עם כל הכבוד לדרבי 3-2 שגם אצלי זה בטופ 5 הרגעים המאושרים בחיים..
להיות שם ביציע בפלזן 100 איש מול קהל קונצרטים מסריח שרק מוחא כפיים ובכלל לא מייחס לנו חשיבות
להיות אופטימי 50,60,70 דק'.. ואז בדקה 76 אתה מקבל פתאום זריקה של אנדרלין,שריקה,פנדל,שחקן צ'כי מקלל את זהבי,זהבי ניגש.. 1-0.
יש 14 דק',אפשר לעשות את זה.. אנחנו רק צריכים גול אחד ולא לספוג
100 איש ביציע מתרוצצים קדימה ואחורה בשגעת עם אנרגיה שבאה משום מקום ואי אפשר להסביר...
עוברת דקה,ועוד דקה,ועוד 5.. כבר עברו 7 דק' מהשער הראשון,והנה.. הכדור אצל שפונגין בצד ימין
"תרים טוב,תרים טוב" מישהו צועק ביציע,ואז הוא מגיע,דוחף את הרגל,ובום.. 2-0.
שם כבר באמת טיפסנו על קירות מפלסטיק ורשתות,אנשים דפקו את הראש בזכוכיות ולא האמינו.
נסענו עד לשם אחרי שהפסדנו 2-1 בבית,זיינו את אמא שלהם ועלינו.
אז כן,לדעתי אפשר להתייחס למשחק הזה באותה נשימה עם הדרבי 3-2.