השנה היא הפעם הראשונה לצערי שאני שביום הזיכרון אני מתאבל על שני חברים שלי, בנוסף לשאר חללי צה"ל.
בחיים לא חשבתי שאני אכתוב הודעה כזאת
בחיים לא האמנתי שזה יכול להיות כל כך קרוב אלי
בחיים שלי לא האמנתי שחברים שלי, אחים שלי, שעשו איתי תקופה מטורפת של שנה וחודשיים בצבא, יהיו בין החללים האלה.
ב16 באפריל 2008, נפלו שני לוחמים, מתן עובדתי ז"ל, ודוד פפיאן ז"ל, מגדוד צבר של גבעתי.
כוח שלנו נכנס לעזה בערך 700 מטר אחרי הגדר, אחרי שני מחבלים שברחו, הכוח הותקל במארב מתוכנן, מתן ודוד, שהלכו מקדימה, בחוד, נהרגו במקום ממכת האש הראשונה.
סמל מתן עובדתי ז"ל
בחור שקט, ילד טוב, שיצא משנת אבל בעקבות מות אביו ז"ל, רצה להיות לוחם למרות הכל.
הוא התגייס במרץ 2007 לגבעתי, לגדוד "צבר".
כל בן אדם היה רוצה חבר כזה, אי אפשר לתאר אותו במילים, ילד מדהים, שקט, טוב, עם לב זהב וחיוך מקסים שכמעט אף פעם לא יורד מהפנים.
מתן היה בן אדם מאוד שקט, אבל זה לא הסתיר את האהבה שלו לאנשים, במיוחד לחברים שלו, תמיד רצה לעזור, כל דבר קיבל בחיוך.
הבן אדם שהיה מחייך גם אם היית מעיר אותו לשמירה אחרי שהוא ישן בקושי שעה בלילה.
כל כך שקט, ואי אפשר שלא להרגיש בחוסר הענק הזה, בהפסד העצום הזה.
מה אפשר להגיד עליך אח יקר שלי, אחרי כל הדמעות של אותו יום, הן לא מפסיקות, פשוט עברו פנימה, חונקות את הגרון כל פעם מחדש.
איך אפשר בלי הילד המקסים הזה? בלי החיוך שאף אחד מהמחלקה לא ישכח? בלעדיך.
השם יקום דמו.
יהי זכרו ברוך
סמל דוד פפיאן ז"ל
אח יקר שלי, תותח, מלך!
דוד עלה לארץ מארמניה במיוחד כדי לשרת בקרבי, גם הוא, התגייס במרץ 2007 לגדוד "צבר" של גבעתי.
בן אדם שמי שהיה מסתכל עליו מבחוץ, היה חושב שהבנאדם סופרמן.
אין דבר שהיו אומרים לו לעשות והוא לא היה עושה, אין דבר שהוא לא היה מקבל אותו בחיוך, אף פעם לא התווכח, וגם את הדברים הקשים, אצלך זה אף פעם לא היה נראה קשה, תכונה של מלכים, אין לי דרך אחרת להגדיר את הבנאדם הזה.
התמונה שחרוטה לי במוח ושכנראה לא תצא, לילה לפני, ראבק, כמה שעות לפני, ישבנו בפלוגה, אתה ניגנת בגיטרה כמו שתמיד היית כל כך אוהב לעשות, ומן הסתם כמו בכל הדברים, גם בזה היית אלוף.
צחקנו, דיברנו, וכמה שעות אחרי הלכת ולצערי לא חזרת, זה לא נתפס.
איך אפשר בלעדיך? איך מתמודדים עם הפסד כזה ענק? איך?
כנראה שאני עוד לא מעקל את זה..
לעולם לא אשכח אותך אח יקר.
השם יקום דמו.
יהי זכרו ברוך
אי אפשר לתאר את ההרגשה של איבוד שני חברים, שני אחים, באותו רגע. זה לא נתפס.
היום הזה עוזר לי להוציא הרבה החוצה, זה היה סה"כ לפני שבועיים ממחר!
והיום אני עומד בצפירה עם דמעות בעיניים וגרון חנוק, והתמונות בראש לא מפסיקות לרוץ.
ת.נ.צ.ב.ה