד מכבי 18 שנה. זיכרון הכדורגל הראשון שלי הוא החמישייה של מכבי חיפה בקרית אליעזר, אחריו ה3-1 שלנו עליהם והשער של נמני. התחלתי לאהוד באופן פעיל בעונה של הדאבל. אני זוכר את "בדם ואש את אברהם נגרש", את ההחתמה של מהו קודרו והפיטורים ההזויים של שרף. אני זוכר את האחים ברומר ואת נעם שהם. אני זוכר את הגביעים עם ניר לוין ואת האליפות של קלינגר. זאת הייתה עונה קשה עם מעט מדי זמן לשמוח. הייתי על פסגה של הר בטיול שנתי מחפש קליטה בנוקיה מודל 2005 בשביל לראות תמונה של ברקוביץ' מחזיק חולצה של מכבי, והייתי באימון החזרה של נמני אחרי החולצות השחורות. גם שהגלקטיקוס קרסו וגם שנמני עזב עדיין הייתי שם, כבר לא פסגה של הר אבל עדיין עם מכבי. דולי ג'ונסון, רודי חדד וסאבו פאביצביץ', לירן כהן, ארז מסיקה ומושיקו מישאלוב- כולם היו בניי.
גדלתי בקריות. אחי הגדול אוהד מכבי חיפה. השכונה כולה צבועה ירוק. גם הבית ספר שבו למדתי. כמעט תמיד הייתי אוהד מכבי היחידי שהכרתי ברדיוס הליכה.
כמוני יהיו היום עוד אלפים, אפילו עשרות אלפים. הם יביאו איתם את ההורים שלהם שמחזיקים בזיכרונות שחור-לבן של אימפריה צהובה ושמעו את קול ההיסטוריה הרועמת ברחובות. הם יביאו איתם את הילדים שלהם, בני 5 ו-8, שבעוד 20 שנה ישבו ויזכרו בזיכרון הכדורגל הראשון שלהם, זיכרון של אליפות.
כדורגל, בפני עצמו, הוא חסר משמעות. המשמעות שלו מגיעה דרך עשרות אלפי האנשים שיצאו היום, דרך אליפות של קבוצת כדורגל, לעולם חדש. מפסימיות לאופטימיות.
מי שלא מאוהב בספורט, מי שלא מכור לספורט, מי שלא נזקק לספורט, מרים עכשיו גבה. אבל מי שכן, יודע על מה אני מדבר. יודע שספורט, כאשר הוא בהקשר הנכון, בהקשר התרבותי, בהקשר האנושי, הוא הרבה יותר מאוסף נפילים שמנסים להכניס בלון עור לתוך עיגול מתכת, והרבה יותר מ22 אנשים בתלבושות תואמות שבועטים כדור לתוך מלבן. כמו אמנות, שהוא מנותק מהקשר הוא חסר משמעות. אבל בתוך הקונוטציות הנכונות, הוא בעל מעמד כמעט דתי בקרב מאמיניו, בעל השפעה מהותית על חייהם. אנשים שנזקקים לספורט לא נזקקים לו בשביל הגולים, אלא בשביל המשמעות.
הררי מילים נשפכו על העונה של מכבי תל אביב. מילים על טקטיקה, מילים על כושר ועל מקצוענות. אבל האליפות הזאת היא הרבה יותר מכדורגל. היא קודם כל, פסיכותרפיה המונית. פסיכותרפיה המונית לקהל של מאות אלפים. האוהדים של מכבי סבלו הרבה. מעל 15 שנים של סבל עם הבלחות בודדות שרק חידדו את עומק השבר. כמו שכתב ניק הורנבי בספרו הנהדר "אהבה על הדשא": "אני כבר לא יודע אם החיים בזבל בגלל שארסנל בזבל, או שארסנל בזבל בגלל שהחיים בזבל". והאוהדים נשאו את המשא הזה על הגב. את תחושת האכזבה והכישלון.
העונה דאגה מכבי לנפץ את כל דפוסי ההתנהגות המוכרים שלה, ועל הדרך את דפוסי המחשבה של האוהדים שלה. מהניצחון על חיפה במחזור הפתיחה, דרך הקאמבק מול רמת השרון ועצירת הפנדל של ברק לוי, וכלה ב4-0 בדרבי. הניסוי הוכתר בהצלחה עם הפצצה של לוגסי לחיבור, איפשהו אחרי הדקה ה98. הפסימיים יוצאים אל יום חדש.
ואולי מחר הפועל יחזרו. ואולי שנה הבאה לא ניקח אליפות. אולי. אבל פתאום, נתחיל לראות את החיים אחרת. ככה זה שאתה חוזר מהמתים. פתאום הכל אפשרי.
